חתונה לא תהיה
ליאל נכנסה לחדר ונתקעה רגע בדלת. מולה עמדה שחר, בשלמות של שמלת כלה והיא נראתה פשוט מהממת. השמלה החמיאה לה בדיוק במידה, והעיניים שלה קרנו באושר עדין ועדין עוד יותר משקית של מנגו ביום שישי בשוק הכרמל. ליאל לא הצליחה לשמור על קור רוח:
יא אללה, את פשוט זורחת! קראה, בולעת אותה במבטה. אני כל כך שמחה בשבילך! סוף סוף הצלחת לסגור את הפרק ההוא ולהיפתח לאהבה חדשה, לשכוח מהדרור! את ממש אלופה!
שחר חייכה דקה, אבל נדמה היה שבזווית הפה ברחה איזו שריטה של כאב לא רצוני. היא התחילה במהירות לפתוח את הסוגריים הקטנות בצד השמלה, בזריזות ובניסיון לא להסתכל על ליאל.
עדיף שאוריד את זה, מלמלה. נשאר רק שבועיים לחתונה, ואם יקרה משהו לשמלה, אין סיכוי שאמצא משהו דומה בארץ. את יודעת כמה יעלה לי כל תפר כאן?
ליאל נשכה שפתיים. היא מיד קלטה שהיא פלטה שטות. למה לעורר את זכר דרור? ברגע שהיא סוף סוף מצאה מישהו נורמלי, אין טעם לחזור לדרמה. דרור לא היה שווה דמעה, במיוחד אחרי כל מה שעשה לה, והמשפחה של שחר הייתה שם ראי צלול למצב שלה מאבדים אותה לאט לאט. הם ראו אותה מתכווצת בתוך עצמה, וכמו כל משפחה אשכנזית טיפוסית, ניסו לשבת לשיחות עומק עם עוגיות מדלן וסברס. התוצאה: עוד פיצוץ, עוד ריב, עד שבשלב מסוים היא בכלל הפסיקה לבקר.
ואז דרור פשוט נעלם. קם והלך. פירורי במבה לא נשארו אפילו, וגזירת ברכה לא עלתה בידו לשרבט. נשארה רק שחר, פגועה בפנים וילד, אותו החליטה להשאיר בכל זאת.
עכשיו, כשהיא ראתה את שחר מפשילה את השמלה במהירות, ליאל כמעט טבעה ברגשות אשם. היא סתם רצתה לראות את חברה שלה מאושרת, לא להעלות רוחות רפאים.
לילד קראו דרורון. בן ארבע, מלא חיים ושאלות בלתי פוסקות למה השמיים כחולים, לאן העננים הולכים, איפה מדבקת מדבירה נשארה מהבוקר. הגננות בגן תמיד ציינו כמה שהוא סקרן: שיר, תופס שטף הסיפורים הארוכים הכי טוב. רוב זמנו עבר אצל סבא וסבתא, הוריה של שחר, שגידלו אותו במסירות אשכנזית מתקדמת. הם בחרו גן עם אנגלית, לקחו לבריכה, ואפילו רשמו אותו ללימודי תנועה בגיל שלוש כי שזה יהיה לו בסדר בשביל הצבא.
שחר הייתה רואה אותו פעמיים-שלוש בשבוע, אבל מהר הייתה חוזרת הביתה. הסיבה מקומית וכואבת: הילד הזה דומה דרמטית לאביו. בדיוק אותן תלתלים כהים, הגבות, הפרצוף האני יודע הכל, חכו תראו. כל פעם שהייתה מחבקת אותו, היא חשה חנק ודמעות זולגות פתאום, בלי התרעה. כל ליטוף היה תמרור אזהרה עם הבזק מהעבר.
ערב אחד אספה אותו מהוריה. הוא ישב על שטיח, בנה פאזל בתנופה. כשהוא ראה אותה קפץ:
אמא! בואי! תראי! כמעט גמרתי. הנה בית ועץ, ועוד מעט כלב!
שחר התקרבה, התאמצה לחייך.
יצא מקסים, דרורון. כל הכבוד, איזה סדר ודיוק.
הילד חשב שניה, הביט בה ושאל:
אמא, איפה אבא שלי? בגן לכולם יש, רק לי אין.
שחר קפאה. בפנים הכול התכווץ, והיא שמרה בכל זאת על טון רגוע:
אני לא יודעת, מתוק. הוא רחוק. אבל בטוח שהוא חושב עליך הרבה.
ואם הוא חושב, למה לא מתקשר? רציתי לספר לו שאני כבר קושר שרוכי לבד!
הוא עסוק מאוד, דרורון, מילמלה חנוקה. אני בטוחה שהוא גאה בך מאוד.
הוא שתק, חשב, קיבל את זה כמו סבא שהסביר למה אין יותר פודינג שוקולד, וחזר לפאזל בתנופה חדשה.
שחר ישבה וצפתה בו, מלטפת אותו בשקט, מריחה אותו שמפו ילדות ומנסה לנצור את הרגע הזה הילד שמח, רגוע, מאמין שיש בשבילו אמא בעולם. וכל השאר? סימני שאלה שאין להן תשובה.
ועדיין, שחר לא מצליחה להפסיק לחשוב על דרור. עמוק בלב היא תירה תירוצים: אולי קרה לו משהו? אולי עכשיו הוא בצרות ואפילו סלקום לא עובדת שם? המחשבות האלו היו כמו גומי לעיס בליל שבת היא לא משאירה, אבל גם לא בולעת.
בני המשפחה ניסו בעדינות להעביר את המסר: שחר, עזבי, הלאה. החיים צריכים להתגלגל. החברות היו ישירות הרבה יותר: הוא ברח, הגיע זמן להפסיק לחלום! אבל שחר טרקה דלתות, התחפרה. כן, היא נתקעה על ההבטחות, על הזיכרונות ועל הציפיות. בסוף, כל שיחה עברה לסערה, והחברות למדו לוותר מראש, בבחינת נו, שוב אותו הניגון.
מצד שני, שחר לא ישבה בטלה: בדקה פייסבוק, התקשרה למסעדות בשכונה, חיפשה בקבוצות נעלמים בתל אביב יפו ומילאה סטוריז בסגנון מישהו ראה את דרור? תעשו לייק. כלום לא עבד. והיא לא יכלה ואין מצב שרצתה להפסיק.
אחרי חמש שנים ארוכות נכנס לתמונה someone חדש עומר. ההיכרות הייתה במקרה לגמרי, במסיבת יום הולדת של חבר משותף. תוך רבע שעה היא הבינה שהוא טיפוס רציני, יציב, לא מתפזר במילים, כזה שאמא תגיד שמנו עליו עין, שיחקת אותה. איזה שינוי! עומר לא דרש ממנה אופטימיות בכוח או חיוך מודבק. אם שחר התעייפה, היה מציע קפה הפוך ונפנף יאללה, בואי נלך הביתה. לא נדבק ולא סיבך את החיים אדם אמיתי. נקודה.
הכי ריגש אותה עומר ידע לדבר עם דרורון. בפגישה הראשונה הוא ירד לגובה עיניים, שאל איזה דמויות הוא אוהב. חצי שעה אחרי זה כבר בנו את קריית עתידים מלגו. כל כך טבעי, כאילו תמיד היה בתמונה.
עם הזמן עומר הפך לדייר קבוע אצל הוריה של שחר; טיולים בפארק הירקון, שיעורי אופניים, סיפורים לפני השינה. יום אחד שחר תפסה אותו עם הילד ליד הציורים, והוא אמר רגוע: אם תאפשרי, אשמח לאמץ אותו. שחר הרגישה שמישהו סוף סוף לגמרי לצידה.
ליאל שמחה מאוד. היא ראתה איך שחר משתחררת פתאום יש חיוך, ניצוץ בעיניים, הלחץ נעלם. רק היום, ליאל דפקה פדיחה של החיים החזירה את צל דרור לשיחה. היא רק קיוותה שזה לא יפיל את שחר לבור הדכאון שוב.
להפתעתה, שחר תקתקה תגובה בוגרת:
התבגרתי, חייכה חלש, סדרה את השמלה. אני יודעת שהרגשות שלי לדרור זה כבר פרק שצריך להישאר מאחור. לפעמים כואב לי שרק קראתי לילד דרורון. הייתי טיפשה אז, לא הסכמתי להקשיב לאף אחד איך בכלל סבלתם אותי?
ליאל נגעה בלחש בכתף שלה:
את מתכוונת לקחת את דרורון מהורייך עכשיו?
כן, ענתה שחר ברצינות. עומר מאוד מתעקש. אפילו הציע להחליף לילד שם. הוא אומר שזה יעשה לי רק טוב. בזמן הקרוב נצטרך לעדכן תעודת זהות בכל מקרה, יאללה, נפתח תקופת שינויים.
היא עצרה לרגע, מסתכלת על טיפות שיורדות על חלון המרפסת.
פעם פחדתי, שהבן שלי יהיה לי תזכורת נצחית לעבר. היום אני מבינה שטעיתי. הוא הילד שלי, מגיע לו להיות מוקף במשפחה חמה שני הורים שאוהבים אותו באמת, לא רק סבא וסבתא. גם עומר מבין את זה. הוא באמת רוצה להיות, לא בצחוק, אבא.
אחלה רעיון! התלהבה ליאל. תשאלי אותו איזה שם הוא רוצה, אולי יקל עליו להתרגל לשינוי.
עוד לא סגורה. נדבר על זה בעתיד.
האמת, שחר עבדה על כולנו. האהבה לדרור עדיין לא התאדתה רק שלא יצא לה מזה שום דבר טוב. אפילו הוריה מנסים להרחיק אותה מדרורון; כל פגישה נגמרת בדמעות, וחברותיה ממזמן התייאשו. הגיע הזמן לשחרר.
ובכל זאת, כל הסיפור הזה קשה פי אלף מלקשור שרוכים. עומר מקסים, אבל דרור זה דרור. כל מה שעומר משקיע ממנה והלאה. ואם רק דרור היה חוזר מה היא לא הייתה נותנת?
***************************
חתונה לא תהיה! הכריזה שחר בעיניים בוערות ורגליים שמתרגלות טנגו. נפרדים, כמו איילון דרום ואיילון צפון!
עומר הביט בה המום, מנסה להבין אם היא התחרפנה סופית או שזה סוג של בדיחה מרירה. בעוד שבוע החתונה, כבר סגרו תפריט (אפילו פילה עלי מנגולד), פרחים, שמות לאורחים והנה היא מושכת ברקס?
אני לא מבין, הוא מלמל, מנסה להוציא ממנה משהו מעבר לדרמה. שחר, מה קורה פה? תסבירי לך.
אבל שחר זזה בקצב, מחפשת גרביים זרות וממלאה טרולי במפתחות חצי שבורים.
דרור חזר! הפתיעה, כמעט בלי להביט עליו. הקול שלה נפתח באושר שרק סטארטאפ טרי בשוק ההון מצליח לחלום עליו. הוא התקשר אתמול, דיברנו לא האמנתי שזה קורה, אבל כן!
היא עצרה ודיברה אליו ישירות, בלי טיפת חרטה.
אני מודה לך על החצי שנה האחרונה, ריככה. היה טוב, היה נעים אתה מקסים. אבל אני לא אוהבת אותך באמת. עכשיו קיבלתי הזדמנות למה שרציתי עשר שנים אני לא אוותר על זה.
עומר חש קור משתלט עליו. שוב דרור. האיש ששחר דיברה עליו כאילו הוא הנסיך מיהודה המכבי, ההוא שהיה צל בלתי נראה בבית. הוא רצה להאמין שהזמן יעשה את שלו, שישכיח.
כבר דיברתם? שאל בחצי חנק. מה הוא אמר? איזה סיפור מכר הפעם?
הוא לא הצדיק את עצמו, פסקה שחר. הוא פשוט אמר שהבין כמה הוא טעה, שכל התקופה הזו לא הפסיק לחשוב עליי!
היא שוב הפנתה כתף, עלתה על נעלי יציאה והמשיכה לארוז. עומר עמד שם, הדציבלים יורדים יחד עם הביטחון.
שוחחנו בטלפון. בדקה שוב את הארונית. ההורים שלו הכריחו אותו לנסוע ללמוד בלונדון, והוא אפילו לא היה יכול להגיד לי מילה. אתה קולט? רק חשב עליי חודשים. עכשיו חוזרים לארץ, ויהיה לנו סוף סוף עתיד.
כל מה שהיא רצתה זה לחזור אליו, זאת הבינה כבר בשיחה ההיא, כשהדרור סוף סוף שבר שתיקה. הוא גימגם:
שחר, זה נשמע קטסטרופה, אבל פשוט לא הייתה לי ברירה ההורים העמידו אותי מול שוקת שבורה או שהם מנתקים אותי, או שאני טס. לא היה לי טלפון, לא כרטיסי אשראי, כלום!
אבל למה אפילו לא ענית פעם אחת? שחר שאלה כואב.
מה הייתי יכול להגיד? שאני נהייתי אפס?
החום התפשט לה בלב, כל המרירות נמחתה. זה הרגע שחיכתה לו כל הזמן והוא סוף סוף כאן.
עכשיו הכל ישתנה, הבטיח לה דרור. חזרתי לארץ, הפעם אני נשאר.
שחר לקחה מבט אחרון על הדירה, ניגבה דמעה, שמה לב שעומר נהיה לבן כמו חלב. עומר עמד שם, פס במרכז הסלון.
אל תדאג, היא אמרה בנימה עניינית. התקשרתי כבר לכל אורח וסגרתי את האירוע. לא תצטרך לשלם לאולם גרוש מיותר. בוודאות יהיה הרבה רחמים, אבל אתה תשרוד.
היא תפסה את הטרולי, דחפה חזק בדלת והתיישרה.
בבקשה, תוותר לי על הודעות, טלפונים, שליחים, כלום! פסקה. זה סופי, אף כוח בחוק לא יעצור אותי!
היא יצאה, נשענת חזק על הטרולי.
עומר עמד, בלע רוק, רצה לצעוק די!. בסוף סתם לחש:
את לא חושבת שאת מגזימה קצת? אולי הוא בכלל לא רוצה לשחזר קשר? ואולי אפילו לא רוצה להיות אבא לדרורון? עשה הצעת נישואין כבר?
שחר הבריקה בזעם, התקרבה:
הוא קרא לי לשיחה אמיתית, זה מספיק! ואל תנסה ללכלך עליו דרור הוא לא כמו שאתה חושב!
היא התיישרה, גררה את הטרולי ואמרה:
היית יכול לעזור לי, בכל זאת.
עומר כמעט קם, אינסטינקט להביא יד. עצר את עצמו. למה שיעזור? בראש היא כבר לא כאן.
שחר הייתה כל כולה קדימה בטירוף היא ראתה את החיים הוורודים שנגמרו מזמן רק לה. הייתה משוכנעת שכל מה שקרה, הולך להיגמר בחיבוק.
החיים, כמובן, עמדו לפרק אותה שנית: דרור כרגיל לא בדיוק התכוון למה שחשבה. ההזמנה הייתה נדבר, ולא שום קביעה דרמטית, וגם לא הצעת נישואין, בטח שלא אני חוזר אלייך.
אבל שחר אפילו לא קלטה. בעיניה רגע לפני האופטימיות מפזרת ממטרים.
היא דחפה את המזוודה החוצה, עמדה רגע על הסף. שכחה משהו להגיד אבל מילים כבר נגמרו. פתחה את הדלת וטרקה מאחוריה.
עומר ישב על הספה. הדירה התמלאה ניחוח של נוסטלגיה, של נעלם, של יכולנו להיות.
***************************
דרור פתח את הדלת מוקדם בבוקר הפתעה ישראלית קלאסית: שחר עם שני טרולי. עיניים נוצצות, הלב דופק אספרסו כפול, בטוחה שזו סצנת סרט המשך לאיזה דרמה.
דרור נשם עמוק, מה היא חושבת?!, תהה. מבחינתו הכול נסגר שנים קודם.
כששחר התחילה לצאת עם עומר, הוא סלל חזרה מושלמת לחיים שקטים. חזר לנס ציונה, פתח עסק של חומוס, אפילו התחתן עם רעות מהצבא. תודה לאל, נגמר הפרק.
כן, הוא שוחח איתה פעם אחת לסגור יפה. לדבר אמיתי. מבחינת דרור הוא כבר עבר הלאה.
ופתאום שחר בדלת, בטוחה שזה הזמן שלהם.
דרור! צהלה שחר. סוף סוף! אני כאן, אנחנו ביחד!
היא רצתה להיכנס, אבל דרור עצר בעדינות.
שחר, תעצרי. יש לי משהו להגיד.
היא קימטה את מצחה.
מה כבר יש לומר? הבטחת שנפגש ונסדר הכל
דרור נשף אוויר, מודיע גזר דין.
התחתנתי, שחר. כבר שנתיים. אני מאושר. באמת.
שחר גימגמה, הפנים התבגרו בכאב, האוויר נפלט מהריאות. לא האמינה, קפאה, ואז הפכה לרתיחה.
מה אתה אומר? קולה רעד. זה לא הגיוני! הרי אמרת שהכול הולך להשתנות!
רק רציתי להיפרד יפה, ענה דרור בנינוחות. להסביר. אבל נראה שהבנת אחרת.
שחר אחזה במזוודה, דפקה אותה ברצפה, חולצת בגדים מכאן ועד פסח. צעקות, דרמה, שכנים מציצים מאחורי עינית, תלונות לסבלים.
בסוף הוא שכנע אותה בנימוס ישראלי טיפוסי לרדת למטה.
היא המשיכה לצעוק, בשכונה כבר התחילו להביא פיצוחים.
אחרי כמעט שעה, עם דמעות, איום אני עוד אחזור!, היא הסתובבה ונעלמה.
דרור סגר את הדלת, נאנח. הדבר היחיד שרץ לו בראש: נראה לי שכדאי להתחיל לחפש דירה בצד השני של העיר
*********************
שחר הלכה ברחוב, כמעט עיוורת מייאוש. הראש מסתובב, מציאות ישראלית מכה בפרצוף. חיכתה לחיבוק של חיי, קיבלה טלנובלה.
היא הלכה כל אחר הצהרים, רגליים לקחו אותה אוטומטית לבניין של עומר. ניגבה דמעה, ניסתה ליישר קו בחולצה. לחצה על האינטרקום.
עומר פתח אחרי רגע שלא נגמר. הפנים שלו אטומות. הוא לא פתח לה, לא הציע כוס מים.
עומר, בבקשה, התחננה. יודעת שטעיתי. התנהגתי נורא, אבל אני רוצה לתקן. לא יכולה יותר בלי
הדמעות שוב זרמו.
מבטיחה לא לדבר עליו שוב. הפעם רק איתך, באמת. בבקשה, תן לי ניסון אחרון.
עומר הנהן בחיוך מן הצד.
שחר, אמר בשקט, בחרת לעזוב. עמדת פה עם מזוודה אני הולכת לדרור. עשית את הבחירה שלך.
טעיתי! קפצה. זה היה אמוציונלי, אבוד, אילו רק
אבל עומר הרים יד, מתנגד.
לא מאמין לך יותר. נגמר. שלום.
שחר הביטה בו, רצתה לצרוח. עמדה בדלת עוד כמה שניות, ואז התמוטטה על המדרגות, ובפעם הראשונה בחיים שלה בכתה באמת, בלי אף צליל של טלנובלה.
כל מה שנשאר לה, זה לקוות שמחר בבוקר החומוס יהיה פחות מר.
