הכלה
דבורה אהרונוב הניחה על השולחן הערוך בהקפדה מגש עוף צלוי גדול ולקחה נשימה עמוקה. בכל רגע ייכנסו הבנים עם כלותיהם.
לפני זמן לא רב בנה הצעיר התחתן. החתונה הייתה צנועה, כנהוג כיום אצל הצעירים. היא אמנם הייתה שמחה לערוך חגיגה מהודרת, אך בסוף הסכימה עם מה שרצו. גם היא ובעלה רק קפצו בזמנו לרבנות, וטבעות זהב צנועות קנו רק אחרי שנה. לילדים קיוותה באמת לתת חתונה יפה. אבל שיהיה, כפי שבחרו.
“אבל מה יש לה? היא פשוט כזו מטופחת!” הודתה דבורה בפני עצמה. את השיחה הזו היא עוד תכננה לנהל עם הכלה.
נעה, אשתו של גיא, בת טובה היא בסך הכול, נעימה ומנומסת. השפיעה לטובה על בנה עזרה לו למצוא עבודה מצוינת, דוחפת אותו להמשיך להתקדם. גיא הרי עד גיל שלושים הסתובב בלי שאיפות ורק סמך על מה שיש בבית. דבורה כבר חששה שלא ישנה דרכו, אבל עכשיו, ברוך השם, הכול התייצב.
אבל לנעה דבר אחד היא פשוט מטופחת מדי. מסתובבת במכוני יופי תספורות, צבעי שיער, עיסויים, מניקור. הוצאות ענקיות על כל אלו, ודבורה בשקט חושבת שלא יאה לאישה נשואה להקדיש כל כך הרבה למשאלות שלה, כשהמשפחה במקום ראשון.
ומה יהיה כשיהיו ילדים במקום לקנות לבן שלהם נעליים היא תלך לעשות פדיקור? בעצמה, כל השנים, חשבה על עצמה רק אחרונה. כשהתאלמנה וגידלה לבד את הבנים גם אז ויתרה על הכול. תמיד את כל כספה הקדישה להם.
הרהוריה הופסקו בצלצול בדלת. הנה הגיעו הצעירים. נעה צעדה אל הסלון כאילו היא אורחת של כבוד תסרוקת מוקפדת, מניקור עדין, כמעט בלי איפור אבל פני עור מטופחות היטב.
“נעה, איזה יופי את,” אמרה דבורה בחיוך רחב, אך בכל זאת אי אפשר היה שלא לשמוע רמז דק בקולה. “והחליפה, חדשה, נכון?”
“כן, קניתי אתמול,” ענתה נעה בשקט. “קיבלתי בונוס יפה בעבודה.”
“אז כדאי לשים אותו בצד, לשעת צרה,” לא יכלה דבורה להימנע מלתת עצה. “את כל הבונוסים, המענקים, נוספה שלוש-עשרה לשמור! תאמיני לי, ביום אחד יידרש.”
נעה שתקה. היא אהבה את דבורה, אישה פשוטה שהקדישה את חייה למשפחתה, אבל הייתה בטוחה שצרות באות דווקא כשחיים רק כהכנה ליום השחור.
ערב עבר בנעימים, אבל דבורה שוב ושוב ניסתה לזרוק הערות עדינות על הוצאות מיותרות. נעה קלטה את זה מיד.
“מתי בפעם האחרונה עשית מניקור, דבורה?” שאלה בעדינות.
“אני? אף פעם. בבית קצת מסדרת, שלא יהיו ידיים מלוכלכות. לא צריך יותר מזה.”
השיחה הקצרה הזו נשארה כמעט בלתי נראית, אבל נעה, כאישה, הצטערה בשביל חמותה. לגדל שני בנים שמסתדרים היטב כלכלית ולחסוך מעצמך את כל הפינוקים?
“תגיד, גיא,” שאלה נעה את בעלה בדרך הביתה, “אמא שלך אי פעם עושה משהו בשביל עצמה?”
“לא יודע… היא מבשלת, מכינה שולחן כזה, צופה בחדשות, יושבת עם שכנות. למה?”
“כי היא אף פעם לא נתנה לעצמה משהו טוב! הייתם לוקחים אותה לקולנוע פעם, או למסעדה?”
“עזבי, לא צריך לה. אל תמציאי.”
נעה שתקה. במחשבותיה השוותה בין חמותה לאמא שלה, שגם כשהיה דחוק, דאגה לעצמה לתספורת יפה, בגד חדש, והרשתה לעצמה ללכת לתיאטרון.
נעה החליטה: דבורה חייבת לטעום קצת חיים, לא לחכות לנכדים מול עוד פרק בטלוויזיה.
אחרי כמה ימים התקשרה והציעה לצאת יחד לטיול בעיר, לשתות קפה ואולי גם להיכנס יחד למכון יופי. “נעשה מניקור, עיסוי ידיים קטן, אולי מסכה. מה דעתך?”
“מה פתאום…” דבורה נבהלה. “תיכנסי את, אני אחכה בלובי או בחוץ.”
“למה לחכות? חצי שעה של כיף. ננסה ביחד פעם,” שכנעה אותה נעה.
לבסוף, בחוסר רצון, הסכימה. עוד לפני כן נעה התקשרה למכון, הסבירה הכול וביקשה שהכול יהיה ברוח טובה: “אם תשאל על מחיר, תגידו שכבר שילמתי, ושיש מבצע לחברות.”
ביום ההוא נכנסו יחד למכון. נעה מסרה את חמותה למטפלות והתיישבה עצמה לקרוא הודעות בטלפון.
רק אחרי שעתיים יצאה דבורה, מחויכת ורעננה. “עשו לי כל כך הרבה, אפילו הגישו לי קפה, תה צמחים איזה יחס! כמה זה עולה, בטח יקר…”
“אל תשאלי, יש מבצע מי שמביאה חברה, החברה מקבלת בהנחה, ואת היום על חשבוני. מגיעה לך.”
משם המשיכו לקפה סמוך. דבורה לגמה קפוצ’ינו, נשענה לאחור וחייכה.
“אולי נתחיל לעשות כאלה מפגשי נשים מידי פעם?” הציעה נעה. “יש כאן הנחות קבועות ללקוחות שחוזרות. הסכמת?”
“האמת לא ידעתי שזה כל כך נעים,” הודתה דבורה.
“אז חבל שלא ניסית קודם.”
“פעם לא היה לי מתי. היו ילדים קטנים, והאיש שלי, עליו השלום, תמיד שמר חזק על התקציב. לא ממש רצה שאני אבזבז.”
“אבל עכשיו כבר אפשר! יש לך בשביל מה להיפגש את נראית נהדר.”
“נו, אולי, בשבילך, לפעמים,” חייכה.
וכך זה נהיה דבורה החלה לבוא עם נעה למכון יופי. לאט ובדיפלומטיה, נעה חידשה לה את המלתחה (תמיד ציינה מחיר קטן יותר), בהמשך שכנעה את גיא להזמין את אמא למסעדה, אחר כך הלכו שלושתם לסרט, ובחנוכה קנתה לה מנוי לתיאטרון העיר.
“השתנית, התחדשת,” אמרו לה שכנותיה.
“מה לעשות, הצעירים יודעים איך ליהנות,” השיבה בחיוך צנוע.
ואכן, נדמה היה לדבורה שרק עכשיו, כשהיא אמא לשני גברים ושנים רבות אחרי שיצאה לפנסיה, מתחילה בשבילה תקופה חדשה של חיים תקופה של פריחה אמיתית. 🪷🪷🪷בערב אחד, כשישבה בדירתה הקטנה ליד החלון וראתה את אורות העיר מנצנצים באופק, חשבה דבורה על הדרך שעשתה. על כל השנים שבהן שמרה והחזיקה ולא ביקשה דבר, רק שיהיה שקט לילדים, רק שלא יחסר להם. עתה, שמעה מבפנים קול חדש לא עוד קולות הדאגה הישנים, אלא צחוק של נכד בחדר הסמוך, קול של חברה שבאה לאסוף לקפה, חיוך של הבן מתגאה בתמונה החדשה של אמא בסלולרי.
היא שלחה הודעה לנעה: “בשישי אולי תלמדי אותי להזמין פדיקור לבד מהאתר? רוצה להפתיע את השכנה שלי אולי גם היא תבוא איתי.”
נעה שלחה לב חזרה, והיא חייכה לעצמה. מי היה מאמין, חשבה, שבגיל כזה עוד אפשר להתחיל מחדש לא רק בשביל אחרים, אלא גם בשבילך.
המסיבה הבאה כבר הייתה אצלה בבית: כלות, בנים, שכנות כולן יחד סביב שולחן עוגות וקפה, כל אחת מספרת על משהו טוב שעשתה השבוע. דבורה הרגישה פתאום שהיא לא רק האם המסורה, לא רק האלמנה החזקה היא אישה בין נשים, שמגיעה לה שמחה קטנה. היא נשמה עמוק והודתה בליבה: סוף סוף, גם הכלה וגם היא, מצאו מקום שבו כולן יכולות לפרוח, כל אחת בדרכה.
