בעל לפי צוואה

תקשיבי איזו סיטואציה מביכה ומצחיקה הייתה לי פעם ברכבת מתל אביב לירושלים. את לא תאמיני!
שומעת, פתאום יוצאת מהקרון אישה גבוהה ורחבה, עם קול רועם שאת פשוט לא יכולה להתעלם ממנו. היא דיברה ככה בסמכות, צעקה על כל מי שעשה בלגן במסדרון, ואני אומרת לך אפילו החבר’ה הבריונים שישבו שם, קפלו זנב ונרגעו בשנייה. באמת, היא נראתה כמו איזו דבורה מלכה צמות בלונדיניות, עיניים כחול-ים ולחיים ורודות כאלה בריאות.
היא פתאום מסתכלת לכיוון השירותים, ומיד יוצא משם גבר קטן ורזה, שיער לבן כשלג, עם הבעת פנים כזו תמה ונאיבית, כמו ילד.
“נדב! נעלמת לי!” היא קראה בקול רם, “שמעתי פה צעקות והפחדתי את כל הרכבת. חשבתי שמישהו יציק לך! ככה הרי אפשר לצאת מהשירותים ולא לחזור.”
והוא כזה מהסס, מחייך וממלמל: “נו מה, דפנה? רציתי כבר לחזור. את לא צריכה לדאוג…”
היא שולחת מבט חודר עליי, ועוד שניים שישבו כי לא היה להם מה לעשות. מסמכת על זה שאין סכנה, ונעלמת גם היא לקרון.
קצת אחרי זה פגשתי אותה שוב, בקרון-האוכל, כי לא היה מקום אחר לשבת. למה לא, התיישבתי מולה, וגם הפעם נדב לא היה בסביבה. היא אכלה חזה עוף עם תפוחי אדמה והריחה מדהים, ואז הפטירה במבטא ירושלמי:
“אני דפנה בת אמוץ. תקראי לי דפנה.”
“את לבד? בעלך יבוא?”
“עזבי שטויות, הוא לא יבוא לפה. עוטפתי לו את הצוואר עם צעיף, השקעתי לו תה עם נענע ולימון תביני, להידבק באמצע הנסיעה! והכל בגלל שיצא לנער שטיח במרפסת רק עם סוודר. את רואה? זה מה שגברים יכולים לעשות.”
חייכתי אליה, ואמרתי:
“נראה שאת דואגת לו כמו אמא! כל כך איכפתית. את לגמרי מגוננת עליו.”
“תקשיבי, מצחיק הוא בכלל לא בעלי מהנישואים! קיבלתי אותו בירושה, ככה, בואי נגיד… אשתו הראשונה נולדה בבית ברעננה ונפטרה לא מזמן. אני יותר שמרטפית שלו מאשר אישה…”, היא נאנחת.
ופה נשבעת לך, נשארתי המומה “מה זאת אומרת בירושה, דפנה??”
אז היא סיפרה לי:
נדב היה נשוי שנים לליהיא, מגיל בית הספר. הוא היה מבריק בכל מה שקשור לעבודה איש הייטק מוכשר, רעיונות פורצי דרך, אבל בענייני יומיום… קטסטרופה. נוסע ברכבת הלא נכונה, שוכח עודף במכולת, אין לו מושג איזה בגדים ללבוש. כל כך תמים כאילו הורידו אותו מהירח.
בעניינים כספיים הכל זרם אליו, אבל רק בזכות ליהיא, שהייתה מנהלת את הבית, את לוח הזמנים, דואגת שהוא ילבש צעיף, תיקח אותו ברכב. אפילו מטפלת בנכד נועם, והכל היה מסודר. כל עוד היא בריאה, אז מצוין אבל ברגע שהיא חלתה, פתאום הם היו עבודים הוא והבן שלהם, דניאל, ילד חכם ומתוק אבל גם קצת ראש בעננים, בדיוק כמו אבא.
ליהיא שכבה בבית חולה, והמשפחה התפרקה לאט-לאט. נדב התקשר לכל הרופאים הכי טובים בארץ, פיזר שקלים בלי חשבון, אבל שום דבר לא עזר. ובסתר ליבה, היא הכי דאגה איך הם יסתדרו בלעדיה?
ואז הופיעה דפנה בעצם אחות רחוקה של הרופא שטיפל בליהיא, ובמקרה גם חיפשה עבודה. הבית נראה זוועה, ערימות כלים וכביסה, אווירה כבדה. ברגע שדפנה נכנסה, כל הבית השתנה ריח של קציצות, עוגות, אווירה נעימה, ליכלוך נעלם, והכול פתאום חזר לנשום. אפילו ליהיא חייכה לראשונה מזה זמן.
בשלב מסויים ליהיא פנתה לדפנה: “תקשיבי, כשתהיי בסביבה, תשגיחי קצת על נדב אני סומכת רק עלייך. אני משאירה אותו לך, את מבינה? נאחזת במה שיש.”
דפנה בכלל לא רצתה פחדה מה יגידו, מה הפירוש של ‘יורשת’, זה הרי לא נראה טוב. אבל יום אחד, אחרי שליהיא נפטרה, היא נכנסה לבית לבדוק מה שלומו והוא ישב על הרצפה עם חלוק של אשתו, בוכה בלי הפסקה. היא התיישבה לידו, חיבקה אותו כמו ילד קטן, והרימה אותו.
ומפה לשם, דפנה עברה לגור איתו.
והיא צחוקה, “אני קיבלתי ילד, לא בעל. אחד חכם, עם לב ענק, אבל חסר אונים בעולם הזה. אנשים לא הבינו, אמרו ‘מה את צריכה אותו?’ אבל תגידי אנשים לוקחים גורים מהרחוב, למה לא גם בן אדם? לפעמים צריך לעזור גם למבוגר אבוד, כמו צב שנתקע וקשה לו להתהפך על הרגליים.”
עכשיו הם יחד. היא דואגת, משלבת לו צעיפים, והוא קונה לה פרחים מנשים בתחנה. הילדים שמחים היא סבתא חדשה לנכד, והמשפחה המורחבת גדלה.
בדיוק אז, נדב בפנים כל כך מוארות, נכנס לקרון אוכל, עם זר פרחי בר מצפון, כולו מתלהב. “דפנה! אני הבאתי לך פרחים מהדודות בתחנה… את אוהבת אותם?”
והיא נהייתה פתאום אדומה עוד יותר, עושה ממנו צחוק, אבל מסתכלת עליו ככה חם, ביד ביד, והוא עם זר והצעיף הענק שלו. יצאו מהרכבת ביחד היא עם מזוודה ענקית, הוא עם התיק הקטן, והיא מחזיקה לו בצווארון, שלא ילך לאיבוד, בתוך כל ההמולה.
ואני אומרת לך, היה ברור לכולם היא תהיה לו תמיד במשפחה, השנייה שלו, וביחד הכול באור אחר.