תקשיב, אני חייבת לספר לך איזה סיפור קרה עם אילן, בן דוד שלי. הוא נסע למושב לבקר את הדודה שלו, גם היא, אחות גדולה של אמא שלו, שאמא שלו ביקשה ממנו במיוחד לפני שנפטרה שידאג לה, שלא תהיה לבד.
הדודה – שושנה קטנה, רזה כזאת, כבר די מבוגרת. אילן הציע לה מיליון פעם לבוא לעיר אליהם, אמר לה שיהיה לה חדר משלה, שתוכל לצאת קצת לגינה, להיפגש עם חברות מבוגרות מהשכונה, שיהיה לה שמח. אבל שושנה לא הסכימה בשום אופן לעזוב את הבית שלה במושב, אתה יודע איך זה.
אז מה שנשאר לאילן זה כל שלושה חודשים לקחת חופשה קצרה מהעבודה, בלי משכורת, כזה חמישה ימים, ולבוא אליה. יומיים רק הדרך, שלושה ימים הוא עוזר לה לסדר את העניינים בבית. מזל שהוא ראש מדור במשרד, ככה יש לו גמישות, וגם הבוסית חברה טובה שלו עוד מהצבא. אבל הפעם, בגלל כל הבלגן בעבודה, הוא לא הצליח להגיע במרץ, הגיע רק בסוף אפריל.
שושנה נהייתה ממש חלשה אחרי החורף ונראה לפי הדיבור של השכנה שלה, חווה, שכבר פעמיים הזמינו לה אמבולנס.
אז אילן שאל אותה למה אף אחד לא סיפר לו כל פעם שהוא התקשר אמרו שהכול בסדר.
אז חווה אמרה ששושנה ביקשה ממנה לא להדאיג אותו, לא לטרטר אותו, “כשאני אמות תודיעי לו”. צחקנו מהמשפט הזה, אבל ככה היה.
אילן הלך למכולת בשביל לקנות לה כמה דברים סוכר, מלח, קמח, מה ששושנה רשמה לו. לקח גם שימורים, מוצרים יבשים, קצת ממתקים לאורחים. בדרך חזרה הביתה, בחצר בכניסה, ראה גור כלבים זאב בלגי נראה, בערך בן חמישה חודשים.
הוא היה קצת מוזר, ראש ענק, אף מאורך.
“איך הגיע לכאן הגור הזה?”, שאל את שושנה.
“מה, הוא נגרר לפה לפני חודש. פתחתי את השער, והוא היה שם, רועד, רזה כזה. אני כבר השקעתי בו, האכלתי אותו. לקחתי אותו שיהיה לי שמח”, היא אמרה.
אילן ליטף את הגור, והוא ישר שם לו את הראש על הברך, הכי חמוד שיש. אילן תמיד אהב כלבים, אבל בילדות אף פעם לא נתנו לו לגדל.
בבית, ממש לא התאים עכשיו להחזיק כלב אפילו החתולה שאשתו, יעלי, פעם הביאה נעלמה אחרי שלוש שנים. ילדים לא היו להם, יעלי לא יכלה להביא והם באמת התרגלו לחיות ככה בשביל עצמם, מלא טיולים בעולם, אתה יודע.
“איך קראת לו?”
“תמוז. ככה קראו לחתול שלי.”
אילן צחק: “בחייאת, זה שם של חתול! איך כלב מגיב לזה?”
“מה זה משנה, הוא בא כשקוראים לו.”
כל הזמן שאילן היה שם, תמוז לא עזב אותו לרגע. הגיע הזמן לחזור לעיר, אילן ביקש משושנה לא להסתיר ממנו שום בעיה, שתתקשר אם היא צריכה תרופות, שלא תחשוב פעמיים.
“אני כבר נמאסתי עליך, כל פעם מגיע אליי”, היא חייכה בעצב. “לא נורא, לי לא נשאר עוד הרבה זמן.”
“אבל למה לדבר ככה, שוש, את צריכה להחזיק מעמד, יש לך עוד הרבה חיים, אני שמח לבוא.”
“שמע, אם יקרה לי משהו אל תעזוב את תמוז. זה נשמה, הוא חי.”
“לא אעזוב, אדאג לו, אולי למישהו אצלנו.”
“לא, אתה תיקח אותו. לא סתם הוא הגיע אליי.”
בדיוק באותו רגע הכלב שם לו את הראש על הברך והסתכל לו ישר בעיניים.
“אוקיי, שושנה, אני מבטיח אם צריך, הוא יבוא איתי.”
חודש אחרי זה שושנה נפטרה. אילן קבר אותה כמו שצריך, עשה שבעה עם כמה שכנים. אחר כך הוא לקח את תמוז לבית הקברות, פרדו ממנה ביחד.
הגיע הזמן לחזור לעיר, אילן הביא רצועה ומחסום והם נסעו לתחנת רכבת הקרובה.
קנה כרטיסים לקרון שאפשר לנסוע בו עם חיות. כשנכנסו לקרון, תמוז פתאום התמתח ונהם על גבר קרח בשורה ליד החלון.
ההוא הסתובב, עיניים גדולות, ואמר: “מה, השתגעתם, מביאים זאבים לרכבת בישראל?!”
“אחי, תירגע, זה כלב שלי, תמוז.”
“כלב? זה זאב! אני צייד, מכיר אותם בפנים.”
תמוז שוב חשף שיניים.
“תעיף אותו מפה לפני שאני… ”
“יותר טוב שתשב בשקט, אף אחד פה לא מפריע לך.”
ההוא קם יצא החוצה לפרוזדור, “אני כאן עד תחנתי, לא מסתכן.”
בסוף אילן נשאר לבד עם תמוז. הוא הסתכל עליו ושאל משהוא שהיה נשמע לו פתאום מוכר: “תגיד, אתה באמת זאב?”
תמוז שם את הראש על הברכיים שלו והריץ זנב. “טוב, גם אם כן אתה מלך,” הוא אמר.
פקדה נכנסה לקרון, שאלה: “זה זאב?”
“השתגעת? זו סתם כלבה מיוחדת, יש לי תעודות”.
הוא עשה כאילו מחפש בכיסים אותו רגע, ואז אמר: “השארתי בטעות את המסמכים בקופה ברכבת כשקנינו, אתם יודעים שלא היו מוכרים לי בלי מסמכים”.
“נכון,” היא הסכימה.
ברור שלא היה לו כלום, אבל בקופה ישבה בת של חווה השכנה, אז הסתדרו.
למחרת בבוקר ישר הלכו עם תמוז לווטרינרית ברחוב הראשי. “אתה עובד בקרקס?” שאלה.
“מה פתאום.”
“יש לך פה זאב.”
אילן נשם עמוק, “הוא באמת זאב, לא מהקרקס. דודה שלי נפטרה, ביקשה ממני לקחת אותו.”
היא התקרבה, חייכה ואמרה, “יש לו סבירות גבוהה שהוא מעורב, חצי כלב חצי זאב. סוגים כאלה בין הכי נאמנים, הכי רגועים. אין לך מה לדאוג. נשדרג אותו, נעשה חיסונים, והכל חוקי”.
יעלי, אשתו של אילן, התאהבה בכלב. הייתה מוציאה אותו כל יום לטיול, מאכילה ומפנקת אותו. עובר איזה עשרה חודשים, מגיעה תקופת חנוכה, כזה ערב חורפי, יעלי אמרה, “בוא נטייל קצת, אני ותמוז בפארק ליד הבית”.
הם הסתובבו בפארק, הכלב פתאום התיישר, קלט ריח ורץ חושך, נעלם. יעלי רצה אחריו, קראה, צעקה, והוא לא חזר חמש, שבע דקות. בדיוק כשהתחילה להתקשר לאילן, ראתה אותו סוחב משהו בפה.
היא מירצה אליו תמוז החזיק תינוקת, רכה בחיים! יעלי רופאה, מיד התקשרה למד”א ולמשטרה.
תוך עשר דקות כולם שם, אבל בגלל תמוז, היא חיכתה איתו בבית ורק אחר כך נסעה לבית החולים, יחד עם אילן. שם סיפרו שהתינוקת בסדר גמור, בת חודש בערך, נמצאה פתק: “קוראים לה חניכּה, בבקשה תיתנו אותה למשפחה חמה”.
יעלי ביקשה לראות אותה, ומייד התאהבה. היא הרגישה שהחמצה, פתאום כל כך התרגשה, לא יכלה לעזוב אותה. הסתכלה על אילן הוא רק הנהן בראש וצחק. היא אמרה לעובדת סוציאלית, “אני רופאה, אנחנו רוצים לאמץ אותה. תשאירי אותה אצלנו”.
אחרי חודשיים חניכּה כבר ישנה אצלם בבית, מאומצת. ותמוז? המלאך ששושנה השאירה, ידע בדיוק למה הוא בא. איזה סגירת מעגל, נכון?
