אחותי לא דיברה איתי שמונה שנים. בשבת היא התקשרה כאילו כלום לא קרה וביקשה ממני כסף לניתוח
אחותי לא פנתה אליי שמונה שנים. ובשבת, פתאום, כאילו מתוך הרגל, הטלפון שלי צלצל. אם מישהו היה אומר לי פעם שמשפט אחד בטלפון יכאיב לי יותר משמונה שנות שתיקה, הייתי מחייכת באי אמון. ואז היה מגיע הרגע שבו אני יושבת על הרצפה במטבח ובוכה, בדיוק כמו שקרה ביום שבת, טלפון ביד אחת וסמרטוט כלים ביד השנייה.
אחותי אילנה גדולה ממני בארבע שנים. כשהיינו ילדות, בדירה שלנו בקריית אונו, חלקנו אותו חדר. בערבים, כשאבא צפה בכדורגל ואמא גיהצה במטבח, היינו מספרות אחת לשנייה על כל מיני שטויות. שנגור יחד בבית ענק, שלעולם לא נריב. כשהייתי בת עשר, באמת האמנתי בזה.
אני עובדת במשרד הרישוי כבר עשרים ושלוש שנה. חיי מסודרים, חייבים להיות – אילו לא, הייתי מאבדת עשתונות. אבא חלה לפני תשע שנים, סרטן ריאות. שנתיים של כימותרפיה, בתי חולים, שמירות לילה. אילנה באה שלוש פעמים. בפעם הראשונה לשעתיים בלבד, כי הייתה חייבת לחזור, אין לה מי שיטפל בכלב, השיפוץ בעיצומו, אלף תירוצים.
אני לקחתי חופשות, מחלות, החלפתי משמרות עם חברות. האכלתי את אבא, רחצתי אותו, הובלתי אותו להקרנות. לא התלוננתי. זה היה אבא שלי.
כשהלך, הסתבר ששנה קודם שנה שהוא כבר לא ממש קם מהמיטה אמא שכנעה אותו להעביר את הדירה על שם אילנה. הכל כחוק, אצל נוטריון, צוואה ברורה.
אמא הסבירה שכך הוגן, כי מצבה של אילנה קשה יותר. אילנה, שבאה שלוש פעמים; אילנה, שלא שטפה אפילו צלחת; אילנה, שכלל לא ידעה אילו תרופות הוא נוטל.
ניסיתי לדבר איתן. עם אמא, עם אילנה, עם שתיהן יחד. אמא חזרה ואמרה: “אל תריבו, אבא לא היה רוצה ככה.” אילנה רק משכה בכתפיים. “זאת הייתה ההחלטה שלו”, אמרה לי, מביטה הצידה, כאילו הייתי שקופה.
אילנה מכרה את הדירה של אבא תוך חצי שנה. קנתה בית קטן עם גינה וגרז’, ליד מודיעין. הפסיקה לענות לשיחות ממני. לא הופיעה באף אירוע, אפילו לא ליום הולדת החמישים שלי.
בעלייה לקבר של אמא, לפני ארבע שנים, עמדנו שתינו משני צדי הקבר ולא החלפנו מבט. קרוב משפחה לחש, “חבל שאבנר לא רואה את זה.” הוא צדק. אבא לא היה עומד בזה.
שמונה שנים של ניתוק מוחלט. שמונה ערבי חג, כשצלחת ריקה עומדת על השולחן כי ככה אמא רצתה, ואני ממשיכה מההרגל. שמונה שנים שבהן התרגלתי לרעיון שאין לי אחות.
ואז הגיעה השבת.
אני רוחצת כלים אחרי צהריים. בעלי מירון מול החדשות, הבן התקשר שיבוא עם הנכדה למחרת. יום רגיל. פתאום הטלפון צלצל, ועלה שם שלא מחקתי כל השנים גם אני לא מבינה למה.
“אורלי? זאת אילנה.”
הקול שלה היה שונה. דקיק, עייף, אולי פשוט נשכח לשיחה קרובה.
“היי,” עניתי ביובש. מה כבר היה לי להגיד?
היא התחילה לדבר מהר, בלי לשאול מה שלומי או להקשיב לתשובה. שהברך שלה גמורה, שבריאות צריך להמתין שנתיים, שבפרטי הניתוח עולה חמישים אלף ש”ח, שבעלה עזב, שהבית גומר לה את החשבון, שאין לה אל מי לפנות, שאני אחותה.
“אני אחותך,” חזרה פתאום, כאילו גילתה את זה עכשיו, אחרי שמונה שנים.
עמדתי ליד הכיור, ידיים רטובות, ובלב הרגשתי איך משהו מתכווץ והופך לקשיח, כמו בטון שבניתי סביבי כל השנים האלו, רק כדי לא להתמוטט.
“אילנה,” עניתי בשקט, “שמונה שנים לא שאלת אם אני חיה. אני לא יודעת מה לענות.”
“אבל זה ניתוח, אורלי. אני בקושי הולכת…”
“מצטערת, אני לא יכולה לעזור.”
דממה. ארוכה, עבה, כזאת ששומעים בה את הנשימות שלך ושל הצד השני, ואת הדופק באוזניים.
ואז היא אמרה את המשפט הזה. לאט, ברור, כאילו חזרה עליו בראש עשרות פעמים.
“את יודעת, אבא תמיד אמר שאת אישה קרה בלי לב. הוא צדק.”
אבא מעולם לא אמר כך. אני יודעת, כי הייתי לידו כל הזמן. אני זוכרת כל מילה שלו, כל צל של כאב, כל חיוך כשהבאתי לו תה עם נענע, כמו שאהב. אבא לא היה אומר. אבל אילנה ידעה בדיוק איפה לדקור. כשאבא הופך לטיעון, הוא סכין שממשיכה לחתוך כי אין מי שיתקן. ותמיד תהיה טיפת הספק אולי אי פעם, כשהייתי לא שם, נזרק כזה משפט?
ניתקתי. התיישבתי על הרצפה, סמרטוט ביד אחת, טלפון בשנייה. מירון הצטרף אליי בלי לשאול. אחרי שלושים שנה הוא יודע מתי צריך לשאול ומתי סתם לשבת.
ישבנו שם, בטח עשרים דקות. חשבתי על אבא. על אמא. על אילנה של פעם, הילדה מבית הילדים, זו שהבטיחה לי בית משותף. חשבתי ששמונה שנות שתיקה כאבו, אבל לפחות היו ישרות. שקט הוא כן, הוא לא רוצה. אבל משפט כזה זה לכלוך. לקחת את בןהאדם שאהבנו שתינו, ולהפוך אותו לכלי נשק.
לא חזרתי אליה מאז. לא יודעת אם אי פעם אחזור.
אבל אני יודעת שביום ראשון, כשהנכדה שלי עדי נכנסה למטבח ושאלה: “סבתא, תכיני לי פנקייק?”, הרגשתי משהו שאילנה כנראה לעולם לא תבין. הרגשתי שיש לי בית שאף אחד לא צריך להוריש לי. ושאבא היה מחייך.
לא כי הוא צדק. כי הוא היה יודע שלעולם לא אאכזב אותו.
