יומן 25 במאי 2026
היום עבר עליי כמו סרט ישן. שלוש שעות אני נוהג על הכביש המהיר שבין תל אביב לכפר נצרת, הכל ריק, רטוב וחשוך. בנובמבר כאן בטבע שלנו האור מהלך כבר לפני הצהריים, אז חיפשתי למהר לפני שהחושך ישב על האופק. ברדיו ניגן שיר ישן, המחמם כמעט ולא היה, והחשתי שהמחשבות כבר חזרו הביתה אל הבית שמחכה לי עם האישה, בתנו הקטנה, ו… האֵםלזאת של אשתי, שתמיד מתלוננת על כל דבר.
הטמעותי כל כך בחלום, עד שלא שמתי לב שמישהו יושב על המושב האחורי.
מה, סבתא, קיבלת אותי?
זעזעתי חזק עד שכמעט עברתי את ההגה לתעלה. הלב קפץ לתוך החזה, ולחצתי ברגל על הבלם כשפניתי במראה האחורי. שם, משועטת במושב, ישבה זקנה. פניה קמטים עמוקים, ראש מכוסה בחופה שחורה, ועיניים שחורות כמעט, בוהות בי ברוגע.
מי אתם? צלצול קולי נפל מתוך פחד. אני בטוח שהכנתי את הרכב לבד. המפתחות של הדירה נחתו על מושב הנהג ליד התיק, ולא קיבלתי שום נוסע.
מהכביש, השיבה הזקנה והזיזנה את החופה. קר לי עד למוות שם. אתה תמשיך אותי?
רציתי להרים יד ולומר שאני לא מקבל נוסעים, שיש לי בית לחכות לי, שהדרך מסוכנת, אבל המילים נתקעו בגרון. הזקנה הביטה בי כאילו קוראת כל מחשבותיי, כאילו פתחה ספר פתוח.
אני צריך להגיע לעיר נצרת, לחצתי בקול דומם, מקווה שהיא תצא.
נצרת זה גם היעד שלי, חייכה והיא הכתירה. אל תדאגי, בת. לא אחפוז אותך. אני זקנה מכדי לעשות זאת, אבל אולי אוכל לעזור. רואה שיש לך לב כבד. בעלך בחוץ? האֵםלזאת מתחרפנת?
השתקתי. אנחנו גרים עם האֵםלזאת כבר שש שנים, ובשנה האחרונה חיי הפכו למרקחת של כאב. אבל לשתף זאת עם זרה? הזקנה נראתה כאילו קראה לי במחשבות.
תשתקי, היא השיטה את ידה וקראה באצבעה המורכבת אלי. אני רואה זאת. את טובה מדי. בעולם הזה הטובים נבלעים ראשונים. בואי נצא לפני שחשך יופיע.
הדלקתי את המנוע והמשכתי על הכביש. בראשי נודף רק שאלה אחת: למה אני עושה את זה? אבל הרגל נלחצה על הגז בשתיקה של חצי שעה. הזקנה הציצה מהחלון, מזמזמת לעצמה כמה מילים.
כאשר נצרת הופיעה באופק באורותיה המבהיקים, היא קראה בקול רם:
עצור כאן.
חינכתי ליד בית עץ חצי הרוס. הזקנה פקדה את הדלת, ולפני שיצאה הסתובבה אליי.
תודה, חיילת. שמעי בעוד חודש אבוא אליך. אל תדאגי. רק תזכרי: כשכל דבר יתפזר לאבק, אגיע.
מה? כמעט איבדתי מילים.
זהו, היא יצאה מהרכב, נשענה על מקל, והלכה לבית בלי להסתובב. חמש דקות. בדיוק.
נסעתי חזרה, ידיים רועדות, והחזיקתי את ההגה כמו אם. כל הדרך הביתה ניסיתי לשכנע עצמי שזו הייתה רק חולשת עייפות, אפילה מהשינה.
בדיוק כשחלף חודש, התכוננו לחגיגת עשור נישואין שלנו או, כפי שהאֵםלזאת של אסיה קראה זאת, עשר שנות סבל של בנה. היא ישבה במטבח, נפתחה הדף והמשיכה לנזוף.
סבבה, ארי, אתה גר כמו שלד, איאפשר לאכול איתך. הבשר יבש שוב. ומי מכין את השולחן? אנחנו מזמינים אורחים, לא מצריעים.
הכנתי סלט על צלחות בשקט. בעלי, ארי, ישב בסלון, שתה בירה וצפייה בטלוויזיה. אין לי ציפייה לעזרה ממנו. אני עובדת במשרה שלף, משקיעה משכנתא דירה שקונים במשותף עם אמאבעל, שגם לה יש חלק וגם מטפלת בבתנו.
מאיה, בת העשר, מביטה בי בעיניים שמספרות על העייפות שלי.
פתאום הצילצול בדלת. פתחתי, מנקתי את הידיים במפית. על המדרכה עמדו זוגי של סבתאחתול (שמת) ובנו, שני נערים מתבגרים, והכניסו נעליים מלוכלכות למרפסת.
מה זה, למה אין שום דבר? שאלה סבתאחתול, משחררת נעליים קלקוליות בכביסה. ארי! ברוך הבא למשפחה!
תיכנסו, אמרתי בקול חלש, למרות שהשפתי.
המשך חבורה של קרובירחם, «חברים של המשפחה», שהגענו אליהם בפעם הראשונה. האֵםלזאת של אסיה הרגישה כמלכה, והנהלת:
שילת, תביאי את זה. שילת, תן עוד. נקה כאן. ארי, שבי, אתה עייף.
הקהל היה עצום, ואני נעה בין צלחות כמו מלצר. סבתאחתול מתלוננת בקול רם:
אוי, אמא, מה זה כאן? סלט עוף? היה צריך שווארמה רגילה. והקראס של השפינה הייתה מלוחה מדי.
אולי תכיני בעצמך אם אתה רוצה כזו אורח? קראתי, מניחה צלחת נוספת.
אני? התפלאה סבתאחתול, עיניים גדולות. אני אורחת, והאורחים משרתים. את אינך עובדת כאן כראוי, תשתדלי.
אני עובדת, נשפתי.
כן, עובדת, חייכה האֵםלזאת. השכר הוא דמעות של עכבר. אילו שלא היה ארי, אתם היו גרים עם הילדה שלנו מתחת לגשר. חוץ מזה, תכניסי מאיה לחדר, היא מפריעה כאן.
הסתכלתי על בתנו, יושבת בפינה, חובקת ברכיה, מביטה בי בעיניים מבוהלות. אף אחד לא קרא לה לשולחן.
מאיה, לכי לחדר, אמרתי, תחושתי מתכווצת.
בדיוק אז נשמע עוד צלצול. פתחתי מצופה מצפייה, ועמדה שם הזקנה. באותו חופה, באותו מקל, אך העיניים בוערות חזק יותר מהפעם הקודמת.
שלום, חיילת. אמרתי חודש. באתי.
מה זאת? קולה של האֵםלזאת נשמע כמו ירייה.
הזקנה, ללא תשומת לב, חצתה את הפתח, הסירה נעליה המרותבות באיזו סרטה והתקדמה למרכז.
בוקר טוב, אנשים יקרים, הנהנה. אני דבורה, או בקיצור דודייה. באתי לבקר את שילת.
מה? נבך ארי מהספה, שטוף בבירה. שילת, את משוגעת? מי זאת?
אני קמתי מבוהל, לא יודעת מה לומר.
את רגילה? מתגברה סבתאחתול, מביטה בזקנה באכזבה. מה את עושה כאן, מביאה לנו זקנה?
איך אתם מתעלמים? קו העצב גבר. זוהי הדירה שלי!
הדירה שלנו! נענעה האֵםלזאת. ואני לא אתן לכל זקנה לשבת כאן!
דודייה ישבה על הכסא היחידי שנשאר, הביטה בטבלאות המלוכלכות, בצלחות, בפרצופים המוטים, ונשפה נשימה עמוקה.
זקנה, אתה אומר? היא חזרה בחיוך שקט. האם אני? ומי אתם? באתם לאכול חצי מהדירה, לתפוס את האישה ולשלוט בילדה?
תוציאי אותה! צעקה האֵםלזאת.
היא תישאר, הכרזתי בקול חזק, מפתיע אותי עצמי.
מה? קראו יחד סבתאחתול וארי.
שמעתם, פקדתי, עומד בין הזקנה לשאר המשפחה. דודייה היא אורחתי. אם היא לא מתאימה לכם, הדלת שם. אתם מתנהגים כאילו אני רק משרתת.
השתיקה הייתה מתוחה. סבתאחתול תפסה את ידו של ארי.
תשאר עם סבתך! אנחנו יוצאים! אני לא רוצה להיות חלק מהקרקס הזה!
הקהל פרש, נושף קולות זעם, האֵםלזאת נשארה בקולו של הטלוויזיה. ברגע שהדלת נסגרה, דודייה ניגשה אליי.
טוב שעשית, לחשה. זה רק ההתחלה. הם לא יוותרו בקלות. הבית הוא שלך, כן, אבל גם שלהם. הם יגעו במזכירות, יבקשו מזונות אם תעזבי עבודה. הם ייקחו את הרכב. את מוכנה?
הראש שלי הרגיש כבד.
שלושה ימים אחרי, ארי חזר הביתה עם פתק מהבית משפט. האֵםלזאת תבעה פינוי של הדירה, דרישה למכירה וחלוקת הכסף. בתביעה נכתב: «הדיירת יוצרת תנאי מגורים קשים, מביאה אדם זר שמאיים, ומפעילה לחץ פסיכולוגי על בעלה».
ישבתי במטבח, מחזיק את ההודעה בידיי, לא האמנתי. האֵםלזאת, שכיום קיבלה עלי את הלחם, רצתה עכשיו לגרש אותי מהקורת.
אל תדאגי, חיילת, אמרה דודייה, מכינה תה צמחים. משפטים נועדו להראות מי צודק.
אבל יש להם עורך דין, לחשתי.
אין בעיה, חייכה דודייה. אספי את כל הקבלות, קבלות משכנתא, חשבונות חשמל, מים כל מה שתוכלי להראות.
וזה יעזור? שאלתי במייאוס.
כן, חייכה. קבלי חוות דעת של הרשות הרווחת. קבלי תעודה שוודאי תנאי המשפחה אינם בטוחים.
היום הבא הלכתי למשרד הרווחה. האחראית הייתה קשובה, והצלחתי להציג את כל המסמכים משכורת, תשלומי משכנתא, תעודות של מאיה מבית הספר.
זאת המצב הרגיל, אמרה. נזין דוח.
חזרתי הביתה מאוחר, ארי עמד בכניסה, מעשן סיגריה. הוא נטש את המקל ונתן לי מבט מלא שנאה.
חזור למוח, לפני שיהיה מאוחר, אמר, קולו מתוק אך בעיניים יש רוע. תוציאי את הזקנה הזאת, ונשכח הכל.
אז אתה אומר שהתביעה הזו היא סחיטה? שאלתי, מביטה בעיניו.
הוא השתהה.
אני מודה, אולי עברתי קו, ענה. אמא שלי זקנה, היא מודאגת.
האם אתה מוכן שמוּכִּלְךָ תסגור את הבית שלנו על הבמה? שאלתי, קולי מתכונן. האם אתה רוצה לראות את בתנו מתעוררת בחושך?
הוא נעל את הפה, והנה לא הלך.
חזרתי לדודייה, היא נגעה בכתפתי.
קיבלת, אמרה. את הצעד הראשון עשית. עכשיו יגיע הקשה יותר.
היום שלפני המשפט, לבשתי חליפה קפדנית, לבשתי את מאיה במדים של בית הספר. הגיעו לחדר המשא ומתן. האֵםלזאת יושבה בקו הראשון, נראתה כאילו היא סבלה. מצידה של סבתאחתול היה חוגג, ואורלי, האחות של אסיה, עמדה בצד עם עורך דין בעל חליפה.
שופטת שחר, בת ארבעים, פקחה פקפוקים, פתקה את הפגישה.
הצד שלי טען שהדירה היא שלי ושל בתי, שהאב לא משלם מזונות, וההוצאה החוץית על המשפחה.
הצד השני הציג עדויות מסולמות של סבתאחתול, שדיברה על התעללות, על כיבוי המים, על השפעתי על הילד.
קראתי:
אל תחושו כאילו אתם שוכחים. השבתי במלוא החוזק.
הצגתי את תעודת הרווחה, השופטת קיבלה אותה.
דודייה קמה, נעמדה על מקל, והביטה במו במו לשופטת:
גברתי, אני זקנה. אין לי שום מידה לשקר. האישה הזאת, הציגה את האֵםלזאת, מציגה תביעות כזויות כדי לשמור על הבית.
הראה לנו את ההכנסות של ארי, דרשה.
הוא נענה ברעד, אמר שכרו הוא בלתי רשמי.
ההליך נמשך שלוש שעות. לבסוף השופטת הוציא פסק:
תביעתה של האֵםלזאת נדחית במלואה. הילדה תישאר עם האם. הדירה שייכת לאמאהבת ולבת. נמליץ על פשרה בנוגע לשימוש בחלקים.
האֵםלזאת קם, פקח, ונשק פנים לבן, צועק:
אנחנו מתכננים לערער!
היא יצאה, דלת נפתחה בחוזקה.
יצאתי מהחדר, נשאתי לבן, והצליל היה במוחי:
אתה מרוצה? לחש ארי. הרסתי את המשפחה!
איזו משפחה? שאלתי, מביט בו. איפה היית כשאמא שלך הרעידה אותי בלילה? איפה היית כשפניתי אליך בדמעות?וכעת, אחרי כל הסערה, אני מביטה אל האופק ויודעת שהחופש שלי הוא השיעור האמיתי של המסע.
