שבועיים לפני הנסיעה, נועם ארז ואני, שירה ארז, רבנו. חזק. כל כך חזק שהחתול ביסלי, ליתר ביטחון, התחבא איפה שלא תראה אותו, שלא ייכנס מתחת ליד חמה.
***
ביקשתי פרחים.
– נועם, קנה לי פרחים. סתם. בלי שום סיבה.
– ומה הסיבה? – הוא שאל, בלי להרים את הראש מהטלפון.
– אני. אני הסיבה.
הוא בטח חשב לעצמו: “נו, מה? זה הגיוני”. הלך לחנות. חזר אחרי עשרים דקות עם שקית גדולה. חייכתי, הסתכלתי פנימה. הוצאתי ראש כרוב. טרי, קשה, לבן.
– זה פרחים? – שאלתי בשקט.
– זה כרוב. פרחים עולים חמישים שקל וקמלים. כרוב עולה עשרה שקלים, ואפשר להכין ממנו סלט לשלושה ימים.
– נועם.
– מה?
– אתה אידיוט.
– אני האידיוט שלך.
לא דיברתי איתו שלושה ימים. הוא לא הבין מה הוא עשה. אני לא הסברתי. אחר כך הוא נסע לנסיעת עבודה. לאילת. הוא אמר:
– עבודה, שום דבר אישי.
חשבתי לעצמי: “שום דבר אישי – זה בדיוק עלינו”.
הוא נעלם לשבועיים.
נשארתי עם שני ילדים, חתול, כביסות אין סוף, בית ספר, גן, ועם חביתה קבועה לארוחת בוקר.
ועם הווטסאפ.
שם התכתבנו.
יום ראשון.
הוא: “נחתתי. החדר עגום. מחר ישיבות”.
אני: “כל הכבוד. ביסלי זלל את האוכל וצרח שעה שהוא רוצה תוספת”.
הוא: “מי ‘כל הכבוד’? אני או החתול?”
אני: “החתול”.
יום שני.
הוא: “תמונות מארוחת הבוקר. תמונות מהמלון. תמונות של אבי, הקולגה, שנוחר בחדר הסמוך”.
אני: “יפה. יש לנו ברז שבור. המים זורמים. הזמנתי שרברב. הוא לא הגיע”.
הוא: “תתקשר לוועד הבית”.
אני: “דיברתי איתם. אמרו שישלחו מישהו בתוך שלושה ימים”.
הוא: “איזה חמורים”.
אני: “החמורים זה אלה שנסעו לאילת”.
יום שלישי.
הוא: “איך הילדים?”
אני: “הבן הביא ציון נכשל. הבת מסרבת לאכול ארוחת ערב. אני עייפה”.
הוא: “תחזיקי מעמד”.
אני: “תודה, אני לא מחזיקה מעמד. אני נופלת”.
יום רביעי.
הוא: “היום ראיתי בקניון ארנב פרוותי ענק. רציתי לקנות לבת, אבל פחדתי לגרור אותו לטיסה”.
אני: “אתה אף פעם לא פחדת לגרור משהו לטיסה. אתה פחדת להוציא עוד כסף”.
הוא: “ניחשת אותי”.
אני: “ניחשתי אותך עוד בדייט הראשון, כשהזמנת תה בלי סוכר ואמרת שמתוק מזיק”.
הוא: “ואת אז הזמנת עוגה ואכלת אותה לבד, בלי להציע לי”.
אני: “כי אמרת שמתוק מזיק”.
יום חמישי.
הוא: “היום נרדמתי בישיבה. באמת. פשוט עצמתי עיניים לרגע. כשפתחתי – כולם הסתכלו עליי”.
אני: “יפיטרו אותך?”
הוא: “מקווה. אני עייף”.
אני: “גם אני עייפה”.
הוא: “בואי נתעייף ביחד, אבל בערים שונות?”
אני: “בוא נתעייף ביחד, אבל בבית. מתי אתה חוזר?”
הוא: “אני מתגעגע”.
אני: “גם אני”.
הוא שתק דקה. אחר כך כתב:
“את יודעת, הרגע הבנתי שאני לא מתגעגע הביתה. אני מתגעגע אליך. לאיך שאת שותה קפה בבוקר ומעווה פרצוף, כי הוא חם. לאיך שאת נוזפת בחתול ואז מרחמת עליו. לאיך שאת צוחקת כשהבן מספר בדיחות”.
לא עניתי. קראתי את ההודעה חמש פעמים. ואז בכיתי. כי הוא מעולם לא כתב לי מילים כאלה. בחמש עשרה שנות נישואים – אף פעם. הוא חומרני, פרקטי, אדם שאומר “אני אוהב אותך” רק ביום הולדת, וגם אז אחרי תזכורת. ופתאום – על קפה, על חתול, על בדיחות. כאילו מישהו פרץ לו לטלפון. או שעברה עליו הארה.
יום שישי.
אני: “היית שיכור אתמול?”
הוא: “לא. פיכח לגמרי”.
אני: “אז למה מילים כאלה?”
הוא: “כי אני מתגעגע. זה כמו אלכוהול – המוח מתנתק, הלשון משתחררת”.
אני: “אתה משווה אהבה לאלכוהול?”
הוא: “אני משווה אהבה לכנות. לפעמים, כדי להיות כנה, צריך להיות קצת שיכור. או מאוד בודד”.
אני: “אתה בודד? יש שם קולגות”.
הוא: “קולגות זה לא את. הם לא יודעים שאני מפחד מהחושך וישן עם מנורת לילה. את יודעת. ומעולם לא צחקת עליי”.
אני: “צחקתי. פעם אחת. כשאמרת שאתה מפחד מהחושך, כי שם עלול להיות ביסלי”.
הוא: “ביסלי זה חיה. הוא עושה צרכים בנעליים. זה מפחיד”.
אני: “אתה אידיוט”.
הוא: “אני האידיוט שלך”.
יום שביעי.
התעוררתי מהודעה. הוא כתב בארבע לפנות בוקר:
“לא ישן. חושב עלייך. מדמיין איך נפגש בנתב”ג. את תהיי בשמלה הכחולה שאני אוהב. אני אהיה עם פרחים. נחבק, ואני אגיד: ‘סליחה שאני כזה’. ואת תשאלי: ‘איזה?’ ואני אגיד: ‘שתקן’. ואת תגידי: ‘התרגלתי’. ואני אגיד: ‘זה רע’. ואת תגידי: ‘זה החיים'”.
לא עניתי. פשוט לבשתי את השמלה הכחולה. למרות שזה היה רק הבוקר השביעי, והמפגש בנתב”ג היה רק בעוד שבוע.
יום שמיני.
הוא: “היום הלכתי לגן החיות. לבד. הסתכלתי על הקופים. הם דומים לקולגות שלנו – עושים פרצופים, זורקים אוכל, מתנהגים כמו בוסים”.
אני: “אתה לבד בגן חיות? בגיל ארבעים?”
הוא: “מה יש? מגיעה לי ילדות. את מרשה לי”.
אני: “מרשה. רק תצלם”.
הוא שלח תמונה. קוף עושה פרצוף. גם הוא עושה פרצוף. צחקתי בקול. הילדים רצו: “אמא, מה קרה?” אני: “אבא עושה שטויות”. הילדים: “הוא תמיד עושה שטויות כשהוא לא איתנו”. אני: “כן. חבל שאנחנו לא שמים לב”.
יום תשיעי.
הוא: “חשבתי כאן. זוכרת איך נפגשנו? הפלת את התיק ברכבת הקלה, אני הרמתי אותו. את אמרת: ‘אתה מאוד קשוב’. אני אמרתי: ‘ואת מאוד יפה’. ואז הלכנו לשתות קפה”.
אני: “עדיין זכור לי שהזמנת תה בלי סוכר”.
הוא: “ואת הזמנת עוגה”.
אני: “אני עדיין זוכרת אותה. היא הייתה טעימה. עם דובדבנים”.
הוא: “ואני זוכר איך הסתכלת עליי. כאילו הייתי לא סתם גבר ברכבת, אלא חיים שלמים”.
אני: “היית חיים שלמים. ונשארת חיים שלמים. רק שלפעמים אני שוכחת”.
הוא: “גם אני שוכח. אבל עכשיו – אני לא שוכח”.
יום עשירי.
הוא לא כתב מילה. מהבוקר עד הערב – דממה. התקשרתי – לא ענה. כתבתי – לא ענה. התחלתי להיכנס לפאניקה. דמיינתי דברים נוראים: נפל, חלה, נדרס. ביסלי הלך אחריי ותבע אוכל. הילדים ביקשו סרטים. אני חשבתי עליו.
באחת עשרה בלילה הגיעה הודעה:
“סליחה. נגמרה הסוללה. שכחתי את המטען במלון. חיפשתי מטען חדש כל היום. מצאתי אצל אבי. הוא נתן לי, אבל לקח ממני הבטחה שאני לא אירדם שוב בישיבות. איך את?”
אני: “דאגתי. חשבתי שאתה מת”.
הוא: “אני חי. מתגעגע. חוזר בקרוב”.
אני: “בעוד שלושה ימים”.
הוא: “בעוד שלושה ימים. את תבואי?”
אני: “בשמלה הכחולה”.
הוא: “אני עם פרחים”.
אני: “הבנו”.
יום אחד עשר.
הוא: “קניתי מתנות. לבן – לגו, לבת – ארנב, לך – צעיף”.
אני: “אתה לא יודע לבחור צעיפים. בפעם הקודמת הבאת ורוד, ואני לא לובשת ורוד”.
הוא: “זה לא ורוד. זה ורוד אבקתי”.
אני: “ורוד אבקתי זה ורוד”.
הוא: “זה צבע השקיעה מעל אילת”.
אני: “אתה משורר?”
הוא: “אני רואה חשבון. אבל בשבילך אני יכול להיות משורר”.
אני: “אל תהיה. אני אוהבת אותך רואה חשבון. כתב היד שלך ברור והמספרים מסתדרים”.
יום שנים עשר.
הוא: “מחר טיסה. בואי”.
אני: “אבוא”.
הוא: “את נרגשת?”
אני: “לא”.
הוא: “אני נרגש. כמו בפעם הראשונה”.
אני: “בפעם הראשונה נחנקתי מהעוגה, ואתה טפחת לי על הגב. היה מביך”.
הוא: “ואני נהניתי. נגעתי בך”.
יום שלושה עשר. הפגישה.
עמדתי בנתב”ג. בשמלה הכחולה. עם הילדים. את ביסלי כמובן לא לקחנו – הוא היה עושה שערורייה. הסתכלתי על מסך הנחיתות. הטיסה שלו התעכבה בשעה. שתיתי קפה, הילדים שיחקו בטלפונים. חשבתי: “למה הוא כתב על הצעיף הוורוד? למה על קפה? למה על קופים? הוא אף פעם לא היה כזה. אולי הוא באמת התאהב בי מחדש? או שזו פשוט נסיעת עבודה – ניתוק מהשגרה, מהילדים, מהחביתה השרופה? אולי בבית הוא שוב ישתוק, ישאל על הכרוב ויתחבא במחשב?”
הוא יצא מאזור הנחיתות. עם פרחים. זר ענק. לא ראיתי ממנו דבר כזה – רק בחתונה, וגם אז, את הזר בחרה חמותי. הוא ניגש, חיבק אותי, נישק. ואמר:
– סליחה שאני כזה.
– איזה?
– שתקן.
– התרגלתי.
– זה רע.
– זה החיים.
– לא. זה הרגל. אני אשתנה.
– אל תשנה. אני אוהבת אותך כמו שאתה. אפילו עם הכרוב.
– הכרוב היה טעות.
– הכרוב הוא העבר. הפרחים הם ההווה.
נסענו הביתה. במונית הוא החזיק לי את היד. הילדים נרדמו. ביסלי קיבל אותנו בפתח, הריח את הפרחים, התעטש והלך למטבח.
שמתי את הפרחים באגרטל. הוא הכניס את הלפטופ למגירה. ואמר:
– היום אני לא עובד. היום אני רק שלך.
– ומחר?
– מחר אני שלך עם לפטופ. אבל היום – בלי.
הזמנו פיצה, שתינו יין, צפינו בסרט. סרט מטופש על אהבה. אני צחקתי, הוא חיבק. ביסלי ישב לידנו ודרש נקניק.
– נועם, – אמרתי.
– אתה באמת תשתנה?
– לא יודע. אבל אנסה.
– ואם לא יצליח?
– אז תכתבי לי “אתה חמור”. ואני אכתוב “אני מתגעגע לרגליים שלך”.
צחקתי.
– אתה אידיוט.
– אני האידיוט שלך.
סיימנו את היין ואת הפיצה. השכבנו את הילדים. ביסלי נרדם בכורסה. הסתכלתי על נועם.
– אתה יודע, גם אני התגעגעתי. לא אליך – אלינו. אל מי שהיינו בהתחלה. עליזים, מטופשים, בלי משכנתא ובלי כרוב.
– הכרוב הוא סמל לטיפשות שלי. אני לא אקנה יותר כרוב.
– תקנה. רק יחד עם פרחים.
– הבנו.
התחבקנו ונרדמנו. על הספה. כי את המיטה כבר תפס ביסלי.
בבוקר הוא הלך לעבודה. עם הלפטופ. נישק אותי, אמר “אוהב אותך”.
בערב הוא לא שכח פרחים. נכנס לחנות פרחים וביקש:
– תני משהו לא יקר, אבל שאשתי תחייך.
המוכרת הציעה חינניות. הוא לקח.
שמתי אותן באגרטל. ביסלי הריח, התעטש והלך.
וככה כל יום.
הנה כל הסיפור. רגיל. פשוט. במובן מסוים – מגוחך, אפילו אידיוטי.
אז מה? אהבה נשמעת לפעמים אידיוטית. אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת.
