לפני שנים, שבועיים לפני נסיעת העבודה, איתי בר ונועה בר רבו. רבו חזק. כל כך חזק, שהחתול שוקו, ליתר ביטחון, התחבא אי־שם, שלא ייקלע לידיים רותחות.
***
נועה ביקשה פרחים.
– איתי, קנה לי פרחים. סתם. בלי סיבה.
– ומה הסיבה? – שאל בלי להרים את הראש מהטלפון.
– אני. אני הסיבה.
איתי חשב: “נו, מה? הגיוני.” הלך לסופר. חזר אחרי עשרים דקות עם שקית גדולה. נועה חייכה, הציצה פנימה. שלפה ראש כרוב. טרי, מוצק, לבן.
– אלה פרחים? – שאלה בשקט.
– זה כרוב. פרחים עולים חמש מאות שקל ונובלים. כרוב עולה שמונים. אפשר להכין ממנו סלט שלושה ימים.
– איתי.
– מה?
– אתה אידיוט.
– אני האידיוט שלך.
היא לא דיברה איתו שלושה ימים. הוא לא הבין במה פגע. היא לא הסבירה. אחר כך הוא נסע לנסיעת עבודה. לאילת. אמר:
– עבודה, אין שום דבר אישי.
נועה חשבה: “אין שום דבר אישי – זה בדיוק עלינו.”
הוא נסע לשבועיים.
היא נשארה עם שני ילדים, חתול, כביסות אינסופיות, בית ספר, גן ילדים, חביתה קבועה לארוחת בוקר.
ועם וואטסאפ.
שם הם התכתבו…
יום 1.
הוא: “הגעתי. החדר עגום. מחר יש פגישות.”
היא: “כל הכבוד. החתול טרף את האוכל וצרח שעה שדורש תוספת.”
הוא: “מי כל הכבוד? אני או החתול?”
היא: “החתול.”
יום 2.
הוא: “תמונת ארוחת בוקר. תמונת מלון. תמונת הקולגה קובי, שנוחר בחדר לידי.”
היא: “יפה. אצלנו הברז דולף. מים זורמים. הזמנתי אינסטלטור. לא הגיע.”
הוא: “תתקשרי לחברת הניהול.”
היא: “התקשרתי. אמרו שישלחו תוך שלושה ימים.”
הוא: “יא מטומטמים.”
היא: “המטומטמים הם אלה שנסעו לאילת.”
יום 3.
הוא: “מה עם הילדים?”
היא: “הבן קיבל נכשל, הבת מסרבת לאכול ערב. אני עייפה.”
הוא: “תחזיקי מעמד.”
היא: “תודה, אני לא מחזיקה. אני נופלת.”
יום 4.
הוא: “היום ראיתי בקניון ארנב ממולא ענק. רציתי לקנות לבת, אבל פחדתי לסחוב אותו למטוס.”
היא: “אף פעם לא פחדת לסחוב למטוס. פחדת להוציא כסף מיותר.”
הוא: “תפסת אותי.”
היא: “תפסתי אותך כבר בדייט הראשון, כשהזמנת תה בלי סוכר ואמרת שמתוק מזיק.”
הוא: “ואת הזמנת אז עוגה ואכלת אותה לבד, בלי להציע לי.”
היא: “כי אמרת שזה מזיק.”
יום 5.
הוא: “היום נרדמתי באמצע הפגישות. ברצינות. פשוט עצמתי עיניים ונותקתי לשנייה. כשפקחתי אותן – כולם הסתכלו.”
היא: “יפטרו אותך?”
הוא: “מקווה. עייף.”
היא: “גם אני עייפה.”
הוא: “בוא נהיה עייפים ביחד, אבל בערים שונות?”
היא: “בוא נהיה עייפים ביחד, אבל בבית. מתי אתה חוזר?”
הוא: “התגעגעתי.”
היא: “גם אני.”
הוא שתק דקה. אחר כך כתב: “את יודעת, עכשיו הבנתי שאני לא מתגעגע הביתה. אני מתגעגע אליך. לך, שאת שותה קפה בבוקר ומעווה את הפנים כי הוא חם. לך, שאת נוזפת בחתול ואחר כך מרחמת עליו. לך, שאת צוחקת כשהבן מספר בדיחות.”
היא לא ענתה. קראה את ההודעה חמש פעמים. ואז בכתה. כי הוא מעולם לא כתב מילים כאלה. בחמש עשרה שנות נישואים – אף פעם לא. הוא חומרני, פרגמטי, אדם שאומר “אני אוהב אותך” רק ביום הולדת, וגם אז רק אחרי תזכורת. ופתאום – על קפה, על חתול, על בדיחות. כאילו מישהו פרץ לו לטלפון. או שקרתה לו הארה.
יום 6.
היא: “היית שיכור אתמול?”
הוא: “לא. פיכח לגמרי.”
היא: “אז למה מילים כאלה?”
הוא: “כי התגעגעתי. זה כמו אלכוהול – המוח מתנתק, הלשון משתחררת.”
היא: “השווית אהבה לאלכוהול?”
הוא: “השוויתי אהבה ליושר. לפעמים, כדי להיות כן, צריך להיות קצת שיכור. או בודד מאוד.”
היא: “אתה בודד? הרי יש שם קולגות.”
הוא: “קולגות זה לא את. הם לא יודעים שאני מפחד מהחושך וישן עם מנורת לילה. את יודעת. ואף פעם לא צחקת.”
היא: “צחקתי. פעם אחת. כשאמרת שאתה מפחד מהחושך, כי שם עלול להיות שוקו.”
הוא: “שוקו הוא חיה. הוא עושה בנעלי בית. זה מפחיד.”
היא: “אתה אידיוט.”
הוא: “אני האידיוט שלך.”
יום 7.
היא התעוררה מהודעה. הוא כתב בארבע לפנות בוקר: “לא ישן. חושב עלייך. מדמיין איך אנחנו נפגשים בשדה התעופה. את תהיי בשמלה הכחולה שאני אוהב. אני אהיה עם פרחים. נחבק, ואני אגיד: ‘סליחה שאני כזה.’ ואת תשאלי: ‘כזה?’ ואני אגיד: ‘שתקן.’ ואת תגידי: ‘התרגלתי.’ ואני אגיד: ‘זה לא טוב.’ ואת תגידי: ‘זה החיים.’”
היא לא ענתה. פשוט לבשה את השמלה הכחולה. למרות שזה היה רק הבוקר השביעי, והמפגש בשדה התעופה היה אמור להיות בעוד שבוע.
יום 8.
הוא: “היום הלכתי לגן חיות. לבד. הסתכלתי על קופים. הם מזכירים לי את הקולגות שלנו – עושים פרצופים, זורקים אוכל, מתנהגים כמו בוסים.”
היא: “אתה הלכת לבד לגן חיות? בגיל ארבעים?”
הוא: “מה? מגיעה לי ילדות. את הרי מרשה לי.”
היא: “מרשה. רק תצלם.”
הוא שלח תמונה. קוף עשה פרצוף. גם הוא עשה פרצוף. היא צחקה בקול. הילדים רצו: “אמא, מה קרה?” היא: “אבא עושה שטויות.” הילדים: “הוא תמיד עושה שטויות כשאנחנו לא.” היא: “כן. חבל שאנחנו לא שמים לב לזה.”
יום 9.
הוא: “את יודעת, חשבתי עכשיו. זוכרת איך נפגשנו? הפלת ארנק ברכבת, ואני הרמתי אותו. את אמרת: ‘אתה מאוד קשוב.’ אני אמרתי: ‘ואת מאוד יפה.’ ואז הלכנו לשתות קפה.”
היא: “אני עדיין זוכרת שהזמנת תה בלי סוכר.”
הוא: “ואת – עוגה.”
היא: “אני עדיין זוכרת אותה. היא הייתה טעימה. עם דובדבנים.”
הוא: “ואני זוכר איך הסתכלת עלי. כאילו אני לא סתם גבר ברכבת, אלא חיים שלמים.”
היא: “אתה היית חיים שלמים. אתה עדיין. רק שלפעמים אני שוכחת.”
הוא: “גם אני שוכח. אבל עכשיו – אני לא שוכח.”
יום 10.
הוא לא כתב אפילו מילה. מהבוקר ועד הערב – דממה. היא התקשרה – הוא לא ענה. כתבה לו – הוא לא הגיב. היא התחילה להיכנס לפאניקה. דמיינה דברים נוראים: הוא נפל, הוא חלה, הוא נדרס. החתול הסתובב אחריה בדירה ודרש אוכל. הילדים ביקשו סרטים מצוירים. היא חשבה עליו.
באחת עשרה בלילה הגיעה הודעה: “סליחה. נגמרה לי הסוללה. שכחתי את המטען במלון. חיפשתי מטען חדש כל היום. מצאתי אצל קובי. הוא נתן לי, אבל לקח ממני הבטחה שלא ארדם יותר בפגישות. מה איתך?”
היא: “דאגתי. חשבתי שאתה מת.”
הוא: “אני חי. מתגעגע. חוזר בקרוב.”
היא: “בעוד שלושה ימים.”
הוא: “בעוד שלושה ימים. את תחכי לי?”
היא: “בשמלה הכחולה.”
הוא: “אני עם פרחים.”
היא: “סיכמנו.”
יום 11.
הוא: “קניתי מתנות. לבן – לגו, לבת – ארנב, לך – צעיף.”
היא: “אתה לא יודע לבחור צעיפים. בפעם שעברה הבאת ורוד, ואני לא לובשת ורוד.”
הוא: “זה לא ורוד. זה ורוד אבקתי.”
היא: “ורוד אבקתי זה ורוד.”
הוא: “זה הצבע של השקיעה מעל אילת.”
היא: “אתה משורר?”
הוא: “אני רואה חשבון. אבל בשבילך אני יכול להיות משורר.”
היא: “אל תהיה. אני אוהבת אותך כרואה חשבון. יש לך כתב יד ברור והמספרים מסתדרים.”
יום 12.
הוא: “מחר הטיסה. לכי לקראתי.”
היא: “אפגוש אותך.”
הוא: “את נרגשת?”
היא: “לא.”
הוא: “אני נרגש. כמו בפעם הראשונה.”
היא: “בפעם הראשונה נחנקתי מהעוגה, ואתה טפחת לי על הגב. היה מביך.”
הוא: “ואני? היה לי נעים. נגעתי בך.”
יום 13. המפגש.
היא עמדה בשדה התעופה. בשמלה הכחולה. עם הילדים. את החתול, כמובן, לא לקחו – הוא היה עושה סצנה. היא הביטה בלוח הטיסות. הטיסה שלו התעכבה בשעה. היא שתתה קפה, הילדים שיחקו בטלפונים. היא חשבה: “למה הוא כתב על הרגליים? למה על הקפה? למה על הקופים? הוא אף פעם לא היה כזה. אולי הוא באמת התאהב שוב? או שזו סתם נסיעת עבודה – ניתוק מהשגרה, מהילדים, מהחביתה השרופה? אולי בבית הוא שוב יהיה שתקן, ישאל על הכרוב וייעלם לתוך הלפטופ?”
הוא יצא מאזור הנחיתות. עם פרחים. זר ענק. היא מעולם לא ראתה ממנו זר כזה – רק בחתונה, וגם אז את הזר בחרה החמות. הוא ניגש, חיבק, נישק. אמר:
– סליחה שאני כזה.
היא: “כזה?”
הוא: “שתקן.”
היא: “התרגלתי.”
הוא: “זה לא טוב.”
היא: “זה החיים.”
הוא: “לא. זה הרגל. אני אשתנה.”
היא: “אל תשתנה. אני אוהבת אותך בכל גרסה. אפילו עם כרוב.”
הוא: “הכרוב היה טעות.”
היא: “הכרוב הוא העבר. והפרחים – ההווה.”
הם נסעו הביתה. במונית הוא החזיק בידה. הילדים נרדמו. החתול קיבל את פניהם בפתח, הריח את הפרחים, התעטש והלך למטבח.
היא שמה את הפרחים באגרטל. הוא הניח את הלפטופ במגירת השולחן. אמר:
– היום אני לא עובד. היום אני רק שלך.
היא: “ומחר?”
הוא: “מחר אני שלך עם הלפטופ. אבל היום – בלי.”
הם הזמינו פיצה, שתו יין, צפו בסרט. סרט מטופש, על אהבה. היא צחקה, הוא חיבק. החתול ישב ליד ודרש נקניק.
– איתי, – היא אמרה.
– אתה באמת תשתנה?
– לא יודע. אבל אנסה.
– ואם זה לא יצליח?
– אז את תכתבי לי “אתה חמור”. ואני אכתוב “התגעגעתי לרגליים שלך”.
היא צחקה.
– אתה אידיוט.
– אני האידיוט שלך.
הם סיימו את היין ואת הפיצה. השכיבו את הילדים. החתול נרדם בכורסה. נועה הסתכלה על בעלה.
– אתה יודע, גם אני התגעגעתי. לא אליך – אלינו. למי שהיינו בהתחלה. עליזים, מטופשים, בלי משכנתא ובלי כרוב.
– הכרוב הוא סמל הטמטום שלי. אני לא אקנה יותר כרוב.
– תקנה. רק ביחד עם פרחים.
– סיכמנו.
הם התחבקו ונרדמו. על הספה. כי את המיטה כבר תפס החתול.
בבוקר הוא יצא לעבודה. עם הלפטופ. נישק אותה ואמר “אני אוהב אותך”. בערב הוא לא שכח לקנות פרחים. נכנס לחנות פרחים וביקש:
– תני משהו לא יקר, אבל שהאישה תחייך.
המוכרת הציעה חינניות. הוא לקח.
נועה שמה אותן באגרטל. החתול הריח, התעטש והלך.
וכך כל יום.
וכשאני מסתכל אחורה, זה כל הסיפור. רגיל. פשוט. במקומות מסוימים – מופרך, אפילו טיפשי. אז מה? אהבה לפעמים נשמעת טיפשית. אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת.
