הוא הגיע לשבעים, שלושה ילדים, שני בנים ובת אחת. האישה שלו נפטרה לפני שלושים שנה, והוא מעולם לא נישא שוב אין אהבה, אין מזל, אין זמן. אפשר לכתוב כאן רשימה של תירוצים, אבל מה זה משנה? המשימה הייתה גדולה יותר.
שני הבנים היו מתווכחים תמיד, מרדנים. הוא העביר אותם מבית ספר לבית ספר, עד שהמורה למתמטיקה בבחינת תלאביביפו מצא בהם פוטנציאל מדעי יוצא דופן. פתאום כל הריבים, כל העימותים נעלמו.
הבת, תמר, הייתה בעייתית עם החברות. היא הייתה בודדה, והפסיכולוג של בית הספר כבר קיבל הפנייה ליעוץ פסיכיאטרי. ואז הגיע המורה לספרות החדש, שהקימה במתמטיקה סדנת כתיבה. תמר נגעה בקליפה של המילה, וכתיבתה נמשכה משעה לשעה, עד שהסיפורים שלה הופיעו בעיתון הבית ספרי ולאחר מכן במועדוני הספרות של העיר.
בסיומה של השנה, שני הבנים קיבלו מלגות לאוניברסיטת הרצוג, פקולטת פיזיקה ומתמטיקה, והבת נרשמה ללימודי ספרות באוניברסיטת בראילן. הוא נשאר לבד, והרגיש זאת פתאום השקט סביבו היה כל כך עמוק, כמו צעקת זאב במדבר. הוא החל לדוג, לשתול עצים, ולגדל חזירים על השטח שמאחורי הבית, על גדת נחל קטן בחלקת האדמה של המשפחה. הוא הרוויח יפה, אבל גילה שהמהנדס במפעל של פתח תקווה מרוויח פחות ממנו.
כך הוא יכל להוציא לחלק מהילדים כסף על מכוניות משומשות, על בגדים נוחים והוצאות קוזרות. הזמן הפך לחסר עוד יותר כל היום עבר בעבודת האדמה ובמסחר, אבל הוא אהב זאת. עוד עשר שנים עברו, והגיע יום הולדתו השבעים.
הוא תכנן לחגוג לבד. הבנים, שהפכו למנהלים של פרויקט ביטחוני סודי במשרד הביטחון, לא יכלו להשתחרר לסוף השבוע. הבת, תמר, נודעה במעגלי הסופרים והכתבים, והייתה עסוקה בהרצאות ובסימפוזיונים. הוא לא רצה להפריע להם.
“אני אחגוג לבד,” חשב לעצמו. “אין כאן מה לחגוג. רק אני, האדמה והבקבוק של וויסקי. אספר לאשתו איך הילדים גדלו…”
בבוקר של היום הגדול הוא קם מוקדם לשמור על החזירים, שצריך להאכיל באופן מיוחד. כשהוא יצא מהבית אל המגרש המואר בכוכבים, הוא נפל על משהו משונה במרכז המגרש חפץ ארוך מצופה בבד.
“מה זאת?” קרא בתדהמה. פתאום פגשו אורזי פלורסנטים! קרני אור סיבבו את החפץ והאורות נחשפו, ואליו יצאו בניו של האיש, נישואיהם ובני נישואיהם, וגם נכדים. בתו, תמר, בדהות של גבר גבוהה עם משקפי עדשה עבה, עמדה לצידם. כולם החזיקו בבלונים, נוּשְבוּ במפוחיות, ולחצו על כפתורים של בלוני אוויר ששרו בקול רם. כולם צעקו, הרימו ידיים וניסו לחבק אותו:
“יום הולדת שמח, אבא!”
הוא שכח לחלוטין מהחפץ המסתורין. בניו לא רצו לשחרר אותו אל הבית, והאשתות שלהם זרמו לשולחן להעמיד מצעים.
“המתן, אבא,” אמרה תמר, “האם ארצה לעטוף לך את העיניים?”
“האיי,” הוא נענה. היא חיברה ברצועה בדים סביב ראשו והסתובבה כמה פעמים, משכו אותו למקום אחר.
“מה זה אתם מתכננים?” שאל בקול רועש.
“מתנה,” אמר אחד הבנים.
“זה יהיה זול?” נבהל הוא. “לא צריך שום דבר.”
“אל דאגות, אבא,” אמר אחר. “זה רק חפץ קטן, סימן של תודה.”
הם הובילו אותו למקום, ותמר הסירה את הרצועה. מתוך הרמקולים נשמע רעם תופים וקצב בועט. החפץ המוסתר נחשף קופה מכוסה בבד. הילדים התקרבו משולשת, פרסו את הבד, ונחשף משקפיים של Oldsmobile F88, מודל משוחזר של מכונית אמריקאית משנות ה50.
הוא כמעט נפל מהכיסא משאת נפלא, והתמוגג משמחתו.
“אז מה אומרת, אבא?” קראה תמר, משפריצה מים על פניו. “תמיד רצית רכב כזה.”
“הוא כל כך יקר,” נאנח.
“אין זה יקר יותר מהשגרה,” חייך אחד הבנים.
“הבה נצא, שבו במושב, נצלם תמונות.”
הוא פתח את הדלת, אך במקום מושב קופסה מקרטון.
“מה זה?” שאל.
“תפתח,” לחשה תמר.
הוא פתח, ונראה משני קצוות בקבוק קטן מברק. בפנים חיית מחמד פרוותית קטנה, מתוקנת, חום-לבנה.
“זה חיית נמר מצרי! בדיוק כמו שלשתי עם אמא,” קרא. “זוכרים? בומקה, היה חיית המחמד שלכם כשהייתם תינוקות.”
“הזכרנו, אבא,” השיבו הילדים.
הוא לא ישב במכונית. במקום זאת, הוא עלה לקומה השנייה, אל חדרו, והציב את החתול הקטן על תמונה של אשתו, מרתה. דמעות גלגלו על לחיו.
“את רואה, מרתה?” הוא פנה לתמונה. “הצלחתי. הם לא שכחו.”
אבל הילדים לא נתנו לו לשבת לבד. השולחן מתחת פוצץ במאכלים, והחלה ההרים. תמר ליחפה לו באוזן שהיא בהריון בבחודש הרביעי, והם באו לחגוג איתו עם האורח שלה. היא תתגורר איתו, ועבודתה הספרותית תאפשר לה לעבוד מכל מקום, והחתן שלה, יוסי, יטוס לביתה של משפחתו בניו יורק. הם מתכננים נישואין בכנסייה העירונית בקיבוץ מודיעין.
“האם אתה מסכים?” שאלה תמר.
“הכל נראה כמו חלום קסום,” ענה הוא ונישק אותה במצח.
היום עבר עם חיבוקים, משקאות, סיפורים וזיכרונות. בערב הוא הלך לקבר של מרתה, נשאר שם לשיחה ארוכה.
החיים קיבלו משמעות חדשה במיוחד עם אותה מכונית. אולי היה עליו לקנות בגדים חדשים ולנסוע לעיר הגדולה חיפה למופע קונצרט. על המיטה ישן החתול הקטן, שמו תומק.
“תומק,” אמר הוא. “תומק.”
התמוסס במירוץ של חום ופרוות. הוא נרדף במיטה, נענע את גופו המלא, ובקול שקט נמוג.
בבוקר הוא קם מוקדם, לדאוג לחזירים, לשדה ולעבודה בים. בחדר למטה, תמר והחתן שלה ישנו. הבנים עזבו למקומות השונים, והשקט חזר. תומק רדף אחרי ידיו, נפל לתוך האוכל של חזירי, נצמד לרשתות סירת הדייג. הוא ניסה לאכול תערובת דגים, והאיש צחק ופתח איתו שיחה:
“כמו שהנוער חוזר אליך,” הוא אמר, וגרש את קצות הפרווה.
תומק גרגר ונשך קצוות ידיו.
“הא! חוטף!” צעק, וצחק בקול רם.
הסיפור אינו רק על חיי היוםיום; הוא קריאה לכל מי שעדיין מחכה להורדה של ההורים: לא תחכו למחר. צאו עכשיו!
