חמותי נעלמה לשלושה ימים. חזרה עם מסמכים שהפכו לנו את המשפחה
אז, אחרי שבע שנות יחד, אני עדיין לא הצלחתי להבין את האישה הזו. וכשהיא נעלמה לשלושה ימים בלי הודעה, בלי טלפון, רק פתקים של חמש מילים הבנתי שאולי בכלל לא הכרתי אותה.
את הפתק מצאתי בבוקר רביעי, על השולחן במטבח, תפוס תחת מלחייה. דף משובץ, תלוש מפנקס, והכתב של רחלית גולן היה כמו רחלית עצמה מדויק, ללא קישוטים ובלי שום הצטעצעויות. חמש מילים: “נסעתי. אל תדאגו. אחזור”. בלי תאריך, בלי יעד, בלי הסבר. וזהו.
אורי כבר הלך לעבודה. עמדתי עם החלוק באמצע המטבח, מחזיקה את הפתק בין שתי אצבעות, וחושבת מה לעזאזל קורה פה.
שבע שנים אני תחת קורת גג עם רחלית. שבע שנים של ארוחות בוקר משותפות, מקרר אחד ושירותים אחד. וכל פעם, בדיוק כשאני חושבת שהיא קצת נפתחת היא עושה איזה משהו מוזר וחוזרת להיות, ובכן, חידה מסתורית.
פגשתי אותה חודשים ספורים לפני החתונה. אורי הביא אותי לארוחת ערב: “פשוט ארוחה, אמא רוצה להכיר”. הכנתי תשובות בראש על עבודה, משפחה, תוכניות. רחלית פתחה את הדלת, הנהנה כאילו מכירה אותי ממעלית, בלי חיוך, בלי שום שמץ של התרגשות וחזרה למטבח. כל הערב, שני משפטים: “רוצה עוד?” ואז, “לא יהיה לך מאוחר לחזור?” זהו.
חשבתי היא בוחנת אותי. חיכיתי שאחר כך תרגיש אחרת.
לא קרה.
אחרי החתונה עברנו אליה. אורי הציע דירה גדולה, אמא לבד, בשביל מה לשכור. הסכמתי, בכל זאת, אהבה וזה. חשבתי: נתרגל, זה יעבור. אנשים שונים, הרגלים שונים זה החיים. חצי שנה, שנה, אנחנו כבר נהיה משפחה אמיתית. כך שכנעתי את עצמי.
עברו שבע שנים.
בלהתגורר ממש הסתדרנו: אני יודעת שהיא לא נוגעת בבצל, טלוויזיה רואה רק לפני חדשות, ובימי ראשון קמה ראשונה ויושבת שעה עם קפה במטבח, דממה מוחלטת. שונאת כשהולכים אליה בלי לדפוק. יש לה מדף במקרר שמאלי, רק שלה ואת זה קלטתי אחרי פעם אחת שהעבירה לי יוגורט בלי מילה מיותרת. מגבות תמיד תולה אמצע, לא ימין לא שמאל.
ככה זה אחרי שנים יחד אבל מעבר לזה קיר. אדיבות בלתי חדירה.
כשהרצל גולן בעלה, אבא של אורי נפטר בפתאומיות לפני ארבע שנים, ראיתי אותה בוכה פעם אחת, בגב לקהל בלוויה, דקה לא יותר. אחר-כך הפנים חזרו לשלוות האולימפית הרגילה. ומשם ממשיכה, כאילו כלום.
לא הבנתי מאיפה יש לה את זה.
אורי גם הלך לשתיקות משלו, אבל לפעמים חיפש מגע. לפני השינה, לוחש לי “אני מתגעגע”. או סתם לוקח לי את היד. רחלית? כלום. העבירה מהסלון כיסא אחד, הניחה מדף ספרים שם. זהו.
הידיים שלה לא כמו של אף אישה בגילה. גדולות, ארוכות, ממש לא פרופורציונאליות לגובה שלה. כל מה שהיא עושה סידור כביסה, דפים, שולחן בדיוק מקפיא. שום תנועה מיותרת. לפעמים דמיינתי, מה היא עשתה פעם? אורי אומר חשבת חשבונות כל החיים, אז המספרים והדיוק. אולי יש עוד משהו, לך תדע.
מעולם לא שאלתי. אלה לא היו היחסים אצלנו.
החדר שלה היה בסוף המסדרון. על השולחן מגירה עם מנעול. ידעתי עליה כי פעם שנה שנתיים אחרי שנכנסתי נכנסתי בלי לדפוק, בטוחה שהיא איננה. היא הייתה, עסקה בניירות. כשנכנסתי, החזירה הכול במהירות למגירה והניחה את המפתח. הסתכלה עליי, בלי להוציא מילה. גמגמתי התנצלות ומיהרתי החוצה.
ניסיתי להסביר לעצמי אולי תרופות, מסמכים, נוסטלגיה אבל משהו בזריזות הקפואה שלה לא נתן לי מנוח.
היו עוד רגעים מוזרים לא פעם, כמה פעמים בשבע השנים. תמיד כל שיחה טלפונית מחוץ לבית, מאחורי דלת סגורה. שמעתי לפעמים קול כבוש, שתיקות, עוד קול. אף פעם לא קלטתי מילה.
אורי היה אומר: “זו אמא, ככה היא תמיד”.
אני דווקא שמתי לב.
ועל המדף בחדרה פעם אחת, בעודי עוזרת לה לתלות וילון, ראיתי תמונה ממוסגרת. בניין ארבע קומות לבנים, מעקות ברזל, עצים בכניסה. זה לא תל אביב, מייד קלטתי. עיר אחרת, חצר זרה. צילום ישן, מטושטש קצת, עץ דק צעיר היסטוריה לא ידועה. לא שאלתי. המשכתי לוילון.
עכשיו, כשעמדתי במטבח עם הפתק, חשבתי פתאום על התמונה הזו.
***
מיד התקשרתי. כלום. ניסיתי שוב אין מענה. שלחתי לה בוואטסאפ: “רחלית, הכול בסדר?” וחיכיתי.
סימון אחד. לא נקרא.
התקשרתי לאורי למשרד. ענה אחרי שני צלצולים.
היא השאירה פתק, אמרתי. נסעה לאיזשהו מקום. לא עונה.
כנראה הסוללה נגמרה, הוא אמר.
אורי, היא כתבה חמש מילים. בלי פרטים.
שרית, אמא גדולה, יודעת מה היא עושה. שתרצה, תחזור, תספר.
שקט. שאלתי: אתה לא דואג?
היא אף פעם לא עושה משהו סתם, הוא אמר. כל קולו נעשה נמוך, סולידי של משרד. יש לה סיבה. את הרי מכירה אותה.
לא עניתי, כי זה בדיוק העניין אני לא.
היום עבר מוזר. בעבודה טיפלתי בניירות ובמטופלים, חתמתי מסמכים, חשבתי רק על הפתק. התביישתי בעצמי על הדאגה. מה, אני קטנה? היא בת שישים ואחת, עברה חיים שלא חלמתי עליהם. ואורי רגוע אולי אני מגזימה.
אבל בצהריים התקשרתי שוב.
עדיין לא ענתה.
הקולגה שלי, נועה, מזגה לעצמה קפה, שאלה מה קורה. חייכתי: “הכול בסדר חמותי נסעה”. היא הנהנה: “חמות, זו צרה”. לא הסברתי לה שזו בעצם דאגה מסוג אחר.
בערב אורי חזר, ישב לארוחת ערב, הסתכל למקום הריק בראש השולחן מאז שהרצל נפטר, שם המקום של רחלית וזרק:
מעניין אותי לאן נסעה.
גם אותי, אמרתי.
תחזור, נדע.
הוא אכל באדישות. הסתכלתי עליו וחייכתי בלב: גידלה אותו להיות רגוע, או שהוא פשוט התרגל לחידה התמידית הזו. היד שלו נסעה על השולחן מצד לצד סימן שהוא חושב.
זוכרת שהיא נסעה פעם בלי להודיע? שאלתי.
פעם אחת לפני אולי שמונה שנים, לחברה בחיפה. נסעה לשלושה ימים וחזרה אחרי ארבעה. נשארתי ברווקות.
לבד?
כן. הביאה פסטילה משם.
הוא חייך קצת.
לא חשבת שאולי זו בעיה בריאותית? או משהו רציני?
היא לא מהטיפוס שמסתיר בעיות רפואיות. הייתה מספרת, ישר. הוא אמר. ישרה היא.
שוב שתקתי. לי נראה ישרה זה לא בהכרח פתוחה. לא נכנסתי לזה.
בלילה שכבתי והבטתי בתקרה. לאן היא הלכה? מה עושה אישה בת שישים ואחת, בפברואר, ולמה דווקא עכשיו? כל התירוצים עייפו. חולה הייתה מודיעה. משהו דחוף או, חשבתי, אולי כן בכל זאת הייתה מוצאת דרך.
נרדמתי מול השאלות. החדר שלה מאחוריי, מגירת השולחן נעולה. התמונה מהעיר הזרה
חשבתי על זה הרבה. שאולי פשוט לא שאלתי כי רציתי להאמין שזו המשפחה וזו הפריבייסי שלה אבל עמוק בפנים, פחדתי מהשתיקה, מהגישה הזאת של זה לא עניינך”. עדיף לא לשאול. ועכשיו היא בחוץ, ואני לא יודעת כלום. הפעם אני לא מצליחה לשתוק עם עצמי: באמת דאגה.
התעורר בי קנאה קלה על אורי. על היכולת להיות רגוע. הוא יודע שתמיד תחזור ותוציא פתק חדש. אני? עדיין אין לי מושג איך המנגנון המשפחתי הזה עובד. ועדיין זרה שם.
ביום חמישי התקשרו אליי מהעבודה להחליף מישהי, יצאתי מוקדם. הטלפון של רחלית עדין דמם. עוד הודעה: “הכול בסדר?” סימון אחד.
נזכרתי בחורף הראשון שלי בדירה. פעם כשחזרתי מהעבודה, תפסתי אותה במטבח, יושבת מול נייר, בוהה, ולא שמה לב בכלל שבאתי. ברגע שהבינה קיפלה את הדף לכיס, קמה, האוכל מוכן. לא הסבירה, לא דיברה. “פשוט עסוקה”.
במחשבות של עכשיו, מי יודע מה זה היה? אולי מכתב מעו”ד, אולי החלטה מבית משפט שבע שמים כמה כאלה היו בלי ששמתי לב?
בערב אורי שלח לה גם הודעה. לא ענתה.
ביום שישי, אורי נשבר ראשון.
זה מוזר שהיא לא עונה, הוא אמר קודר מעל הקפה. נשמע מודאג, אם כי עדיין “אורי”.
אמרתי לך מהיום הראשון.
מה, עכשיו להתקשר למשטרה?
למה לא?
הרים גבה.
נו, זה יהיה מגוחך. אמא גדולה, הודיעה מראש.
“נסעתי. אל תדאגו.” זה נקרא להודיע מראש?
שרית
מה, שרית? שמעתי את הקול שלי מתחדד, עצרתי. אורי, היא שלושה ימים איננה, אף לא הודעה אחת!
הוא שתק. אצבעות המשיכו לנגן על השולחן.
ניתן עד הערב, סיכם. אם לא חוזרת, מתקשרים.
הנהנתי. לי כבר לא בא לחכות.
הלכתי למסדרון, עמדתי מול החדר שלה. פתחתי.
החדר מסודר, מיטה ערוכה. על השולחן כוס עטים, ערימת עיתונים, מנורה. מגירה תחתונה נעולה, ברור.
ניגשתי למדף.
התמונה שם, כמו תמיד. בניין לבנים, מעקות ברזל. הפכתי. ריק. עץ צעיר, קיץ. דירה לא מוכרת, ששמרה שנים. למה? מה זה?
החזרתי והלכתי.
***
היא חזרה ביום שישי בערב.
אני ישבתי עם כוס תה, אורי בחדר. ואז צליל מפתח, דלת.
זו אני.
נעמדתי כולי, הכסא אף כמעט נשבר. טסתי למסדרון.
רחלית עמדה בכניסה, מעיל, תיק צד קטן, ותיקיית מסמכים כחולה, מהסוג הגדול. הידיים החזקות שלה אחזו בה בעדינות כמעט מוסיקלית. פניה שלוות, עייפות קצת.
חזרתי, היא אמרה.
כן, עניתי לריק. חזרת.
אורי יצא, הסתכל על אמא שלו בלי לומר כלום.
שלום, אורי.
אמא, אמר. ככה, פשוט.
התיישבנו שלושתנו במטבח. רחלית פשטה מעיל, הניחה תיקיה לידה, ישבה בראש השולחן. מזגתי לה תה, הנהנה, אחזה בשתי ידיים בכוס.
כמה שניות שקט. אני נכנעת ראשונה.
חיפשנו אותך, אמרתי.
אני יודעת, ענתה.
למה לא ענית?
לא רציתי לדון בזה בטלפון. רציתי להסביר לכם פנים מול פנים.
היא הביטה בתיקייה, ואז בנו.
נסעתי לנתניה.
אורי הרים גבה. שתקתי.
הייתה שם דירה של אמא שלי, המשיכה. היא נפטרה בסוף שנות התשעים. הדירה הייתה אמורה לעבור אליי. זה לא קרה.
הפסקה. ערב חורפי, פנס דולק מרחוק.
מישהו שעבד בעירייה התחמן עם הטפסים. העביר לעצמו. גיליתי מאוחר הכול היה נראה תקין על הנייר. ניסיתי לטפל העו”ד אמר ש”אין לי סיכוי”.
זה רמאות, לחש אורי.
כן. להוכיח ב-98 היה כמו לטפס על ירושלים הפוכה.
עמוק של תה.
לפני שמונה שנים פגשתי עו”ד אחר, במקרה, בסופר. אמר לי שיש סיכוי בדיקת כתב יד, התיישנות לא עברה שיש אולי סיכוי.
הלכתם לבית משפט? אורי לוחש.
כן.
שמונה שנים?!
כן.
הסתכלנו עליה. אחרי הכול, זה הרבה זמן לסחוב לבד.
למה לא סיפרתם לנו? שאלתי.
היא הרימה אליי מבט.
פחדתי, פשוטו כמשמעו. מה יקרה אם אפסיד? שלא תתאכזבו. לפחות תהיה תקווה אם אפסיד, לא תדעו. אנצח תדעו.
הייתי עוזר, כסף, מה שתצטרכי, אמר אורי.
היה לי עו”ד. הסתדרתי.
אמא
אתה הרי יודע איך אני. אני לא יודעת אחרת.
משהו שקט ונושן רץ ביניהם. אורי הנהן, הנמיך מבט.
ואז אני מבינה: כל השנים בנעילת דלת, כל השיחות אלה העו”ד והטפסים מהמשפט. מגירה נעולה כל הפרשה בפנים.
היא סחבה את כל זה לבד.
ומה עכשיו? שואל אורי.
רחלית מניחה יד על התיקיה.
לפני שבועיים קיבלנו פסק דין סופי. ניצחנו. נסעתי לעורך דין, העברנו בעלות. עוצרת רגע הדירה על שמכם. של שניכם שלך ושל שרית.
לקח לי זמן להפנים. ואז שואלת:
על שמנו?
על שמכם. שני חדרים, קומה רביעית. מצב סביר. ראיתי בעצמי.
השתיקה שוב.
למה? זו שלך, של אמא שלך
בדיוק, אומרת, וסותמת בזה.
קמתי, ניגשתי לחלון. בנתניה אף פעם לא הייתי. בניין ההוא בתמונה, העץ שאנחנו לא יודעים איך גדל זה משם. תמונה מאז, כשגילתה שהפסידה, שמרה עשרים ושמונה שנה. נאבקה והחזירה, ונתנה לנו.
התמונה אצלך, אני ממלמלת, זה הבית?
הנהנה.
של אמא שלי.
אני לא מוצאת מלים.
תודה אורי חושב בקול.
רחלית מרימה את הכוס. לוגמת. זהו.
***
עבר עוד זמן. השיחה נהייתה יותר עניינית: איזה רחוב, גודל, מה המצב. רחלית כמו תמיד תשובות קצרות, חדות. שני חדרים, ארבעים ושתיים מטר, מטבח קטן, חלונות לחצר. הקשבנו. הקול שלה נשמע לי שונה. אולי לא היא השתנתה, אני כן.
בסוף היא פותחת את התיקייה. ניירות-ניירות, לפי סדר, בול כמו חשבת שצריך. פסק דין. נוטריון. טאבו. עזרתי לה להחזיק את הדפים.
ואז אני רואה מעטפה.
לבן פשוט, ללא שם, רק שני שמות בעט כחול, גדול: “לשרית, לאורי”. כתב שאני מזהה. לא היה כזה על הקיר תמיד הרצל היה כותב: “ליום הולדת שמח, שרית”, “חג שמח, משפחה”. בקושי זזה, רק מביטה.
מה זה? שואל אורי.
היא מושיטה את המעטפה, מהססת.
הרצל כתב. שלושה חודשים לפני שנפטר. ביקש שאני אתן לכם עם הדירה.
השתיקה חגיגית כמעט.
הוא ידע על הכול? לוחש אורי.
ידע. רק הוא.
חשבתי על הרצל. שלוש שנים היינו שכנים, היה פחות סגור, יותר קליל, הומוריסט, מתחיל שיחה. אבל גם אצלו הייתה את ההסתגרות השקטה הזו תמיד אמרתי לעצמי: משפחה כזאת. לא רע, פשוט ככה.
ועכשיו מכתב, שנשאר נעול בארבע שנים. חיכה לרגע.
אורי פותח, לאט, בצד. דפים מעט מצהיבים.
לקרוא בקול?
תקרא, אומרת רחלית.
הוא פותח.
“רחלית ואורי.
אם אתם קוראים את זה, סימן שרחלית עשתה את הבלתי אפשרי. תמיד ידעתי שהיא לא עוזבת באמצע. כנראה אתם כבר יודעים שהיא שמרה שמונה שנים בסוד. אל תכעסו עליה ככה היא.”
אורי מהסס. קול יציב, אבל אצבע על הדף כבר לבנה.
“על הדירה חשבתי הרבה לאחרונה. אי-צדק אוטם את הנשימה. עכשיו הנשימה חזרה. שמח שזה מאחוריכם.
אורי, גדלת להיות בן אדם טוב. כנראה לא אמרתי לך את זה מספיק. שנינו עם רחלית לא יודעים לדבר על רגשות, אבל זה לא אומר שאין לנו.
שרית.
כשבאת אלינו, חשבתי: היא תחזיק. לא יודע למה, פשוט קלטתי. שבע שנים עברו, את לא אכזבת אותנו אף פעם. גם אם לא יודעת, חשבנו על זה. שמח שאת איתנו. תשמרי על אמא.
אבא.”
אורי מניח את הדפים.
שקט דקות ארוכות.
אני קפואה. מכתב מאדם שמת. כתוב, “לא אכזבת”. לא “שמחים שבאת”, אלא לא מאכזבת כלומר היו ציפיות, הסתכלו. לא דיברו, חשבו.
ואני כל השנים הרגשתי חיצונית, אולי אפילו לא רצויה. והנה, במכתב סגור, הוא כתב כן.
ופתאום שמעתי צליל שקט. הבטתי רחלית בוכה. בלי יבבה, דומעת בשקט, בבת אחת. ידיה על השולחן, לא מנגבת. בוכה על הרצל, שכתב מה שכתב, וביקש למסור רק עכשיו. והיא חיכתה.
אני לא זוכרת איך קמתי. איך עמדתי לידה. היא הרימה אליי מבט, תפסה את ידי ביד הגדולה, חממה בלחיצה חזקה ושחררה.
פעם ראשונה בשבע שנים.
הרבה פעמים חשבתי על אותו ערב. כמה אפשר לחיות ליד מישהו ולא להכיר בכלל. ולפעמים מגלים דרך מה שלא נאמר, מה שנעשה בשקט. במגירה הנעולה. דרך שיחות שאי אפשר להאזין להן. דרך תמונה ישנה על מדף.
אולי היא לא תגיד “אני אוהבת אותך”, אבל עכשיו אני מבינה היטב.
