לא חשבתי שילדה בת שתים־עשרה תוכל לעצור חתונה באמצע, ממש כמו שעוצרים שעון. אבל היא עמדה שם, באמצע השביל של הגינה בבית ההארחה, עם שמלה ורודה מקומטת ונעליים מלוכלכות באבק, מצביעה על הכלה כאילו היא שופטת בית משפט.
"עצרי!" היא צעקה.
הזמר שהנגן פתח־כל־זה כיוון שקט פתאום. מאה ועשרים מוזמנים הסתובבו בבת אחת לכיוון שלה. אני עמדתי לצד החופה, שושבין, והדבר הראשון שתפסתי היה הפרצוף של אחי איתן: מבולבל, עם חצי חיוך של מי שמקווה שזו סתם בדיחה גרועה.
הילדה צעדה לכיוון החופה. בלי פחד. היא התעמדה ממש לפני דנה, הכלה, והצביעה לה על הצוואר.
"השרשרת הזאת של אמא שלי. את גנבת אותה."
דנה פלטה צחוק קצר, לא אמיתי.
"מה הילדה הזאת מדברת?" היא שאלה, סורקת את האורחים כאילו מחפשת מישהו שיתמוך בה.
אבל הילדה לא זזה.
"שמעתי אותך," היא המשיכה. "לקחת אותה מחדר ההלבשה בחנות של אמא שלי, שם ברחוב דיזנגוף, תחבת אותה בתיק, ואחר כך אמרת שהיא זאת שגנבה."
איתן התקדם צעד קדימה.
"איפה אמא שלך?"
"בתחנת המשטרה," ענתה הילדה, בקול יציב. "עצרו אותה בגלל החתונה שלך."
אולם האירועים התמלא בלחישות. היד שלי עדיין אחזה בטבעת, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, בחליפה המושכרת שעלתה שמונה מאות שקל ושלחצה לי בצוואר. דנה הלבינה.
"זה אי־הבנה," היא אמרה. "זאת ילדה, איתן. היא בכלל לא מבינה מה היא אומרת."
"אני מבינה מצוין מה אני אומרת," ענתה הילדה. "השרשרת הזאת שווה חמישים ושניים אלף שקל. אמא שלי שמרה אותה בשביל לשלם את שכר הדירה של החנות. את הגעת לחנות שלה לפני שלושה ימים. מדדת, הסתכלת לצדדים והחבאת אותה בתיק. ראיתי אותך."
איתן הביט בה בעיניים מצומצמות.
"דנה, תגידי לי שזה לא נכון."
דנה נגעה בשרשרת בקצות האצבעות. היא לא אמרה כלום.
"נוסעים לתחנה," אמר איתן.
דנה ניסתה לעצור אותו, תפסה לו בפרק היד. איתן שלף את היד בתנועה חדה. לא ראיתי אותו כזה, אפילו לא כשאבא שלנו נפטר. הוא תפס את יד הילדה ויצא מהאולם בלי להביט לאחור. רצתי אחריו, באוטו שלי, עם העניבה חצי קשורה והרגשה שהיום פשוט נשמט לנו מהידיים.
בתחנת המשטרה במרכז העיר, אמא של הילדה ישבה על ספסל מתכת, הידיים לחוצות בין הברכיים והעיניים אדומות. כשראתה את הילדה נכנסת, היא קפצה ממקומה וחיבקה אותה כך שהרימה אותה מהרצפה.
"אמרתי לך לא לבוא, אהובה שלי."
"מישהו היה חייב לעשות משהו, אמא."
שוטר התקרב. איתן דרש הסבר. השוטר הסתכל עליו בסבלנות, כמו מי שראה את הסצנה הזאת יותר מדי פעמים.
"בדקתי את מצלמות האבטחה של החנות," הוא אמר. "ההקלטה ברורה." הוא הצביע על דנה. "זאת היא."
הוא הפעיל את הסרטון על מסך קטן, לצד השולחן. נראה דנה נכנסת לחדר ההלבשה, מביטה לצדדים, לוקחת את השרשרת ממגש ותוחבת אותה לתיק בלי כפפות. "חדר ההלבשה הזה בלי מצלמה," מלמלה דנה כששמעה את זה, "זה מה שחשבתי." היא לא הבינה שהעדשה מכוונת גם לפינה ההיא, מעל המראה.
איתן נסוג צעד אחד לאחור. הוא הביא יד לפה.
"נתת שיעצרו אישה חפה מפשע בגללך?" שאל, בקול שבור.
דנה פרצה בבכי.
"פחדתי. חשבתי שאם אתוודה, החתונה תתפוצץ."
איתן נשאר קפוא. אחר כך הוריד את הטבעת, שם אותה בכף היד של דנה וסגר לה את האגרוף מסביב לטבעת.
"החתונה לא נהרסה היום," הוא אמר. "היא נהרסה ביום שבו בחרת לפגוע מישהי כדי להציל את עצמך."
דנה צנחה על הברכיים על רצפת התחנה. היא התחננה שלא יעזוב אותה, שיסלח לה, שאפשר לתקן הכל. איתן אפילו לא הביט בה. הוא עזב בדלת הראשית ונשאר בחוץ, על המדרכה, נושם עם הידיים על הברכיים.
נשארתי בפנים, כדי לוודא שדנה לא תעשה סצנה גרועה יותר. ראיתי אותה על הרצפה, עם השמלה הלבנה מקומטת ואיפור מרוח. לא הרגשתי חמלה. הרגשתי הקלה, ואז אשמה על שהרגשתי הקלה.
השוטר ניגש לאמא של הילדה.
"גברת מיכל, את משוחררת מכל האשמה. אנחנו מצטערים מאוד על מה שקרה. השרשרת תוחזר אלייך כראיה בתיק, אחרי שהתביעה תסגור את התיק."
מיכל הנהנה בראשה. היא לא הרפתה מהבת שלה אפילו לשנייה. שם הילדה היה נויה. היא הייתה בת שתים־עשרה ובעלת אומץ שלא היה לי בגיל שלושים ושש.
שלושה שבועות לאחר מכן, איתן הגיע לדירה שלי בגבעתיים עם קרטון ובקבוק ערק.
"אני צריך שתבוא איתי," הוא אמר.
לא שאלתי לאן. נסענו לחנות של מיכל, ברחוב שינקין, חנות קטנה עם בובות ראווה בחלון ושלט ניאון שמתקתק בפינה. מיכל עמדה מאחורי הדלפק, סופרת שטרות ורושמת במחברת. כשראתה את איתן, היא התקשתה. נויה ישבה בשולחן מאחור, עושה שיעורי בית.
איתן שם את הקרטון על הדלפק.
"לא באתי לבקש סליחה," הוא אמר. "באתי לשלם."
הוא פתח את הקרטון. בתוכו היו שלוש חפיסות שטרות, מוחזקות בגומיות.
"אלה חמישים ושבעה אלף שקל. חמישים ושניים אלף זה מחיר השרשרת, גם אם היא תוחזר לך מהמשטרה, כי שלושה שבועות בלי התכשיט הזה כבר עשו לך נזק שאי אפשר למדוד בקבלה. עוד חמשת אלפים בשביל הימים שהחנות שלך הייתה סגורה."
מיכל הביטה בו בחשד.
"אני לא מקבלת צדקה."
"זה לא צדקה. זה חוב. דנה גנבה גם ממני. היא גנבה לי את ההזדמנות להתחתן עם מישהי הגונה. זה לא מתקן את זה, אבל זה הופך את זה להוגן."
מיכל נשארה שקטה. אחר כך לקחה אחת החפיסות, בדקה אותה והכניסה לקופה.
"ואיפה היא?" שאלה.
"לא יודע. לא מעניין אותי. היא עזבה את העיר יומיים אחרי החתונה."
מיכל הביטה בו רגע.
"תחזור אליה?"
איתן הכחיש בתנועת ראש.
"אין יותר מה לראות."
נויה הרימה את המבט מהמחברת. איתן חייך אליה, בלי לומר כלום. אני נשארתי לצד הדלת, עם בקבוק הערק ביד. לא ידעתי אם להציע אותו או להחזיר אותו לתיק.
"הבת שלך הצילה אותי מטעות לכל החיים," אמר איתן.
מיכל הביטה בנויה בגאווה, אבל בלי רכות. בתערובת של אמא עייפה ואמא נחושה.
"היא כזאת מאז ומתמיד," ענתה. "אומרת את האמת גם כשהרגליים שלה רועדות."
נויה קימטה את המצח.
"הרגליים רעדו, אבל הלשון לא."
נשארנו עד שהחשיך. מיכל הציעה לנו קפה עם עוגת שמרים שנשארה מהבוקר. איתן נשאר בחנות לתקן מדף שהיה עקום. אני התיישבתי בחוץ, על המדרכה, צפיתי באוטובוסים חולפים ברחוב.
לפני שעזבנו, איתן השאיר מעטפה על הדלפק. בתוכה היה דף אחד: כתב הצהרה על ויתור על כל טענה בנוגע לחנות. היא לא הייתה שלו, ולא של דנה, ולא של אף אחד מלבד מיכל. אבל הוא רצה שזה יהיה כתוב שחור על גבי לבן. הוא רצה שיהיה קיים מסמך שאומר שלעולם, לעולם לא, יוכל מישהו לקחת ממנה שוב דבר.
דנה לא הופיעה יותר. המשפחה שלה הפסיקה להזכיר אותה במפגשים. דודה שלומית, שבעבר הגנה עליה, אומרת היום שהיא מעולם לא חיבבה אותה. הדירה שתכננו לקנות ברמת גן נשארה ברשימת התשלומים התקועים. איתן הפסיד את המקדמה לאולם, שהייתה שמונה עשר אלף שקל, ולא היה לו חשוב.
עדיין יש לי את הטבעת שדנה הפילה על רצפת התחנה. שמרתי אותה בקופסת עץ קטנה, לצד הקבלה של החליפה המושכרת. בכל פעם שאני פותח אותה, אני רואה את שתי הקבלות מונחות זו לצד זו: אחת על חליפה שנקנתה בשביל חתונה שלא נגמרה, והשנייה שאיתן השאיר עם המעטפה בחנות של מיכל, החוב שהוא שילם במקום מישהי אחרת.
