תיכנסי, אמא, חיכינו לך, אמר הבן, אורי, וכלתו, נועה, לקחה ממנה את המעיל והושיטה לה נעלי בית. פתאום החיוך של נועה התחלף במבט מודאג.
דליה נכנסה לסלון לפגוש את האורחים, ונועה הנהנה לעבר הרצפה. אורי שם לב גם הוא: טביעות רטובות נמרחו על הרצפה. שניהם הבינו, אבל החליטו לא לפתוח בזה כרגע.
לאורי ולנועה הייתה סיבה טובה לשמוח לא מזמן נולדו להם תאומים, בנים, ועכשיו כשכבר גדלו מעט, הם החליטו לאסוף את כל המשפחה הקרובה ולחגוג יחד.
דליה, שיצאה לגמלאות כבר לפני כמה שנים, הביאה לשני הנכדים סוודרים וכובעים שסרגה בעצמה לחנות לא היה לה איך להיכנס, כי פשוט אין כסף להשקיע במתנות קנויות. באמת רצתה לוותר על הביקור, אמרה שתבוא ביום אחר, אבל אורי ונועה התעקשו כזה מאורע, אמא חייבת להיות איתנו.
את התאומים קראו יפתח ואיתן. דליה כל כך שמחה על השמות שבחרו בעלה המנוח קראו איתן, ואביה היה יפתח, כך שהמסורת המשפחתית נשמרה, וזה מילא אותה בגאווה.
כמה הוא מתוק, ממש דומה לך, נועה, ודלה לופתת קלסתרו של אחד. וההוא דומה לך, אורי. לא, בעצם, אני כבר לא יודעת, הם נראים אותו דבר, הייתה מסתובבת סביב העריסה וניסתה לזהות מי זה מי.
אורי ונועה רק חייכו בלב רחב, שמחו מההתרגשות והדאגה הקטנה של הסבתא הטרייה.
האורחים הלכו, ודליה התארגנה גם היא לצאת. נועה שלחה מבט לבעלה, והוא פנה לאמו:
אמא, למה שלא תישארי פה הלילה? כבר מאוחר, ובתחבורה הציבורית לא בטוח שיהיה נעים. וגם תוכלי לעזור לנועה הערב עם המקלחות והשינה.
טוב, בן שלי, כפי שתחליט, חייכה דליה.
יחד עזרו לפנות את השולחן ולשטוף כלים, ואז ניגשו יחד עם התאומים לחדר האמבטיה. הדאגה והשמחה עלו מעיניה של דליה. נועה נתנה לה להחזיק אחד מהתאומים, והיא התלבטה, פוחדת “הוא קטן כל כך, אולי יחליק לי מהידיים”.
אמא, הרי גידלת את אורי, ולא הפלת אותו אפילו פעם אחת, צחקה נועה.
זה היה מזמן, בקושי זוכרת איך מחזיקים תינוק, חייכה דליה במבוכה.
נועה הניחה בזרועותיה של הסבתא את יפתח, והוא נרדם בשקט, כאילו הרגיש שזה חיבוק של בית. נועה נענעה בעצמה את איתן.
דליה קיבלה חדר משלה, כדי שתוכל לנוח, אבל היא התהפכה מצד לצד ולא יכלה להירדם. הקשיבה בשקט אם אחד הנכדים יעשה קול. העייפות הכריעה רק לפנות בוקר, סוף סוף נרדמה.
כשהתעוררה, ראתה שנועה כבר הכינה ארוחת בוקר, והתאומים עוד ישנים.
איפה אורי? שאלה דליה בפליאה כשראתה רק את נועה במטבח.
אמא, בואי תשבי לאכול, אורי תיכף חוזר, הרגיעה אותה נועה.
כעבור כמה דקות אורי נכנס עם קופסה גדולה ביד.
אמא, זה בשבילך. תפתחי, חייך אורי.
דליה פתחה את הקופסה, והופתעה לראות זוג מגפיים חדשים ונוחים. מהתרגשות לא הצליחה להוציא מילה.
ילדים, זה נורא יקר, איני יכולה לקבל מכם כזה מתנה, אמרה בקול חנוק מדמעות.
לא יקר יותר ממך, אמא. תמדדי ושתהיה לך בריאות, חייך הבן בעדינות.
דליה מדדה את המגפיים, מופתעת איך הילדים ידעו שהיא זקוקה לנעליים חדשות זוג המגפיים הישנות התפרקו כבר מזמן, ואין לה כסף להשיג חדשות.
פתאום אחד התינוקות התעורר בבכי, ודליה במגפיים החדשות מיהרה לחדר הילדים.
כל הכבוד לך, תודה רבה, לחש אורי לאשתו. אם לא את, לא הייתי חושב על זה בעצמי.
מה היה לחשוב? אמא שלך הגיעה אתמול עם נעליים ספוגות, הסתכלתי על הרצפה, ראיתי את טביעות הרגליים, את המגפיים הקרועים והבנתי הכל. בשבילנו שלושת אלפים שקל זו הוצאה, אבל נסתדר. בשבילה זה בלתי אפשרי. שתהיה לה שמחה, חיבקה נועה את אורי בחום.
ודליה הרגישה חום גדול בלב. אולי מהמגפיים החדשות, אולי מזה שידעה שהיא משמעותית ונחוצה לילדים שלה.
