תיכנסי, אמא, חיכינו לך אומר הבן דניאל, וכלתו אורית לוקחת ממנה את המעיל ומגישה לנעמה את נעלי הבית. פתאום החיוך של אורית מתחלף לדאגה בעיניה.
נעמה נכנסת לסלון אל שאר האורחים, ואורית מרמזת בעיניה לרצפה. דניאל מבחין במה שגם היא ראתה סימני רטיבות על האריחים. הם מחליפים מבט קצר, אבל מחליטים בינתיים לא לפתוח את הנושא.
לדניאל ולאורית יש בשורות משמחות: לפני כמה חודשים נולדו להם תאומים, ועכשיו כשהם כבר טיפה גדלו, הזמינו את הקרובים ביותר לחגוג ביחד את המאורע.
נעמה, שיצאה לפנסיה לא מזמן, הביאה לתינוקות סורגי צמר יפים שסרגה בעצמה, כי כסף למתנות מהחנות לא היה לה. לכן היא גם היססה להגיע, התעקשה שתבוא בפעם אחרת, אבל דניאל ואורית לא ויתרו “אמא, את חייבת להיות איתנו ביום כזה”.
לתאומים קראו יונתן וגדעון. נעמה שמחה מאוד על בחירת השמות כי אבא של דניאל קראו לו גדעון, ולאביה שלה קראו יונתן, ככה דניאל המשיך את מסורת שמות הגברים בבית המשפחה, וזו הייתה לה שמחה גדולה.
איזה מתוק הוא, ממש דומה לך, אוריתלה, ואיך הוא דומה לך, דניאלי. אוו, האמת אני כבר מתבלבלת, הם דומים אחד לשני כמו שתי טיפות מים נעמה לא מצליחה להבדיל ביניהם ומסתובבת סביב העריסה מבולבלת.
דניאל ואורית רק צוחקים מכל הלב שמחת הסבתא, עם הדאגה הקטנה, גורמת להם להבין כמה אכפת לה.
כשהאורחים נפרדים, נעמה גם מתארגנת לצאת. אורית מסמנת לדניאל בעיניים, והוא פתאום מציע:
אמא, אולי תישארי לישון אצלנו? כבר חשוך, אולי כבר לא יהיה אוטובוס. וזה גם יעזור לנו עם התינוקות, היום צריך לדאוג לרחוץ אותם ולהרדים.
טוב, בן שלי, אם אתה כך אומר מסכימה נעמה.
היא עוזרת לכלתה לפנות שולחן, מדיחה כלים ומארגנת הכל, ואז כולם יחד נכנסים לחדר האמבטיה לרחוץ את Yהתאומים. העיניים של הסבתא קורנות משמחה. אורית שמה את יונתן בזרועותיה של נעמה, אך היא מהססת “אני חוששת, הוא כל כך קטן, שפחדתי שיחליק לי מהידיים!”
אמא, הרי את גידלת את דניאל אף פעם לא נפלו לך מהידיים צוחקת אורית.
זה כבר היה מזמן, שכחתי איך מחזיקים תינוק קטן עונה נעמה בדאגה.
אורית נותנת לה את יונתן, והוא נרדם לה ישר בידיים, כאילו חש שהוא בידיים בטוחות. אורית בעצמה מרדימה את גדעון.
נעמה נרדמת בלילה בחדר נפרד, אך אינה מצליחה לישון כמעט כל הזמן אוזניה כרויות, שמא אחד מהתאומים בוכה. המשמרת הארוכה שוחקת אותה, ובסוף היא נרדמת חזק רק לפנות בוקר.
בבוקר אורית כבר מכינה ארוחת בוקר, והתאומים ממשיכים לישון.
איפה דניאל? שואלת נעמה, מופתעת למצוא במטבח רק את אורית.
אמא, שבתי לאכול, דניאל תכף יחזור מרגיעה אותה אורית.
כעבור כמה דקות דניאל נכנס הביתה ובידיו קופסה גדולה.
אמא, הבאתי לך משהו תחייכי ופותחי הוא אומר.
נעמה פותחת את הקופסה ובתוכה זוג מגפיים חדשים. מהפתעה, היא לא מצליחה לומר מילה.
ילדים, זה יקר מדי, אני לא יכולה לקבל את זה מכם מצליחה נעמה להגיד ומתרגשת כמעט עד דמעות.
לא יותר יקר ממך, אמא, דניאל מלטף אותה בחיוך, תמדדי, שתהיה לך שנה טובה ובריאה.
נעמה מנסה את המגפיים ולא מבינה איך הילדים ידעו עד כמה היא צריכה אותם הרי המגפיים הישנים שלה כבר התפרקו מזמן ולא הייתה לה אגורה לשלם על חדשים.
לפתע אחד התינוקות בוכה, והסבתא, במגפיים החדשים, ממהרת אליו.
איזו חכמה את, תודה לך לוחש דניאל לאורית אם לא את, לא הייתי חושב על זה בכלל.
לא היה צריך לחשוב מסבירה אורית, אתמול ראיתי את הרגליים הרטובות של אמך, את הסימנים על הרצפה, הסתכלתי על המגפיים הישנים והבנתי הכל. נכון, שלושת אלפים שקל זה המון בשבילנו, אבל נרוויח עוד. לאמא שלך זו הוצאה שהיא לא הייתה עומדת בה. מגיע לה ללכת בנעליים טובות, שתהיה לה בריאות.
נעמה מרגישה פתאום חום בלב אולי מהמגפיים החדשים, ואולי בזכות המקום החשוב שהיא תופסת בחיים של הילדים שלה.
