בואי, אמא, חיכינו לך, אומר הבן, דניאל, בעוד הכלה, תמר, מורידה את המעיל של חמותה ומושיטה לה זוג כפכפים חמים. לפתע החיוך שלה מתחלף בדאגה קלה שמציצה לה בפנים.
רחל פוסעת אל הסלון בו מחכים האורחים, כשתמר מהנהנת עם הראש לעבר הרצפה, ודניאל רואה מה שתמר ראתה עקבות רטובות ומתמשכות על הפרקט. שניהם מסתכלים זה על זה בעיניים, מחליטים לשמור את התובנה לעצמם לעת עתה.
לדניאל ולתמר הייתה סיבה לחגיגה רק לא מזמן נולדו להם תאומים, ועכשיו כשהתינוקות קצת גדלו, החליטו להזמין את הקרובים ביותר לערב חמין משפחתי ולחגוג.
רחל, שכבר כמה שנים פנסיונרית, הביאה לתינוקות בגדים סרוגים בעבודת יד, כי בחנות אין לה תקציב. בכלל רצתה להימנע מהביקור, אמרה שתבוא בפעם אחרת, אך דניאל ותמר לחצו אמא, ביום כזה את פשוט חייבת להיות.
את התינוקות קראו איתמר ועמית בחירה ששימחה את רחל מאוד; בעלה המנוח קראו לו עמית, ואביה היה איתמר, כך שדניאל המשיך מסורת שמות גבריים בבית, מה שגרם לאמא לגאווה שלא נסתרה מעין.
איזה מתוק הוא! דומה לך תמרי. וההוא רגע, דומה לדניאלי. בעצם, עכשיו כבר התבלבלתי לגמרי הם הרי דומים כמו שתי טיפות מים, התרוצצה רחל סביב העריסה בניסיון לזהות מי זה מי, כשהשניים באמת היו כמעט שיבוט אחד של השני.
דניאל ותמר לא הפסיקו לצחוק, כי השמחה המעורבת בבלבול של סבתא פשוט לא השאירה להם ברירה.
אחרי שהאורחים פנו לביתם, גם רחל החלה לארוז את עצמה. תמר שלחה במבט את דניאל, והוא הציע:
אמא, אולי תישארי לישון אצלנו? כבר מאוחר, ומי יודע אם בכלל יש עוד אוטובוס. וגם תעזרי לתמר עם התינוקות הלילה צריך לקלח אותם ולהשכיב.
טוב, ילד שלי, אם תצטרכו נשארת, ענתה רחל בקול חם.
היא עזרה לכלה לפנות את השולחן, שטפה כלים בסבלנות של פנסיונרית עם זמן פנוי, ואז כולם יחד ניגשו לקלח את התינוקות. לא חסרו שמחה וקצת חרדה בעיני הסבתא. תמר הושיטה לה את אחד התינוקות, אבל רחל פרצה בצחוק רועד: “מפחיד לי להחזיק אותו, הוא כל כך קטן, עוד יחליק לי”.
אמא, גידלת את דניאל ולא ברחת לו מהידיים אף פעם! צוחקת תמר.
זה היה מזמן, כבר שכחתי איך מרימים תינוק, עונה רחל ביללות קלילות.
תמר מניחה את איתמר בזרועות הסבתא, והילדון מיד נרדם כאילו ידע שסט של סבתא זה מקום הכי בטוח. ואת עמית היא מרדימה אצלה בידיים.
בלילה סידרו לרחל חדר נפרד כדי שתוכל לנוח, אבל השינה ממנה והלאה; היא הקשיבה לכל קיטור וגרגור, לדופק בלב ובעצמות עד שלקראת הבוקר עצמה עיניים ונרדמה סופסוף.
בבוקר תמר כבר ערוכה עם ארוחת בוקר, והקטנטנים עוד שוקעים בשנת פרפרים.
איפה דניאלי? מתפלאת רחל כשהיא מגלה שבמטבח רק תמר.
אמא, שבו תאכלי. דניאל עוד רגע פה, עונה תמר ברוגע.
אחרי כמה דקות נכנס דניאל, קופסת קרטון גדולה ביד.
אמא, זה בשבילך. תפתחי, מחייך דניאל.
רחל פותחת את הקופסה ורואה זוג מגפיים, חדשות מהניילון. מההלם המילים תקועות לה בגרון.
ילדים, זה יקר מדי, אי אפשר אני לא יכולה לקבל כזה דבר, אומרת רחל והדמעות מתגנבות לה.
לא יקר יותר ממך, אמא. קדימה, תנעלי. ושיהיה לך לבריאות, מחייך דניאל ברוך.
רחל מנעילה את המגפיים ולא מבינה איך הילדים קלטו שהיא חייבת נעליים חדשות הישנות כבר התפרקו ולא ניתנות לתיקון, ולחדשות אין כסף, במיוחד לא כששלושת אלפים שקלים בשבילם זה משכורת.
באמצע כל החיבוקים, אחד התינוקות התעורר בוכה, וסבתא עכשיו עם מגפיים חדשים-חדשים רצה אליו במהירות לא אופיינית לקבוצת גיל פנסיונית.
כל הכבוד לך, תמר, לוחש דניאל כשהוא מחבק אותה בהערכה. בלעדייך לא הייתי קולט.
מה יש לקלוט, דניאלי? אתמול אמא שלך נכנסה, נגררו אחריה עקבות רטובות ברצפה, הסתכלתי על המגפיים שלה והבנתי. בשבילנו 3,000 שקל זה לא מעט, אבל בשביל אמא שלך משימה בלתי אפשרית. שתנעל בשמחה, תמר מחבקת בחום.
וברחל הלב מתרחב מאהבה, אולי מהמגפיים, ואולי כשרואים עד כמה הילדים באמת צריכים אותך ושמחים שאת חלק מהלב שלהם.
