חברה דמיונית
סביב שולחן האוכל בבית הספר עמדו כבר שלושה ימים עשרות תלמידים, כולם התקבצו סביב יערה. השם שלה התפשט בכל חטיבת הביניים היא נחשבה למגלה עתידות ולפסיכולוגית אמיתית. כל אחד רצה קצת מהחכמה שלה. צדו אותה במסדרון ליד השירותים, הצטרפו אליה בהפסקות עם כריכים, שוקולדים, מחברות וחידות בשבילה. יערה, דווקא, דחתה כמעט כל מתנה.
“אני דלוקה על עידן מהכיתה המקבילה, את חושבת שנוכל להיות ביחד בעתיד?”, שאלה נועה, בת כיתתה, וחלמה בעיניים נוצצות.
“לא ממליצה,” יערה ניגבה שפתיים בשארית בורקס, “הוא אולי נראה חמוד, אבל ראיתי אותו בגן משחקים מוציא נזלת מהאף ואוכל אותה. אוכל לא יחסר איתו, אבל חוץ מזה, כל החיים הוא ימשיך להתעסק בשטויות.”
“איכס, גועל נפש! ומה לגבי רועי? תלמיד למופת, ולמד לנגן בגיטרה”, המשיכה נועה בחיוך מלא תקווה.
“רועי הזה מתעלל בחתולים. קושר להם פחית לזנב ורודף אחריהם ברחוב. הוא עוד יהיה אכזרי, ואפילו יתחיל לשתות. תזכרי מה אמרתי.”
“למה את חושבת ככה?”
“ראית פעם גיטריסט מפורסם שלא שותה? ודי, מספיק, יש לך זמן לדאוג לבנים. תשפרי קודם את המתמטיקה ותפסיקי לכסוס ציפורניים, שלא תביאי תולעים בבטן.”
“לי אין חברים. כולם קוראים לי שמן ואף אחד לא מזמין אותי לכלום”, פלט דניאל, תלמיד בכיתה ד׳, והדף את נועה לצד השני של הספסל.
“בשלישי יש הרשמה לגודו. תיגש למורה לספורט. לא תרזה, אבל יפסיקו לקרוא לך שמות. ואל תבעט יותר בילדות, זאת תהיה אשתך someday.”
יערה קמה, הרימה את המגש ושמה בכיור.
“יערה, מה את אומרת, כדאי לי להתחיל קורס נהיגה השנה או בשנה הבאה?”, ניסתה המורה לגאוגרפיה, נורית, לשאול בשקט.
“נורית, בשביל רישיון צריך גם אוטו, לך יש חצי סובארו של אבא. הבנת את ההבדל?”
“נ-נ-נראה שכן…”
יערה גיחכה ושטפה ידיים. “תמכרי את הרכב, תקני באופניים ומכנסיים קצרים, עוד חודשיים יסיעו אותך לעבודה ממילא. עדיף לקחת משכנתא עכשיו הריביות חצי חינם, ולא לגור עם ההורים בגיל שלושים וחמש. מדברת מניסיון.”
המורה בהתה בה בתדהמה עד שיארה חזרה לכיתה הבאה מלאכה.
בזמן ששאר הבנות דיברו על חוטים ומדדו סנטימטרים, יערה הספיקה לתקן את מכנסי הבית של אבא, להצר את החצאית הכחולה ולקשור במסרגה גרביים למורה למלאכה, כי הרי בהריון צריך שהרגליים יהיו חמות. המורה נעלמה מיד לאפוטיקה, וכשחזרה כולן אכלו עוגת שוקולד מעולה שיקירה הביאה Thanks.
בבית, יערה היתה אפילו שונה יותר. נזפה באמא על בשר טחון קנוי והכינה בעצמה קובה טבעונית. בערב, ויתרה על טיקטוק וישבה לקרוא “שלושת המוסקטרים”, תוך שהיא לוחשת פה ושם מילים בלתי מובנות. האבא שהציץ מאחורי המחשב קיבל ממנה נזיפה על כתפיים שמוטות, והצעה שילך להוציא את השטיח לבחוץ במקום לשוטט באתרים מפוקפקים.
השמועה התפשטה, המורים דאגו וזימנו את הפסיכולוג. הישיבה החלה באמצע יום הלימודים וכל צוות ההנהלה, כולל המנהלת, נכחו.
“יערה, חמודה, פגעו בך בבית הספר?” שאל הדוקטור המזוקן.
“פוגע בי שדווקא קיבלנו מיליונים מהעירייה, אבל לחדר כושר קנינו רק שעון ישן ושני מטר חבל,” ענתה ברצינות, בולסת קרקר.
כולם ננעצו במנהלת, שנעלמה מהחלון לישיבת חירום.
“אף אחד לא מתקרב אליך?”
“חברות זה כמו חול הים היום את משחקת עם מישהי בחמש אבנים, מחר את רוחצת כלים אצלה, כי היא סוגרת טפסים לרשות המיסים.”
“מה קשור מיסים, כלים? מי אמר לך את זה?”
“החברה שלי.”
“הנה השורש לכל הבעיה! תזמיני אותה לפה.”
“היא כבר כאן,” אמרה יערה, וכולם קפאו.
“אנחנו לא רואים אותה. איך קוראים לה?”
“רבקה נעמי.”
“כמה היא בת?”
“שבעים.”
“ומה היא אומרת לך?”
“שצריך לצחצח שיניים מהחניכיים למעלה, שהכלב בחצר שלנו לא רשע, הוא סתם רעב ומפוחד, שאסור לשכוח קרובי משפחה. ושגם לכם חישבו מס רכוש נמוך מדי בשנים האחרונות. סעו לעירייה ותבקשו שיתקנו לפי הערכת שוק ולא לפי הערכת מיסוי.”
הפסיכולוג רשם הכול, ומיד הדגיש בקו את האחרון.
התקשרו להורים, שנמצאו בעבודה.
“חכו! ככה קראו לאמא שלי! היא נפטרה לפני עשר שנים,” שאג אבא בטלפון.
בלחש נפלטו מפי הנוכחים “ברוך דיין האמת”.
“נכון, עשר שנים ואף אחד לא ביקר אצלה. הכול התכסה בעשב, הגדר הרוסה,” הגיבה יערה בהעלבה.
“ככה, זה, פשוט לא היה זמן,” גמגם האבא.
המפגש הסתיים.
למחרת, כל המשפחה נסעה לבית העלמין. יערה מעולם לא ראתה את סבתה, ורק שמעה עליה מעט סיפורים. בקושי מצאו את הקבר בין כל הלוחות כל השדה איבד את אורניו והפך לשיש מנוקד.
יערה הביאה זר של כלניות ושמה אותו בבקבוק פלסטיק. האבא יישר את הגדר, אמא עקרה את העשבים.
“אבא, סבתא אומרת שאתה איש טוב, רק שכחת איך להעריך את הזמן נשאב לעבודה ולאינטרנט, אין לך זמן אפילו בשבילי.”
האבא הסמיק, ליטף לה את הראש, הביט בתמונה של אמא שלו והנהן.
“תבטיח שנתקן את זה,” לחש ילדה לאביה, ואז גם לפסל.
“עכשיו הסבתא רגועה ולא תבוא אליי יותר. למרות שאני אתגעגע אליה היא כל כך חכמה, שמחה וטובה.”
“צודקת. סבתא שלך היתה יודעת הכל. ויש לה עוד משהו להגיד?”
“כן. שהדיאטת מלפפונים שלך עלובה תיכנס לכושר במקום. וחשבון מט”ח לא היה שווה את העמלה. ותשתדל בפעם הבאה לחשוב על איכות לפני שאתה מזמין חומרי בנייה בזול…”.
