איתי פשוט הופיע מולה ממש ליד דלת המשרד, כאילו עמד שם כל היום וחיכה. תמר בדיוק יצאה החוצה, מסדרת את רצועת התיק על הכתף. הערב היה חמים, היא חשבה על תה עם לימון ושקט. ובמקום שקט היא קיבלה בעל עם פרצוף מאבן.
— היי, — אמרה. — איזה ביקור? אתה לא כזה אוהב לחכות לי.
— תשמעי, — איתי אפילו לא ענה לשלום. — מחר את כותבת מכתב התפטרות. את מתפטרת. ונוסעת להורים שלי במושב. את תהיי מטפלת.
— על מי? — תמר הטתה ראשה הצידה, כאילו לא שמעה.
— על ההורים שלי. הם נחלשים, את מבינה. צריך מישהו בבית. החלטתי.
היא שתקה, הביטה בו כאילו על מצחו רצה שורת חדשות. החלטתי. לא “בוא נדבר”, לא “אני מבקש”. החלטתי, כמו חותמת במסמך.
— מעניין, — אמרה תמר לאט. — ולאף אחד לא עלה לשאול אותי?
— ומה יש לשאול? — איתי משך בכתף. — את אשתי. זה עניין משפחתי. פה לא שואלים, פה עושים.
— משפחתי, — היא חזרה בסקרנות. — כלומר, המשפחה שלי עכשיו היא מזוודה ולוח רכבות.
— אל תתחכמי, — הוא עיווה את פניו כמו מחמיץ. — את תמיד מתחילה להתפלסף. אמרתי לך בפשטות. את נוסעת, וזהו.
תמר הזיזה את התיק בצורה נוחה יותר. בפנים הכל רתח, אבל מבחוץ היא שמרה על טון רגוע וכמעט נעים. סבלנות זה דבר יקר, והיא לא רצתה לבזבז אותה בכניסה.
— איתי, בוא לא ברחוב, — אמרה ברכות. — תגיע הביתה, נדבר ברוגע. נשתה תה. בכלל אכלת?
— אין לי זמן לתה, — הוא כבר הסתכל על הטלפון, על השעון, לאנשהו מעבר לה. — יש לי עניינים. אמרתי לך את העיקר, שמעת. בערב אהיה בבית.
— ופרטים? — היא חייכה. — כתובת, למשל. מעולם לא הייתי אצלם.
— אחר כך, אחר כך, — הוא הניף יד והלך, בלי להסתובב, כאילו סגר את הנושא לתמיד.
תמר נשארה לעמוד, מביטה אחריו. אפילו לא כעס — פליאה. איך אדם שגר איתה תחת קורת גג אחת כל כך הרבה שנים, יכול היה להחליט שהחיים שלה הם חפץ שאפשר להעביר ממדף למדף.
— נו, באמת, — אמרה לעצמה בקול. — “את נוסעת, וזהו”.
היא נאנחה והלכה למכולת. לחם, גבינה, משהו לתה. הראש דרש פעולות פשוטות וברורות, שבהן את בוחרת בעצמך את הכיכר.
במחלקת הירקות היא נתקלה בזוהר — הן עבדו באותו חדר, גב אל גב, וידעו אחת על השנייה גם דברים שלא רצו לדעת.
— אוי, את מי אני רואה! — זוהר דחפה עגלה מפוצצת עד למעלה, כאילו התכוננה למצור. — תמרי, הצילי אותי, אני הולכת לשכב פה בין הקישואים.
— מה קרה?
— מה קרה, — זוהר נחרה. — הכול בבית. מכונת הכביסה כבר שלושה ימים מטפטפת, הילד הביא נזלת מהגן, בעלי יושב ותוהה למה הארוחה לא מבשלת את עצמה. אני כמו סנאי בגלגל, רק שהגלגל גם מרובע.
— מצטערת, — חייכה תמר. — גם לי יש חדשות. טריות, ישר מהתנור.
— נו.
— איתי חיכה לי ליד המשרד. הורה לי להתפטר ולנסוע למושב. לטפל להורים שלו.
זוהר עצרה את העגלה כל כך בחדות, שפחית אפונה כמעט קפצה החוצה.
— רגע. הורה? ממש הורה?
— ממש. “את נוסעת, וזהו”.
— ואת מה ענית?
— לא עניתי לו כלום, — תמר משכה בכתפיים. — עמדתי והסתכלתי איך אדם בשורה אחת מוחק לי את החיים.
— טוב, עצרי, — זוהר צמצמה עיניים. — ולהורים שלו אין אף אחד אחר? יש ילדים?
— יש. יש אחות. אמונה.
— אחות-ה, — זוהר עשתה פרצוף כאילו נגלה לה סוד היקום. — כלומר, להורים שלו יש בת משלהם. ולטפל צריך דווקא הכלה. אני מבינה נכון את התמונה?
— בדיוק.
— תמרי, הוא תלה לך בעיה של אחרים על הצוואר כמו סל קניות! — זוהר הניפה ידיים. — אלה אפילו לא ההורים שלך. שלו. ושל האחות. והכי אשמה — את. הסתדרו יפה.
— נוח, — הסכימה תמר. — גם אני חשבתי: כמה חמוד שאהבה להורים נגמרת בדיוק במקום שבו מתחילה הנוחות האישית.
— אוי, את יודעת להגיד, — זוהר גיחכה. — תשמעי, ואת באמת הולכת לשם?
— אני, לדעתך, נראית כמו מזוודה בלי ידית?
— לא.
— גם אני חושבת שלא, — תמר שמה בסל שקית לימונים. — אני אסע, אבל רק בשביל תה. ואחזור.
בבית היה שקט ונעים, עד שהטלפון צלצל. על המסך הופיע שם הגיסה. תמר הסתכלה עליו שנייה, ובכל זאת ענתה — הסקרנות ניצחה.
— תמרי! — קולה של אמונה נטף דבש, עד שהשיניים כואבות. — אוי, איזה אושר! איתי סיפר לי הכל! את חכמה שלנו, זהב אמיתי!
— שלום, אמונה. ובמה בדיוק אני זהב?
— איך לא! את נוסעת להורים, תעזרי! נשמתי לרווחה, את לא מבינה. יש לי ילדים, עבודה, בית, אני נקרעת, ממש לחתיכות.
— רגע, — קטעה תמר ברכות. — איתי אמר לך שאני כבר נוסעת?
— ברור שאמר! אמר שהכל סגור, את מתפטרת מחר ומתארגנת. תמרי, את כל כך אחראית, לא כמו אלה.
— אמונה, — היא כמעט חייכה. — לא נעים לי להעציב אותך בערב כל כך בהיר. אבל אני לא נוסעת לשום מקום.
בצד השני היה שקט.
— איך… איך את לא נוסעת? — הקול של הגיסה התייבש. — איתי אמר…
— בעלי אומר הרבה דברים. הוא, למשל, עוד בשנה שעברה הבטיח לתלות מדף. עד היום אין מדף. אז גם כאן.
— תמרי, מה את! — אמונה החלה לפטפט. — הם צריכים עזרה! מי, אם לא את?
— באמת, מי, — אמרה תמר מהורהרת. — למשל, בת משלהם. לא עלה לך?
— אני?! יש לי משפחה! יש לי ילדים! כל הבית עליי!
— ואצלי, מסתבר, אין משפחה, אין בית, אין עניינים. נוח לכם איתי, אמונה. מתנה.
— את מעוותת את הדברים!
— אני רק מקשיבה ומספרת, — ענתה בשלווה. — טוב, לא אעצור אותך. מנשקת את ההורים. מרחוק.
היא ניתקה ונשמה. המפתח הסתובב בדלת — איתי הגיע. הוא נכנס למטבח, התיישב על כיסא, משך אליו את הצלחת שהיא השאירה לעצמה.
— יש מה לאכול? — הוא נהם, כבר עם מזלג בצלחת.
— כבר הגישו לך, כמו שאתה רואה.
הוא אכל בתאווה, בזריזות, מפיל פירורים, בלי להסתכל עליה. אחר כך הרחיק את הצלחת, ניגב את הפה בגב היד, ולמרבה הפליאה שלה, קם והלך לחדר השינה. תמר שמעה את דלתות הארון חורקות.
— איתי? — היא הציצה לחדר. — מה אתה עושה?
— עוזר, — הוא שלף את הסוודרים שלה וקיפל אותם במזוודה הפתוחה על המיטה. — את צריכה להתארגן. אני בעל טוב, מקפל לך את הדברים. תעריכי.
— תעריכי, — הדהדה תמר, נשענת על המשקוף. — לא אמרתי כלום על זה שאני נוסעת.
— ומה יש להגיד? — הוא לא הסתובב, המשיך לדחוס סוודרים. — העניין סגור. כבר אמרתי לכולם. לאמא אמרתי. לאמונה אמרתי. עכשיו מאוחר לחזור בך, לאכזב אנשים.
— אנשים, — היא חזרה בשקט. — אותי, אם כן, לאכזב — זה בסדר.
— אל תתחילי, — הוא סוף סוף הסתובב, ובידו הצעיף האהוב עליה. — את תמיד עושה דרמה. מה כבר יש בזה? תגורי שם, תטפלי. לא קשה לך, ולאנשים יש עזרה.
— יודע מה, — תמר שילבה ידיים, מביטה בערמת הדברים ההולכת וגדלה. — ככל שאתה מקפל יותר, כך נעשה לי יותר מעניין.
— את רואה, — הוא קרן, מפרש הכל בדרכו. — כבר מעניין אותה. אני אמרתי — תתפקחי.
צלצלו בדלת. בפתח עמד אלון — חבר של איתי, אדם רגוע, במבט כבד וקשוב. הוא נכנס, ראה מזוודה פתוחה וקימט את המצח.
— לאן אתם נוסעים? — הוא שאל. — בחופשה, או מה?
— לא ניחשת, — אמר איתי, יוצא למסדרון וטופח על כתפו של החבר. — תמר נוסעת להורים שלי. למושב. לטפל.
אלון העביר מבט לתמר. היא עמדה רגועה, עם חיוך קלוש.
— זה נכון? — הוא שאל אותה.
— זאת התוכנית של איתי, — ענתה תמר. — בתוכנית הזאת, כמו שאתה רואה, אני רק מזוודה. לא נתתי הסכמה. לא במילה, לא בהנהון, לא במצמוץ.
אלון הסתובב באיטיות אל חברו.
— איתי. בוא נדבר בצד.
הם יצאו למטבח. תמר לא הסתתרה — עמדה בקרבת מקום, היא הייתה סקרנית.
— מה אתה עושה? — התחיל החבר בקול נמוך. — אלה ההורים שלך. ושל האחות שלך. למה שהאישה תסחוב הכול על הגב?
— ולמי אחר? — איתי פרש ידיים. — אמונה עסוקה, יש לה ילדים. אני עובד. תמר היא האדם החופשי היחיד.
— חופשי, — אלון נענע ראש. — היא לא חופשיה, כל העול נופל עליה. אני אומר לך כאדם שגרר משפחה מגיל צעיר: ככה אסור. גידלתי אח ואחות, אני יודע מה זה לדאוג. לדאגה לא מצווים. את הדאגה לוקחים על עצמך.
— אוי, מתחיל, — איתי עיווה פרצוף. — קדוש נמצא. לך היו חיים משלך, לי חיים משלי. אני אומר — נוסעת, אז היא נוסעת.
— אלה ההורים שלך, איתי, — חזר אלון בתקיפות. — דם שלך. רוצה לעזור — קום ותעזור בעצמך. או תחלקו עם האחות. אל תעבירו למי שבאה מבחוץ לגמרי.
— היא אשתי! — איתי הרים קול. — אישה היא לא מבחוץ! היא משפחה! מאיפה שלקחת — שם היא צריכה לרתום את עצמה!
— מאיפה שלקחת, — אמרה תמר מהורהרת מהמסדרון. — איתי, אני לא סוסה כדי לרתום אותי, ולא שואב אבק כדי לעמוד בפינה עד שיזדקקו לי.
— שתוק! — הוא צעק. — נסתדר בלעדיך.
אלון הביט בו.
— טיפש אתה, איתי, — אמר בפשטות. — ולא תשתנה. — הוא הנהן לתמר ויצא.
כשהדלת נסגרה, תמר נכנסה לחדר וחייגה לגיסה. לפתע היה לה ממש מעניין לרדת לחקר העניין.
— אמונה, היי שוב. יש לי שאלה. אם כולם כל כך דואגים להורים, תגידי, מה את בעצמך מוכנה לעשות עבורם?
— אני? — אמונה נהייתה חשדנית. — אני אשלח כסף. בקביעות. זה, דרך אגב, גם דאגה, ולא קטנה.
— נפלא, — התעוררה תמר. — וכמה?
— שלושת אלפים שקל, — אמרה אמונה בגאווה. — כל חודש. זה, תדעי לך, לא כל אחד יכול.
תמר לא יכלה להתאפק וצחקה — בקול רם, בכנות.
— שלושת אלפים, — חזרה בתוך צחוק. — אמונה, את רצינית? שלושת אלפים בחודש תמורת זה שאני עוזבת הכול ועוברת לגור בבית של אחרים. חילוף מפואר. נדיבות מלכותית.
— מה מצחיק?! — אמונה התרתחה. — כסף לא גדל על העצים!
— בדיוק, — אמרה תמר אחרי שככה. — גם השנים שלי לא גדלות על עצים. תודה, אמונה, עזרת לי מאוד. עכשיו אני יודעת בדיוק מה המחיר של הדאגה שלכם. שלושת אלפים בדיוק.
היא ניתקה. איתי עמד בפתח, מרוצה מעצמו.
— נו, — הוא הצביע על המזוודה. — הכול נכנס. מזוודה גדולה, נוחה. אני גיבור.
— אתה גיבור, — הנהנה תמר. ופתאום נכנסה למחסן, הוציאה משם שתי שקיות גדולות והתחילה להכניס בהן בזריזות את שאר הדברים.
— למה כל כך הרבה? — הופתע איתי. — את עוברת לגור שם לתמיד?
— ואתה חשבת מה, — היא ענתה בלי להסתובב. — אם כבר נוסעים, אז בגדול.
ובליבו נעשה חם: היא הסכימה. האישה הסכימה. הוא הרי ידע — תקיפות תמיד מנצחת. הוא הסתכל איך היא דוחסת את השקיות וטפח לעצמו על השכם במחשבות.
בבוקר איתי התעורר במצב רוח מצוין. הוא התמתח, הסתובב בדירה כמו אדון החיים והציץ מדי פעם על המזוודה והשקיות שעומדות בפתח.
— אל תשכחי, — הוא אמר תוך לגימת קפה. — אמא כבר מחכה לך. עשתה לך מיטה, נפרדת. השתדלה. שתתקשרי אליה ותגידי תודה.
— אתקשר, — הנהנה תמר, ואכן חייגה לחמותה.
— שלום, — אמרה בקול אחיד. — זאת תמר. תודה לך על המיטה שהכנת. מאוד קשוב מצדך.
— אוי, חמודה, — שמחה החמות. — כבר סידרתי את החדר, פיניתי מקום. בואי, בואי. העזרה כל כך נצרכת. רצפות, גינה, כל מיני דברים בבית.
— אני מבינה, — אמרה תמר. — שוב תודה על המיטה.
— אז מתי את מגיעה?
— תודה על המיטה, — חזרה תמר בחיוך ונפרדה.
החמות נשארה מרוצה — הודו לה, אז היא באה. איתי, ששמע את השיחה, ממש קרן.
— את רואה, כמה הכול טוב, — הוא אמר. — הכול מרוצים. אני אמרתי.
— הכול, — הסכימה תמר. — ממש חג.
היא הזמינה מונית. איתי, בנדיבותו, סחב בעצמו את המזוודה והשקיות למטה. נאנק, אבל סחב — במראה של אדם שעושה מעשה טוב. העמיס הכל לתא המטען, טרק את הדלת.
— נו, — הוא אמר וניער את הידיים. — בהצלחה. תתקשרי כשתגיעי.
תמר נכנסה למונית, נופפה לו ביד ונסעה. איתי עמד ליד הבניין, מלווה את המונית במבטו, גאה בעצמו עד אין קץ.
ורק כשהמונית נעלמה מאחורי העיקול, הוא הרגיש דחף. כתובת. הוא לא נתן לה את הכתובת. תמר הרי מעולם לא הייתה אצל ההורים שלו — אמא תמיד הגיעה אליהם.
— אוי ואבוי, — מלמל ותפס את הטלפון.
הוא חייג לתמר. צלצולים ארוכים. שוב. צלצולים. ניתקו. הוא הקליד בחיפזון אס-אם-אס עם הכתובת, הוסיף: “אל תלכי לאיבוד, כשתגיעי — תתקשרי”. שלח. עמד עוד קצת, מרגיע את עצמו: היא תקרא את ההודעה, תגיע, הכל בסדר. האישה הרי נסעה. היא עצמה נכנסה למונית. עצמה.
היום עבר בעניינים. לקראת ערב איתי אפילו שכח מהדאגה — היה בטוח שהכול הולך לפי התוכנית. ואז אמא צלצלה.
— איתי, — הקול שלה היה מבולבל. — איפה תמר? אף אחד לא הגיע. אני מחכה כל היום, סידרתי מיטה, אפיתי עוגה. היא לא כאן.
— איך לא? — איתי התקרר. — היא נסעה בבוקר. במונית. אני בעצמי העמסתי את הדברים.
— אין אף אחד, בני. אין מונית, אין תמר. אולי היא הלכה לאיבוד?
— אני אטפל בזה, — הוא קטע וניתק.
הוא התחיל לחייג לאישה. פעם, פעמיים, חמש. צלצולים, אחר כך — כבוי. ההודעות לא עברו. הוא עמד במרכז החדר, ולאט לאט, בכבדות, הבין: תמר לא נסעה לשום מקום. כל הדברים שלה, המזוודה, השקיות — נסעו לאנשהו, רק לא לאמא.
— אוי, שתמותי, — הוא נשף. בפנים עלה כעס, אפל וחונק. — רימית אותי. רימית מכל הכיוונים.
הוא התרוצץ בדירה, חייג שוב ושוב, השאיר הודעות קוליות שבהתחלה דרש, אחר כך צרח לתוך הריק. לא הייתה תשובה. הוא ישן רע בלילה.
בבוקר הוא נסע למשרד שלה. חיכה. תמר יצאה — רגועה, נחה, כאילו אתמול לא הייתה שום דרמה.
— איפה היית?! — הוא נפל עליה ממש בכניסה. — איפה הדברים?! אמא חיכתה כל היום! מה עשית?!
— בוקר טוב, איתי, — אמרה תמר בקור רוח. — לא נסעתי לשום מקום. ואני אומרת בכנות, גם לא התכוונתי. מהרגע הראשון.
— איך לא התכוונת?! — הוא נחנק. — נכנסת למונית! אספת דברים!
— את הדברים אספת אתה, — תיקנה אותו. — עם התלהבות רבה, אגב. והמונית הסיעה אותי ואת התיקים שלי למקום אחר. מקום שבו לא מתייחסים אליי כמו לריהוט.
— את… את צוחקת עליי! — הוא התיז מילים, פניו התכסו בכתמים. — אני מדבר אליך כמו בן אדם! ואת!
— כמו בן אדם, זה כששואלים, איתי. לא כשזה “את נוסעת וזהו”, — היא יישרה את התיק. — דרך אגב, אל תשכח. ביום שישי צריך לשלם את שכר הדירה. אני לא גרה שם יותר, אז עכשיו זו האחריות המלאה שלך. הגיוני, נכון?
— את תחזרי הביתה והיום תיסעי לאמא! — הוא צרח, לא שומע אותה. — אמרתי — תיסעי! די להתחכם!
תמר הביטה בו בלי צל של חיוך. קולה הפך אחיד וקר.
— איתי. תקשיב טוב. אם תצווה עליי עוד פעם אחת — ממש כאן, לא זזה מהכניסה הזאת — אני אפתח את הטלפון ואגיש בקשה לגירושין. דרך האינטרנט, בשלוש הקשות. רוצה לבדוק?
הוא השתתק. פתח פה — ולא מצא מילים.
— אני לא מאיימת, — הוסיפה בשלווה. — אני רק מודיעה על התנאים. כמו שאתה אוהב. סגור.
והלכה לה — בצעד קל, בלי להסתובב. היא לא אמרה מתי תחזור. ואם בכלל תחזור.
איתי נשאר עומד. הכעס פשוט נעלם, ובמקומו הגיע פחד דביק ולא נעים. לפתע הוא הבין שהיא באמת עזבה — עם מזוודה, עם שקיות, שאותן הוא בעצמו, בידיו, ארז. כאילו הוא הוציא אותה החוצה. כאילו הוא גירש אותה. והוא אהב אותה. ולא חשב, לא האמין, שהיא מסוגלת ככה — בחוזקה, ברוגע, לקום ולעזוב אותו.
הטלפון צלצל. אמונה.
— איתי, מה עם ההורים?! — המלילה האחות. — מתי תמר כבר תגיע?
— לעולם לא, — הוא נהם. — היא לא נוסעת. רוצה? תעלי לאוטובוס ותיסעי לאמא.
— איך אתה מרשה לעצמך לדבר אליי בטון כזה?! — היא התרתחה.
— ואת, את שלושת האלפים שלך תכניסי עמוק לארנק, — הוא זרק ושמע צפצופים קצרים. אמונה ניתקה.
הוא התיישב על שפת המדרכה בכניסה. לא הלך לשום מקום. החליט לחכות לערב. לחכות לתמר. ולדבר איתה. בלי “סגור”. בלי “תיסעי”. פשוט לדבר. אם היא עוד תרצה להקשיב לו.
הוא ישב וחשב שהתקיפות שבה כל כך התגאה, התגלתה כסתם עקשנות. ושאדם שהיה קרוב אליו הוא לקח כחפץ שאפשר להעביר. והחפץ קם והלך. על הרגליים. עם המזוודה שלו.
