אתמול רועי, החבר שלי, אמר לי:
בשבת נפגשים החבר’ה. תוכלי אולי לנסוע להורים שלך?
עמדתי קפואה, מחזיקה כוס קפה חם:
רועי, שוב פעם?
כן, נו. אנחנו עושים את זה כל חודש, את הרי יודעת, הוא ענה בשקט.
ידעתי. כל חודש, החברים של רועי באים אלינו לשחק משחקי קופסה, וכל פעם הוא מבקש ממני לישון מחוץ לדירה המשותפת שלנו. אנחנו גרים יחד כבר שנתיים. אני בת שלושים ואחת, הוא בן שלושים וארבע. לכל החברים שלו יש בנות זוג, חלק כבר נשואים, כולם בגילאי שלושים פלוס. ועדיין, רק ממני מבקשים לפנות את הבית כשיש ערב של חברים.
אני מוצאת את עצמי נוסעת אל ההורים, אל סבתא, או ללנה החברה הכי טובה שלי. כמו ילדה קטנה ששולחים אותה לישון אצל הדודים, בזמן שהמבוגרים עושים מה שהם רוצים וזה כל כך משפיל.
הפעם הראשונה
זה התחיל לפני שנה וחצי, לא הרבה אחרי שרק עברנו לגור יחד.
רועי הודיע:
בשבת באים החברים, נעשה ערב משחקים. אולי תסעי להורים?
הרמתי גבה:
למה? הרי זאת גם הדירה שלי.
אנחנו רוצים ערב גברים בלבד, בלי אף אחת שתפריע. ככה זה הכי נוח.
מה עם שאר הבנות? הן עוזבות?
לא. אבל הן גרות עם הבנים שלהן כל אחת בדירה משלה, זה לא מפריע להם. את תרגישי לא בנוח.
חשבתי לעצמי: “טוב, שזה יישאר אצלם כערב ראשון, ניתן לו להירגע”. הלכתי לישון אצל חברה.
רועי חזר מאושר:
תודה שנסעת, היה ממש כיף. זרם טוב.
חודש לאחר מכן שוב:
בשבת באים החבר’ה. תוכלי לנסוע לאמא שלך?
נסעתי. חודש אחר כך לסבתא. חודש נוסף ללנה שוב.
וכך כבר תקופה של שנה וחצי: כל חודש אני עוזבת את הדירה שבה אני גם משלמת חצי מהשכר דירה, למען “יום הגברים”.
מה באמת מפריע לי
לאחרונה גיליתי כל שאר הבנות לא עוזבות את הבית שלהן כשיש ערב חברים. פשוט לא. רק אני.
פניתי אל שירה, זוגתו של מתן, החבר הכי טוב של רועי:
שירה, לאן את הולכת כשיש להם ערב?
היא הסתכלה עליי מופתעת:
לשום מקום. אני בבית, עושה מה שבא לי. הם משחקים בחדר הסלון.
לא מבקשים ממך ללכת?
ממש לא. למה שאעזוב את הבית שלי?
דיברתי עם עוד שתי בנות. כולן נשארות, רק אני כל חודש עוזבת.
התעצבנתי, ושאלתי את רועי:
למה רק ממני אתה מבקש ללכת, וכל השאר לא?
הוא שתק לרגע ואז אמר:
כי להם יש דירות גדולות יותר, שתיים-שלוש חדרים. בת הזוג סוגרת דלת, לא מפריעה. אצלנו דירת חדר, לך יהיה מבאס.
לי מתאים. יכולה לשבת עם אוזניות, לקרוא ספר.
עדיף שתסעי. ככה הכי נעים לכולם.
לכולם. ברור. רק שלי לא, כשאני שוב פעם אורזת תיק ומרגישה שזזתי מהבית שלי.
מה שגורם לי להרגיש ביזיון
כל פעם שאני אוספת דברים ללילה בבית ההורים, אני שואלת את עצמי: למה בעצם? מה זה אומר עליי? גם אני משלמת חמשת אלפים שקל שכר דירה, והפכתי לאורחת בדירה שלי.
אני נוסעת לסבתא, היא שואלת:
שוב רבתם?
לא, פשוט רועי עושה ערב עם החבר’ה.
ולמה את לא נשארת בבית?
אין לי איך להסביר, זה נשמע מגוחך.
אני אצל ההורים, אמא נדהמת:
היית פה גם אתמול, למה שוב באת?
יש לרועי “ערב גברים”.
היא שותקת, אבל ברור לי שהיא לא מבינה, אולי קצת מזלזלת בי.
מה באמת מציק לי: סטנדרטים כפולים
רועי תמיד אומר שאני “קלילה”. שהרווחתי אותו כי אני לא אחת שמתעקשת על מסעדות מפוארות או טיולים לחו”ל.
אחרים מוציאים אלף שקל בשבת על מסעדות, את מסתפקת בבית קפה קטן, לא מבקשת כלום הוא מתגאה.
הוא צודק, לא מבקשת. פעם בחודש בית קפה פשוט. אף פעם לא היינו יחד בנופש בארץ או בחו”ל.
כולם טסים לפחות כל חצי שנה, את אפילו לא רומזת הוא מוסיף.
אני כבר מזמן לא טורחת לבקש. גם כשיש כסף, אני מתביישת להעלות נושא.
אבל כשאני מבקשת, ולו פעם בחודש, להישאר בדירה שלי אני הופכת ל”כבדה”, “מתישה”.
פעם בחודש לבקש ממך זה כזה נורא? הוא אומר.
וזה באמת כל כך מסובך? לארוז תיק, לעזוב את הבית שלך, לישון אצל דודה כי לבן הזוג יש קטע של ערב גברים?
אני לא מבקשת מסיבות, לא חופשות, לא מתנות. רק את הזכות להישאר בבית שאמור להיות שלי. כנראה שזה יותר מדי.
מה אמא שלו אומרת קול ההיגיון
לא מזמן, סיפרתי לאמא של רועי מה קורה.
למה שתעזבי? היא אמרה. זה גם הבית שלך. תישארי, תכירי את החברים של רועי.
הסברתי:
הם לא רוצים נשים שם, אני הרגשתי שזו הבקשה.
היא רק חייכה בעצב:
את אישה שלו, זה החיים שלו, את חלק מהמקום הזה. אם הוא לא רוצה שתהיי שם עם החברים משהו פה מוזר.
היא צודקת. אנחנו כבר שנתיים ביחד, את החברים אני כמעט לא מכירה באמת. רק רואה אותם כשאני בורחת.
אני גם טיפוס ביישן, אז מעדיפה להיעלם. אולי כי בתכלס אני פוחדת שישפטו אותי: “מה, הוא שוב שולח אותה?”
מה עוד גיליתי: רועי לא באמת חלק מהם
הדבר שהכי הדהים אותי גיליתי שכשהוא לא מספיק להגיע למפגשים (בגלל עבודה או סתם לא מרגיש טוב), הם נפגשים בלעדיו, אפילו לא מזמינים.
למה הם נפגשו בלעדיך? שאלתי.
לא יודע. לא הזמינו. אולי שכחו אותי.
ושמרו את זה רק בינם, כאילו מובן מאליו.
גיליתי גם שאפילו לשלושה מהחברים כבר היו חתונות, והוא לא הוזמן.
למה לא היית בחתונה של מתן? הקשיתי.
נראה לי שהם צמצמו עלויות.
צמצמו, או אולי לא מחשיבים אותו לחלק מהגרעין הקרוב.
הוא קורא להם, מגרש אותי החוצה ובסוף, הם אפילו לא מזמינים אותו.
מה הבנתי: אני מפחדת
כל השבוע חשבתי אולי פשוט התרגלתי לא לבקש כלום, מחשש שיילך אם אגיד מה שאני רוצה. הוא תמיד משבח את “פשטותי” ואני פוחדת להיהפך לאישה שדורשת יותר מדי.
אז אני יוצאת מהבית, זורמת על הדרישות, רק שלא יעזוב. ולבסוף, מרוב ויתורים על עצמי אני מרגישה שאיבדתי את עצמי.
איפה אני עכשיו: צומת
שבת, שוב ערב גברים מתקרב. רועי כבר רומז: “תסעי להורים, נכון?”
אני שותקת, מתלבטת: לנסוע שוב ולוותר על עצמי, או סוף סוף להישאר ולהתעקש. אם אשאר, בטוח יהיה ריב, אשמע שאני “עושה סצנה”. אם אצא, אולי כבר באמת לא אחזור.
רק דבר אחד ברור לי: אי אפשר להמשיך ככה.
נשים מחייבים אתכן לפנות את הדירה כשיש לערב חברים?
גברים למה בכלל צריך להוציא את בנות הזוג מהבית בשביל ערב גברים?
נשים נתקעתם בגברים שמשבחים אתכן על זה שאתן “מסתפקות במועט”? להיכן זה הוביל?
גברים כשלא מזמינים אתכם לאירועים, אבל אתם עדיין מזמינים אותם אליכם זו באמת חברות אמיתית?
