יומן אישי 14 ביוני
אומרים שבגדים עושים את האדם. אבל לפעמים הפתגם הזה מתגלה כשדה מוקשים, כזה שמישהו עלול להפסיד בגללו את הדבר הכי יקר לו. היום אני מרגישה צורך לכתוב על המקרה שחוויתי, שיעזור לי ולכל מי שיקרא לסדר לעצמנו מה באמת חשוב בבני אדם.
**סצנה ראשונה: הבושה מתחת למגדל הזכוכית**
השמש נצצה מכל חלון בגובה של מגדל היוקרה ברחוב הארבעה בתל אביב. אני עמדתי בכניסה, לבושה בשמלה של משכורת חודשית. הרגשתי את המבטים אנשים נושאים עיניים; זה חשוב לי. ואז ראיתי אותו גבר אחד, עם מגפיים עייפות מאבק, קסדה צהובה ביד, ג’ינס שכולו כתמי מלט.
“תגיד, השתגעת?” לחשתי לו, בקול מתוח ומלא הסתייגות. “ביקשתי ממך להחליף בגדים לפני שאתה מגיע לפה. מה, לא מספיק קשה לי להתמודד עם ההסתכלות של כולם?”
**סצנה שנייה: רוגע מול סערה**
אבל הוא רק ניער באדישות את האבק מהג’קט שלו, והביט לי ישר בעיניים.
“הגעתי ישר מהעבודה,” ענה. “סיימנו עכשיו לשפוך יסודות בשכונת נווה צדק. לא רציתי לאחר כי הבטחתי לך.”
**סצנה שלישית: פרידה אכזרית**
צעדתי אליו, קרובה מידי, ונמנעתי מלהביט בעיניים שלו. יידקתי את התיק, סביבה היו אנשים שאני מכירה מהעבודה.
“לא מעניין אותי! אתה פועל בניין ואני לא רוצה שמישהו יראה אותי עם מישהו כמוך. אל תתקשר אליי יותר. מחקתי אותך.”
כיוונתי ללכת משם, בגב זקוף, ואז הדלת המסתובבת נפתחה ברעש.
**סצנה רביעית: תפנית מפתיעה**
מתוך הלובי הגיח גבר בחליפה מחויטת, ומסמך דיגיטלי ביד. הוא לא הסתכל עליי אפילו רגע, אלא רץ אל הפועל עם המגפיים.
“מר בן-דוד! חכו רגע! המשקיעים כבר מחכים לסיור על הגג של *הבניין שלכם*.”
**סצנה חמישית: רגע האמת**
קפאתי. הפניתי מבט אליו, הלב הולם בעוצמה. מר בן-דוד? הבעלים של הפרויקט הענקי הזה?
ראיתי את הכאב בעיניים שלו רגע לפני שהתחלף באכזבה. הוא זרק את הקסדה למזכירה שבאה לקחת אותה.
רציתי להגיד משהו, אבל הקול רעד לי: “יואל לא ידעתי למה לא סיפרת שזה שלך?”
אבל הוא כבר לא היה יואל שהכרתי. עיניו קרות, שקט חותך.
“רציתי לדעת אם את איתי או עם מה שיש לי. עכשיו אני יודע.”
הוא סידר את הג’קט שרציתי לזרוק לפח ואמר, “אגב, אין צורך למחוק את המספר. אני כבר אחסום בעצמי. יום טוב.”
הלב שלי צנח. יואל פנה לעבר המעלית, שפותחת אל גג המגדל כבר שמעתי את הרעש של הרוטור של המסוק שמחכה לו. ואני נשארתי לבד על המדרכה, פתאום מבינה שזו הייתה הזדמנות לחיים אמיתיים דווקא עם מי שהעז להתלכלך.
והמסקנה? לעולם אל תשפטו את עומק הים לפי הקצף שמעליו. מי שנראה לכלוך הוא אולי זה שבונה ערים, ומי שניצב בחליפה לפעמים ריק מתוכן.
