“אין לנו תקציב לנסיעה לים השנה,” אמר דניאל, בעלי, ויצא לנסיעת עסקים. יום לאחר מכן, ראיתי תמונה שלו על החוף… מחבק את אחותי.
רותי, תפסיקי כבר! את הרי אישה חכמה, רואת חשבון. תחשבי לבד. את רואה את המספרים! הלוואה על הרכב לוקחת שלושים אלף שקל. משכנתא ארבעים. שיפוץ בבית של אמא שלי עוד עשרים אלף בחודש, הגג דולף, צריך לתקן אחרת הבית יהרס. איזה ים בראש שלך? אילת? אנחנו לא עומדים בזה. נשים מים בלחם?
דניאל הלך הלוך ושוב במטבח הקטן שלנו, ידיו מתנופפות. הוא פתח וסגר ארונות, טרק כלים, מזג מים לכוס והחזיר לכיור. הוא אפילו לא פגש את עיניי, בורח ממבטי כאילו הייתי פקידת מס.
ישבתי כפופה ליד השולחן, מחשב הנייד לפניי פתוח על אתר סוכן הנסיעות. המסך צייר לי מים בגוון טורקיז, חול לבן ודקלים המשתפלים אל הבונגלו. זו לא הייתה רק תמונה. זו הייתה החלום שלי. החיים שאחזתי בהם שלוש שנים, כמו טובעת שאוחזת בגלגל הצלה.
דניאל, אמרתי לו בשקט, משתדלת שקולי לא ירעד. חסכתי במיוחד. לא נגעתי בבונוס השנתי שלי. הבאתי אוכל מהבית. עבדתי בלילות על הנהלת חשבונות לכמה עמותות, בזמן שאתה ישנת. יש לי שלוש מאות אלף ש”ח בחשבון צדדי. מספיק בהחלט. בדקתי הכל. האוטו יחכה, הבית של אמא שלך לא יתפורר בשבועיים הגג יחסית חדש. אנחנו זקוקים להפסקה. לא היינו בחופשה אמיתית כבר חמש שנים, מאז שלקחנו משכנתא. אתה נהיית עצבני מכל שטות. אני כבר על סף קריסה, כל יום קופץ לי העין. אנחנו צריכים זמן ביחד, להיזכר שאנחנו בעל ואשה, לא שני שותפים מחוסרי מזל.
זה לא רק בגלל כסף! צעק, והספל שבידו רעד על הצלחת. בעבודה שלי עכשיו לחץ מטורף! צריך לסיים פרויקט. המנכ”ל לוחץ. הבוס לא ישחרר! אני לא יכול פשוט לעזוב ולהתחפף לים כשיש דחוף! יפטרו אותי ואז לא יישאר כלום לאילת ולא לדירה!
אבל רק בשבוע שעבר אמרת שהכל רגוע… שהפרויקט גמור…
המצב השתנה! קטע אותי, פניו נצבעו אדום. דרשו שינוי מהותי! הרבה תיקונים! בקיצור, רותי, אין על מה לדבר. השנה לא נוסעים לים. בחג שבועות ניסע לאמא שלי בכפר, נעזור בגינה, נסדר את החממה, נעשה על-האש. אוויר צח, שקט, יער ליד. מה רע בזה?
אני לא רוצה לכפר של אמא שלך… לחשתי, דמעות רותחות שורפות לי את הלחיים. שם אני לא נחה. עובדת שם משמרת שנייה מנקה, שותלת, מבשלת לכולם. אני רוצה ים. פשוט להתרווח ולא לעשות כלום.
לא תמיד מקבלים מה שרוצים! הלם באגרוף על השולחן. אגואיסטית! רק על עצמך חושבת! “אני רוצה, אני רוצה”. ובין לבין, יש לי נסיעת עסקים לדרום שבועיים. פרויקט גדול של בדיקות. הבוס שולח. אז תשבי בבית ותורידי פרופיל. וד”א, תני לי כסף מהחשבון “טיול כוכבים” שלך. צריך לכרטיסים והוצאות.
למה? נדהמתי. החברה הרי משלמת על נסיעות.
החברה מחזירה רק אחרי! בהצגת קבלות. בינתיים צריך לשלם לבד. המלון שם יקר, ארבעה כוכבים, פגישות חשובות, סעודות… אין מצב שאני אוכל מצות מול המנכ”ל של “אורמת”. צריך להיות ייצוגי.
כמה? שאלתי, לבי נופל.
מאתיים. מאתיים אלף.
מאתיים אלף? השתנקתי. דניאל, זה שני שליש מהחיסכון שלי! זה כספי החופשה!
אחזיר הכל. אמרתי כבר יחזירו תוך שבועיים, ועוד דמי שליחות. את לא סומכת עלי? על בעלך?
המבט שלו היה מלא עלבון ובושה, עד שהתחלתי להרגיש אשמה.
באמת, הוא נוסע לקרוע את עצמו, בדרום, קור שם. בשבילנו. ואני עם הפנטזיות שלי.
העברתי לו כסף. מאתיים אלף שקל. אצבעותי רעדו כשהקשתי “שלח”.
האמנתי לו. עשר שנים יחד. היה הגב, החומה שלי. קצת חד, חוסך, אבל תמיד יציב. אף פעם לא הכזיב אותי ברצינות.
למחרת נסע.
ארזתי לו את המזוודה.
אל תתגעגעי יותר מדי, רות! אמר בחיוך מתוק, לובש מעיל ריחני מהבושם “דיוור סובאג'” (קניתי לו בראש השנה, ויתרתי על בגדים לעצמי). אשתדל לשמור על קשר, אבל את יודעת את הדרום… קליטה בעייתית, מדבר, פרויקטים. אל תדאגי אם אהיה לא זמין.
תשמור על עצמך, לחשתי, מוציאה לו את הצעיף. תלבש חם. שם עוד יש שלג.
ברור. ארזתי בגדים טרמיים.
ו… למה אתה צריך בגד ים ומכנסי חוף? הופתעתי כשראיתי אותם בכיס המזוודה.
היסס שניה, ואז:
אה, במלון יש בריכה מחוממת וגם סאונה. בסוף יום נרגע עם החברה.
הגיוני. הנהנתי.
ויצא. נגרר אחרי מזוודה אפורה ענקית, לוקח איתו את כספי והתקוות לחופשה.
הדלת נטרקה. דממה נוקשה ירדה על הדירה.
נשארתי לבד, בתל אביב חנוקה ומאובקת, באביב שנמצא רק בלוח השנה. בחוץ רק גשם אפור.
עבדתי כמו רובוט, חוזרת לדירה ריקה לחמם ארוחה ולצפות בסדרה על אנשים עם חיים יפים.
הבדידות כאבה פיזית.
רציתי לשוחח עם אחותי, אילה.
אילה ההפך הגמור שלי. אני שחרחורת, שקטה, רואת חשבון, נשארת בבית. היא בלונדינית מתפרצת, דוגמנית, אושיית אינסטגרם שתמיד במסיבות, נסיעות ורומנים. היא צעירה ממני בחמש שנים ומתנהגת כאילו היא בת 16.
לא היינו קרובות (תחומי עניין שונים מדי), אבל בכל זאת דם זה דם. עזרתי לה בכסף כשהייתה סטודנטית, חילצתי מבלגנים.
מחייגת.
המנוי אינו זמין או מחוץ לאזור קליטה.
מוזר. אילה תמיד זמינה. היא חיה בטלפון. מעלה סטוריז כל הזמן: “עכשיו בסלט”, “עכשיו במונית”, “קניתי ליפסטיק”.
נכנסתי לחשבון שלה ברשתות החברתיות. הפוסט האחרון מלפני שבוע (בדיוק מיום שדניאל נסע).
תמונה של מזוודה ורודה נוצצת. כיתוב: “מתכוננת לטיול החלומות! מי מנחש לאן? רמז: חם אש! משימת סוד! #חלום #טיול #מיסתריוז”.
טוב, נסעה שוב. אולי מעריץ חדש לקח אותה לדובאי.
שבוע עבר.
דניאל בקושי התקשר. פעמיים בשבוע. “אני עסוק, בפגישה, אין קליטה”.
הקול שלו נשמע אחר. שמח, נרגש, בכלל לא מותש. ומסביב… רעש. לא משרד, לא רוח מדבר. יותר כמו רעש גלים.
רחש של חוף?
ו… מוזיקה. רחוקה, קצבית, לטינית.
דניאל, איזו מוזיקה זאת? איפה אתה?
מה? אה, זה… נהג שם ברדיו, אנחנו בדרך לפרויקט, שומע מוזיקה ים תיכונית.
ומה זה הרעש ברקע?
רוח! כבר אמרתי דרום! פה רוחות! אוקי, חייב לסיים, הקליטה נופלת!
פפפפ.
בלילה של שישי לא הייתה לי מנוחה, דאגה מכרסמת.
שתיתי תה קר במטבח, עברתי בפייסבוק דרך VPN.
אוכל, חתולים, ילדים של מכרים… שעמום.
פתאום…
התראה קופצת אילה סימנה אותי בתמונה.
הלב שלי פועם בטירוף. אילה?
אני לוחץ על ההתראה.
התמונה נטענת לאיטה.
קודם, כחול עז שמיים.
אחר כך טורקיז ים.
אחר כך, לבן חוף.
ואז אנשים.
בתמונה: חוף. בדיוק מהקטלוג של חברת הנסיעות. אילת. אני מיד מזהה את תנועת הדקל, את הרציף מאחור. זה בדיוק המלון שחלמתי עליו “הרודס פאלאס”.
בחזית, על כסא נוח מפוספס, שוכבת אילה. בקיני אדום מהמם (שבקושי מכסה), משקפי שמש ענקיים, קוקטייל עם מטרייה קטנה. שזופה, מאושרת, קורנת.
ולידה…
יושב דניאל, מחבק את מותניה ביד השעירה שלו, שעליה השעון “קסיו” (שקניתי לו ליומולדת לפני חמש שנים), במכנסי ים עם דקלים.
דניאל.
בעלי דניאל.
שאמור עכשיו להיות “בעבודה בדרום, בקור, מציל את הברנזה”.
מחייך אליה באור בעיניים שלא היה בו כלפי כבר חמש שנים. חיוך מלא שיניים, מאוהב. מביט בה, כאילו היא מעדן.
הכיתוב: “האושר אוהב שקט… אבל חייבת לשתף! האהוב שלי עשה לי אגדה! הטיגר שלי! הגיבור שלי! תודה על גן עדן! #אילת #אהבה #הגברשלי #סליחהלאחותי”.
וסימנה אותי ישר על פרצוף של דניאל.
בטעות? ממש לא.
בכוונה. להכאיב. להראות: “ניצחתי. אני יותר טובה, צעירה, יפה. ואת? אפרורית שנשארת בלי כלום ומשלמת על המסיבה שלנו”.
הבהייה בתמונה מטשטשת לי את העולם. הכל מסתובב.
בעלי.
ואחותי.
בכספי.
הכסף שחסכתי שלוש שנים, ויתרתי אפילו על טייצים חדשים. הם גנבו לי את החלום. את החיים.
“לא הרווחת חופש, תשבי בבית”.
“אין כסף”.
דבריו מהדהדים ללעג מרושע. שיקר לי בפנים ואולי כבר דמיין איך הוא מורח לה קרם.
אני רועדת. קודם קלות, ואחר כך פיזית. השיניים רועדות על הכוס.
רץ לשירותים. מקיאה.
שוטפת פנים במים קרים. מסתכלת במראה.
מביטה בי אישה חיוורת, עיניה אדומות וקמט ליד השפתיים. “הדודה”.
ושם? אילה. צעירה, חלקה, צוהלת.
בטח. מה יש לו ולי? עם כל הבעיות, המשכנתא והכפר? עם אילה זה קרנבל.
ואני? משלמת על הקרנבל.
חזרתי למחשב. הידיים טרופות אבל הראש קר. חד. קרח.
עשיתי צילום מסך. עוד אחד. שמרתי.
צילמתי סרטון מהסטוריז של אילה (נראים שותים שמפניה בטיסה, בסוויטה עם מגבות בצורת ברבורים, דניאל סוחב אותה על הידיים לים).
אחר כך נכנסתי לחשבונות שלי.
הלוואה על הרכב (“טויוטה לנד קרוזר” הגאווה שלו) נרשמה על שמי. חוב 800,000. הוא שילם לי בעצם, אבל פועלית אני הבעלים.
משכנתא משותפת, בעל רישום הוא, ואני ערבה.
הכרטיס שממנו שלחתי לגיחה יתרה אפס. הכל שולם לסוכן נסיעות.
ישבתי במטבח האפל ובכיתי לתוך מגבת, בשקט, שלא יעיר את השכנים.
משהו בי מת. רותי התמימה, המאמינה באהבה נעלמה.
באה במקומה רותי חדשה. קרת רוח, חדה.
בבוקר קמתי שונה.
אין דמעות. נשאר רק קור. ורצון להרוס, למחוק.
הם שותים קוקטיילים בים על חשבוני. צוחקים.
אז שיצחקו.
הוא שכח פרט קטן.
ייפוי כוח כללי על הרכב.
לפני שנה, כשנסע לפרויקט “כדי שאוכל לחדש ביטוח, להעביר טסט או למכור אם נצטרך כסף”, עשה הכללי, לשלוש שנים, כולל זכות מכירה.
האוטו הפטיש שלו. “טויוטה לנד קרוזר”. ניקח ממנו את זה.
התלבשתי חליפה, עקבים, שפתון אדום (כמו שאילה לימדה, דווקא נגדה).
לקחתי תעודות: רשיון, יפוי כוח, מפתחות רזרב.
נסעתי לטרייד אין אצל גיא מכר מהלימודים.
גיא, אני צריכה למכור את הלנד.
הוא הסתכל, שרק.
מה קרה? דניאל יודע? משוגע על הרכב.
דניאל? עשיתי פאוזה תיאטרלית. ברח לאילת, דחוף. צריך כסף. הסתבך.
גיא נדהם.
וואו. טוב. יש יפוי כוח?
יש.
זה יהיה במחיר “מזומן מהיר”, יודעת זאת.
לא אכפת לי. העיקר היום. במזומן.
נותנים ארבעה מיליון. שוק זה 5.5.
לוקחת.
שעתיים אחרי, אני מחזיקה שקית מלאה 4 מיליון שקל.
נסעתי לבנק. סגרתי מיידית את החוב על האוטו (800 אלף), לקחתי אישור.
השאר 3,200,000 בחשבון נפרד, שעדיין נרשם על שם הנעורים שלי (טוב שלא החלפתי שם בחתונה). לדניאל אין גישה.
חזרתי הביתה.
הזמנתי מוביל.
ארזתי את כל הציוד של דניאל עד לגרביים.
החליפות היוקרתיות, האוסף של החכות, הפלייסטיישן, הלפטופ, הספל האהוב.
הכל נכנס לקרטונים.
המוביל: “לאיפה שולחים?”
כפר אורנים, רח’ הזית 5, על שם נעמי לוי (חמותי).
שיחכה לו אצל אמא. רצה טבע.
הזמנתי מנעולן.
תחליף במיידי את כל המנעולים. “גארדיאן”, הכי טוב. ואזעקה מפוקחת.
הייתה פריצה? שואל ברחמים.
עכברים התגנבו.
ועוד גימיק.
ידעתי את הסיסמה למייל שלו (יום ההולדת שלי…)
נכנסתי. מצאתי את האישור של המלון (“הרודס פאלאס” אילת בונגלו 105).
התקשרתי למלון. (“האנגלית שלי שוטפת, הייתי רכזת חוזים”).
שלום, אני רות כהן. אשמח לדבר עם מנהל.
קישרו אותי.
תקשיבו, יש טעות חמורה. בעלי, מר דניאל כהן, שוהה אצלכם עם אישה. הוא שילם עם כרטיס גנוב של החברה. אני, בתור רואת חשבון ראשית, חסמתי את הכרטיס ודיווחתי למשטרה. הכסף יעוקל תוך שעה. ממליצה לפנות אותם כדי לחסוך לעצמכם בעיות.
המנהל משתנק.
זה חמור! מיד בודקים!
תבדקו. ותמסרו לו: “החגיגה נגמרה. רותי”.
תוך שעה התראה מהבנק (עוד הייתה לי גישה לאפליקציה שלו). “ניסיון חיוב 8,000 ש”ח נדחה” (המלון ניסה לחייב שוב).
ועוד שעה…
שיחה. דניאל.
לא עניתי.
אילה.
לא עניתי.
הודעות. מבול.
דניאל: “רותי, מה עשית?! הכרטיס לא עובד! מעיפים אותנו מהחדר! רוצים מזומן! אין לי כלום!”
דניאל: “תעני כבר! זרקו אותנו לחוף עם מזוודות! 40 מעלות, אילה בוכה!”
אילה: “רותי, זה לא מה שאת חושבת! רק נפגשנו במקרה! אפילו לא ישנו יחד! אל תבזי אותנו! שלחי כסף אין איך לחזור! נתקע פה לבד!”
דניאל: “שמעת שגיא התקשר על האוטו? מכרת את הלנד?! שגעת?! זה שלי! תיתפרי! אשבור אותך כשאגיע!”
קראתי וצחקתי. צחוק חנוק וצורם.
שלחתי רק תמונה אחת. צילום מסך מהסטורי של אילה.
ויכתבתי: “האושר שקט. תהנו מהשקט. תלכו ברגל דרומה. הרכב נמכר לצרכים משפחתיים (פיצוי על עגמת נפש). דברים אצל אמא. דלת הוחלפה. תביעה הוגשה. ביי.”
שלושה ימים אחר כך, חזר.
היה חייב לגייס כסף מחברים (שכולם שמעו על “משימת דרום” ונדהמו מהאמת) לקנות כרטיס חזרה. במלון חסמו אותם בלובי עד שהצליח לבקש העברת ביטקוין.
חזר שרוף משמש, חסר כל.
השתולל מתחת לדלת.
תפתחי! זה הבית שלי! את אשבור אותך בבית משפט!
זו דירה על משכנתא, ואני כבר התלוננתי משפטית השבתי מאחורי דלת ממוגנת. החלק שלך זה החוב. פה אתה לא תישן. קיבלתי צו מניעה (בלוף אבל השכן, דוד, שוטר, עמד בכניסה).
לך, דניאל, אמר דוד. אסור לעשות רעש. יכניסו אותך.
דניאל בעט בדלת, ירק, הלך.
הגירושים היו סוערים.
ניסה לערער על הרכב בבית משפט. צועק שגנבתי.
השופטת עיינה במסמכים:
ייפוי כוח? כן. בתוקף? כן. יש סמכות למכור? כן. הכסף הלך לכיסוי חוב על האוטו? כן. והיתר?
נכנס להוצאות משפחתיות עניתי ברוגע מזון, חשמל, תרופות. קיבלתי התמוטטות עצבים.
לא הצליח להוכיח אחרת. אין קבלות.
מאילה ניתקתי קשר.
ההורים (אמא המומה, אבא קיבל לחץ דם) ניסו להפיל עלי פשרה.
רותי, זאת אילה! היא קטנה, לא הבינה! דניאל פיתה! תסלחי! הם נפרדו, היא סובלת!
אין לי אחות, חתכתי. האישה שהכרתי מתה. זו זרה.
אילה עזבה את דניאל על ההתחלה: “אין לי מה לעשות עם פושט יד בלי רכב ודירה”. כבר יש לה פטרון חדש, מעלה תמונות מדובאי. שתחיה עם עצמה.
ואני…
לקחתי את מאתיים האלף שנשארו (החיסכון, בלי שנתתי לדניאל, ועוד 3.2 מיליון מהרכב).
וקניתי חבילת נופש.
לאילת. אותו מלון. בונגלו צמוד (עם בריכה פרטית, יקר יותר).
לבד.
אני יושב עכשיו על כיסא נוח, שותה פינה קולדה. מביט במים הטורקיז.
הם באמת מרפאים.
אני נושם בפה מלא.
אני חופשי. אני עשיר (שלושה מיליון כרית הגונה). ואף גבר לא יחליט שוב אם הרווחתי חופש.
הרווחתי הכל.
