שמע, אני חייב לספר לך על סיפור שליווה אותי שנים של נועם. נועם גדל במשפחה מרובת ילדים בבת ים. אבא שלו, יהודה, היה טיפוס שאהב קצת יותר מדי את העראק, לא ממש החזיק מעמד בעבודות, ואמא, דפנה, קרעה את עצמה יום ולילה בסניף הדואר המקומי ובבית, רק כדי שיהיה אוכל על השולחן לשלושת הילדים.
נועם היה הבכור, ברור שהוא עזר לאמא בכל דבר ניסה להחזיק את הבית, טיפל באחיות הקטנות, סחב מים מהשוקת שיש בגינה וניפק שקיות של עץ למדורה בחורף. כשהבנות גדלו, הן כבר נהיו שותפות קבועות בניהול הבית. אבל דווקא אז, אבא כבר לא היה בסביבה מת מהרעלה, שתה משהו גרוע מידי עם חברים ו… זהו.
לא שפתאום נהיה קל יותר. אמא הייתה יושבת בערב, דואגת בקול:
“יהודה, היית אולי שותה ושותק, אבל אף פעם לא עשית בושות. ותמיד קצת, אבל פרנסת אותנו. אוי, איזה ראש עקום, ולמי עזבת אותנו…”
נועם היה משתדל לא להיכנס לדרמה של אמא, מסדר הכל מהר ובורח החוצה. כל ערב כמעט, הוא והחבר’ה היו מתכנסים בפינת הרחוב ליד הבית הישן, איפה שכבר שנים אף אחד לא גר והפרגולה הרחבה שם שימשה אותם כמו ספסל ציבורי. יושבים, אוכלים גרעינים, כל אחד בתורו מתחיל לספר סיפורים – חלק אמיתיים, חלק מהדמיון.
רק שנועם לא היה לו כסף לגרעינים אף פעם, ואמא אף פעם לא קנתה ממתקים חוסכת על הכל. מזל שחברתה ושכנתה יערה, תמיד הייתה מחלקת לו חופן גרעינים. תמיד עשתה את זה בשקט, לא הציגה באלגנטיות פשוט, תוך כדי שיחה, הייתה מחליקה לו גרעינים ביד או בכיס, כמו כלום.
נועם היה לוחש לה “תודה” ואוכל אותם בהנאה גדולה, כמו כולם. היה נדמה לו שאפילו יערה מתיישבת בכוונה לידו כדי להאכיל אותו. בהתחלה הוא התבייש, אחר כך התרגל וישר התיישב לידה, ליד הילדה הכי לבבית שיש.
רק שנועם אף פעם לא אהב לקבל דברים בחינם זה לא התאים לו. אז הוא התחיל להגיע ליערה אחרי הצהריים, כשהיא הייתה עובדת בגינה עם האמא שלה. כל ביקור הוא היה פותח אותו בשאלה קבועה:
“ההורים שלך בעבודה?”
-“כן, בטח, כל הזמן.”
אז הוא התיישב לידה, ומתחיל לעקור עשבים במהירות ובמיומנות, ושניהם מדברים בלי סוף.
יערה תמיד חייכה, נהנתה לשבת איתו ולשמוע אותו מדבר שטויות. בתום העבודה, הייתה מוציאה קומקום תה חם וכמה עוגיות ומתוקים לספסל בגינה. נועם היה מסרב בהתחלה, אבל ברור תוך שתי דקות כבר אוכל ושותה בקול גדול. מה יש לדבר, בבית שלו ממתקים רואים רק בראש השנה או בפורים. בלב, הוא היה אסיר תודה לה על החסד שלה.
נועם תמיד השתדל בבית ספר שלא יחשבו שהוא נגרר אחורה. הלימודים לא באו לו בקלות, רק בספורט היה מספר אחד. למרבה ההפתעה, אחרי שסיים תיכון הלך למכללת וינגייט חינוך גופני. יערה עשתה קורס חובשות ונהייתה אחות.
כשגדלו, כל אחד הלך לדרכו, אבל הם נפגשו פעמיים בשנה במיוחד בחגים, כשהגיעו מאזור המרכז הביתה. מי שזוכר את נועם הילד השדוף, לא היה מאמין לראות את גבר החתיך, השרירי שהוא נהיה. יערה אותה ילדה עם עיניים כחולות ואור של נעורים על הפנים, רזה, צנועה ומחייכת.
יערה התחתנה מוקדם, כי ההורים נהרגו פתאום בתאונת דרכים. היא רצתה לברוח מהכאב הזה והקימה מהר משפחה עם גדי מישהו מהשכונה, טיפוס קולני כזה. נועם היה בהלם הרי הוא תמיד חשב שזה לא יתאים. אבל עברו כמה חודשים ונולד להם בן.
נועם לא מיהר להתחתן. לעומת זאת, פרח בעבודה תוך זמן קצר נהיה מנהל מרכז הספורט בעיר, כולם דיברו עליו.
האחיות שלו כבר עברו לעיר, כל אחת עם משפחה משלה. יערה לא היה לה טוב עם גדי.
“אוי, נועם,” אמא שלו הייתה מספרת לו בייאוש, “הוא בדיוק כמו אבא שלך. כל היום בשתיות ובעניינים שלו, אכפת לו מיערה והילד כמו שאני אכפת לי מאגם הכנרת… עצוב.”
נועם תפס קריזה.
“מה היא חשבה לעצמה? הייתה חיה בסדר, עכשיו רק סובלת. אני זוכר טוב איך אבא היה…”
-“כן,” המשיכה אמא, “זורק מהבית הכל לשוק מערכת סטריאו, בגדים, אפילו כלי זכוכית שישארו לה מההורים. מוכר בשביל כסף לערק. ויש עוד קונים יודעים בדיוק לאן זה ילך, ועדיין לוקחים…”
-“היא חייבת כסף? באה לבקש הלוואות?” שאל נועם ישיר.
-“לא, היא גאה מדי, אבל אין לה כמעט שקל ביד. ובעל? כלום. מסכנה, נועם…”
הוא התחיל להסתובב בסלון בעצבים, ואז אמא שלו הרגישה שהיא חשפה יותר מדי אז הזהירה:
“אל תסתבך בעניינים שלהם, נועם. ידוע שמי שמתערב חוטף. משפחה זרה חושך. אם היא נשארת איתו, סימן שהיא אוהבת אותו..”
ואז, הוא סיפר לה איך בילדות יערה האכילה אותו בגרעינים ובחלה, שיתפה איתו תה ועוגיות. שהוא לא בן אדם אם ישב בשקט בזמן שהיא סובלת, במיוחד עם ילד קטן על הידיים.
-“מה אתה חושב לעשות?”, אמא שאלה בבהלה, “אל תיגע בו, בבקשה, עוד יכניסו אותך לכלא. אם אפשר לעזור, רק הכי פשוט, לא מהבעיות…”
נועם הנהן ונסע חזרה לעיר. תוך יומיים, חזר עם הרכב שלו לבית אמא, הוריד שני שקים, כמה ארגזים וקופסאות של אוכל וגם מלא חבילות בגדים.
“אמא, מה זה פה? מה, אתה עובר אליי סוף סוף? איזה אושר, יהיה איתי מישהו בבית…”
-“לא… אני חי בעיר, ועובד שם. הבאתי לך מלא מצרכים. ותראי אל תתפלאי על כל הגרעינים, זה ליערה. לא נעים לי בעצמי לתת לה, אז תעשי את זה כמו שאת יודעת. ותאכלי גם את, ותחלקי לי יערה. בשקט, בלי רעש.”
-“ומה עם האחיות שלך? גם הן צריכות…”
-“אמא, את יודעת טוב שאני שולח להן מתנה יפה כל חג. יש להן חיים רגועים, בעלים טובים. אצלנו, ברוך ה’, הכל בסדר.”
-“ברוך ה'”, חזרה אמא אחריו עם חיוך.
-“אני חוזר לעיר, אל תתביישי, כל פעם תני ליערה ולילד שלה, שלא ירגישו מחסור. נגמר? תדברי איתי, אביא עוד. אתם תמיד תהיו עם מה לאכול. ביי!”
נועם חיבק, נישק את אמא ועזב. היא נכנסה למחסן וראתה את שתי השקים מלאים גרעינים משובחים.
“וואו, כמה אפשר לקלות פה… איזה חגיגה!” כמעט שהיה לה דמעות מרוב התרגשות.
בארגזים היו טונה, שימורים, פסטות, אורז, כמה סוגי קמח, וחבילות של שוקולד וממתקים. אמא, מתרגשת, העבירה את הכל למטבח ואמרה לעצמה איזה בן זה!
ולא פעם ראשונה הוא הביא לה דברים, אבל הפעם היה פה משהו אחר, עמוק ואמיתי.
“נועם שלי, יש לך נשמה זהב. מתי אתה תמצא את הדרך שלך כבר בחיים…”
אמא עשתה כל מה שביקש. כל שבוע גילתה תירוץ לגשת ליערה בערב, ומביאה לה חבילה, תמיד מוסתרת מתחת למעיל. בהתחלה יערה לא הסכימה לקחת כלום, אבל מקצת שקית וסלסלת גרעינים כבר לא יכלה לסרב, והבינה מי עומד מאחורי כל זה…
בועת דמעות, יערה שיחקה בגרעינים, והייתה אומרת לאמא נועם: “מסרי לו תודה זה לא מובן מאליו. הוא זוכר, למרות כל השנים. שיגיד לעצמו שהכל מסתדר, כי עזבתי אותו, את גדי, כבר הגשתי בקשה לגט מזמן. עוד רגע כל העול הזה נגמר. אני מקווה.”
אמא של נועם הלכה הביתה, מהורהרת. יערה שוב אישה חופשייה, ונועם עוד לא נשוי…
“מה יהיה? הלוואי שיחשוב להתחתן איתה…”
השנים זזות, אמא של נועם המשיכה להביא ליערה ממתקים, תה ומתנות. כל פעם יערה התנצלה, מבטיחה שיום אחד תחזיר, אבל תמיד אמא הרגיעה אותה:
“זה בשביל הילד שלך, לא בשבילך. אל תרחיקי את הברכה מהבית… לפעמים אלוהים נותן בידיים של אחרים, ככה החיים.”
יערה סיימה עם גדי, וכבר שנה גרה לבד, עם בן קטן וחייכן ממש העתק שלה. הבית שלה שמח יותר, מלא אור, וילדות חדשה נכנסה להם לחיים.
נועם היה בא יותר לעיתים, ותמיד כשנכנס שאל:
“ראית את יערה? החמוד שלה איתך היום?”
אמא שלו מחייכת: “אולי קודם תשאל אם אני חיה?…”
נועם היה מתבלבל: “סליחה, אמא, מה שלומך?”
היא עונה: “אתה יודע מה, סע ישר אליה, היא בבית, מחכה. כל העיר כבר מדברת עליכם, מספיק עם המשחקים.”
נועם, בקול צחוק, אומר: “וואלה, אצלנו לעולם מקדימים שמועות למציאות. עוד לא הספקתי לחשוב והם כבר מחתנים אותנו…”
הוא חיבק את אמא שלו פתאום: “אמא, את המלאך שלי, תודה שאת מבינה אותי ונמצאת בשבילי תמיד.”
אמא עשתה סימן של ברכה עליו והוא כבר רץ עם זר של חרציות לבנות ביד ליערה. בדרך חשב בלב: “אם מדברים עלינו ניתן להם סיבה. שיראו מה זה…”
הוא עמד מול הדלת של הבית של יערה, לא יודע שיערה עומדת בחדר האפל ומציצה בו מבין הווילון, מחכה לו…
