דברי איתי, דובי
אל תפחדי, דובי! הכל בסדר! הם עוד קצת יריבו ויירגעו… אולי…
נועה חיבקה חזק את הדובי האהוב שלה, ועצמה עיניים. אסור לה לפחד. הרי היא כבר גדולה ככה סבתא רות אמרה. היא כבר בת חמש, זה אומר שהיא ילדה גדולה. כזה, כולם מצפים ממנה: אפילו בזריקות היא כבר לא בוכה. איזה בושות! רק ליד דובי היא נשארה בדיוק כמו קודם קטנה. הוא הרי ראה אותה בכל המצבים. דובי הגיע אליה מההורים עוד בבית החולים אחרי הלידה. דובי קצת עקום, קצת מצחיק החבר הכי טוב שלה. לו אפשר לספר הכל, והוא בחיים לא ילך ויספר כמו שחברה שלה מאיה עושה, ולא ילשין לגננת. הוא יסתכל בעיניים העגולות שלו, ישתוק, אבל יבין הכל. וברגעים קשים, כמו עכשיו, אפילו ירגיע. איתו, אפשר להרגיש בבית, רך ומוכר. וההורים שלה נכון, הם גם הכי קרובים, אבל כשהם צועקים אחד על השנייה, הם הופכים לדוקרניים כל כך. נועה לא יודעת אפילו איך להסביר, אבל נדמה לה שברגעים האלו כל הבית הופך לגדר ורדים סבוכה וגדולה עם קוצים ממש כמו באגדה על היפהפיה הנרדמת. ואז אי אפשר להתקרב, וכל צעקה עוד יותר מרחיקה אותם. נועה לא מצליחה להבין למה ההורים שלה רבים. הרי הם מבוגרים! על מה כבר הם יכולים להיעלב? ולמה לא לדבר למצוא “שפה משותפת”, כמו שסבתא רות אומרת לה. אולי בעצם זו לא רק העלבה קטנה, אלא באמת עלבונות גדולות-גדולות? נועה עוד אף פעם לא פגשה “עלבונות גדולות”, אבל פתאום היא בטוחה שקיימות כאלה. הן בטח מפחידות מאוד. הרי אפילו העלבונות הקטנות, כמו כשהיא ומאיה רבות בגן, עושות לה כזה רע בבטן, שגם גלידה כבר לא עוזרת, ורק בא לבכות. אז העלבונות הגדולות הן בטח הרבה יותר קשות.
נועה פקחה עיניים והקשיבה. כנראה נגמר שקט. זה אומר שאמא הלכה לבכות במקלחת, ואבא יושב כועס במטבח, ועכשיו זה התור שלה. היא קמה מהרצפה מאחורי המיטה, איפה שישבה עד עכשיו, ונשמה עמוק. החדר שלה כזה יפה! אמא שלה ישבה שעות, בחרה צבעים לקירות ולריהוט, שאלה שוב ושוב את נועה מה היא אוהבת. מיטה לבנה עם שמיכה ורודה, ארון יפה לכל הבגדים, מדפים למשחקים כל כך הרבה, שנועה לפעמים שוכחת אילו יש לה. היא לא רוצה לצאת מפה. פה נעים, כמעט רגוע עכשיו כשיש שקט. אבל דובי מסתכל עליה, והיא גוערת בעצמה בקול חנוק מהדמעות:
אני יודעת! עכשיו! תישאר כאן, אני אסדר.
היא מסדרת את דובי על הכרית ויוצאת. קודם כל לאמא, כי איתה תמיד קשה יותר. דלת המקלחת סגורה, כמו תמיד. נועה דופקת בעדינות:
אמא?
מה?
אפשר להיות איתך?
הדלת נפתחת, ונועה רואה את אמא יושבת על הסף של האמבטיה.
מה קרה? צריכה לשירותים?
לא, אני אליך נועה אוזרת אומץ ונכנסת פנימה. היא לא אוהבת את מה שאמור לקרות עכשיו; אמא שוב תבכה, תחבק אותה חזק מדי, תבטיח שהכל יהיה בסדר. ושוב נועה תבכה לא כי היא מרחמת, אלא כי היא יודעת שזה כבר לא יהיה בסדר. כי ככה זה תמיד. כל פעם קצת טוב ואחר כך שוב הכל מתמלא קוצים מסביב.
נועה מנגבת עיניים ומסתכלת לאמא.
בשביל מה?
בשביל מה מה, מתוקה?
בשביל מה אתם כל הזמן צועקים? אם אתם לא אוהבים אולי תתרחקו קצת זה מזו? ככה סבתא רות אמרה לי כשהתווכחתי עם מאיה. כשהיא רחוקה, אין על מה לריב.
אורית קופאת, מביטה בנועה. עד היום נועה לא דיברה על מה שקורה בבית. אורית היתה בטוחה שהריבים בינה לבין גדי חולפים ליד הילדה, היא עדיין קטנה. מה היא כבר מבינה…
נועה, למה את מדברת ככה? אני אוהבת את אבא…
את לא אומרת אמת, אמא.
נועה!
אם באמת היית אוהבת, לא היית צועקת ככה. את עליי לא צועקת, נכון?
אורית מתבלבלת. איך מסבירים לילדה יחסים בין מבוגרים? שצעקה זה לא תמיד שנאה… או שאולי דווקא כן? שאלה כזאת, למה? איך עונים?
צריך לשבת ולחשוב טוב על ההתנהגות של עצמנו. הנה! נועה מלטפת את הלחיים של אמא ומנגבת את הדמעות.
זה גם מסבתא רות? אורית מחייכת מבעד לדמעות.
כן! והיא צודקת. גם עם מאיה השלמתי, ורבנו פחות. רק כשהיא מלשינה לגננת.
גדלת כל כך… אורית מחבקת אותה.
לא, אמא, אני עדיין קטנה. אם הייתי גדולה נועה נרתעת ולוחשת, לא הייתי כל כך פוחדת.
ממה את פוחדת? אורית מתכווצת.
שיום אחד תריבו שוב חזק ואז תלכו.
לאן נלך?
למקום שהוא רגוע, שקט… אי אפשר לחיות איפה שרע, נכון? גם לך רע, אמא?
רע… חכי רגע! את חושבת שנעזוב אותך? זה מה שמפחיד אותך?
כן… נועה כבר לא מחזיקה את הדמעות. יישאר רק דובי. ואם הוא שוב ייעלם, כמו אז כששכחנו אותו במונית? ואז אהיה לגמרי לבד? שאלתי את סבתא רות, היא אמרה שהיא כבר זקנה מכדי להיות אמא…
נועה! נועה שלי! אל תדאגי. אני לעולם לא עוזבת אותך! איך בכלל אפשר? את הילדה שלי…
וזה מה? כשאתם צועקים, אתם בכלל זוכרים אותי?
בטח שאנחנו זוכרים… אורית נקטעת. והרי היא יודעת שבדיוק ברגעים האלה שכחה מהכל. ואז צפות המילים הכי מעליבות, הכי פוגעות. ממתי זה קרה?
אורית וגדי הכירו בתל אביב, שניהם סטודנטים, היא ממהרת להרצאה, פוגעת בגדי שמפיל את המשקפיים, לשבריר שניה עוצרת לבדוק שהוא בסדר, אבל צריכה לרוץ.
סליחה! היא צועקת ונכנסת רגע לפני שהמרצה סוגר את הדלת.
אחר כך היא מגלה שהוא מתלוצץ וקורא לה “הרכבת שלי”. במיוחד כשהיא מתעצבנת.
את משדרת קיטור, את יודעת? אי אפשר לכעוס עלייך!
וכשהיא נולדה, כל האחיות צוחקות כשגדי צועק לה במקום “תלחצי” “קיטור! תני קיטור!”.
אז מתי הוא הפסיק לקרוא לה ככה? מתי התחיל לכעוס? מתי התחילו כל המריבות…?
אמא?
מה, מותק?
אתם לא מסתדרים? נעלבתם אחד מהשנייה?
אורית משחקת בזרעים הזהובים בשיער של נועה תלתלים כמו של אבא. החלום שלה היה שתהיה לה ילדה מתולתלת, ממש הוא.
רק לא שלי! מה יעשה עם שלושת השערות הדלילות שלי?
תפסיקי… יש לך שיער נהדר!
יש לי ספר מושלם ותספורת טובה. מה אם לה יהיה שיער כמוך? ועיניים כאלה כמו שלי? כל הבנים יתעלפו!
והכל באמת קרה ככה. תלתלים בצבע חיטה, עיניים ירוקות עמוקות כמו ים. נועה תהיה יפהפיה כשתגדל. כבר עכשיו כולם אומרים. אורית תופסת את עצמה מחייכת. אמא שלה אמרה פעם שהכי חשוב לבחור אבא נכון לילדים שלך. גדי הוא היה אבא נהדר. טוב מדי. נועה הפכה להיות מרכז חייו. זה העניין! נועה, לא היא. אורית מצטמררת. איזה מחשבות שטויות! לקנא בבת שלך? ואולי… זה באמת כואב. נועה צודקת.
גדי היה נכנס הביתה, אורית זזה הצידה, הוא מנשק נשיקת חובה, שואל:
איפה הנסיכה שלי? הנה היא! נועלה, קניתי לך שוקולד! זה שאת הכי אוהבת!
משחק איתה, אחר כך טלוויזיה, אוזניות, והוא בעולם אחר לא שומע את אורית כשמסדרת, משכיבה לישון, מסדרת את הבית.
בנסיעות ברכב שר שירים עם נועה, לא קולט בכלל מה אורית אומרת. ולפעמים כועס, במיוחד כשנועה חולה.
הפעם הראשונה שצעק על אורית הייתה כשנועה קיבלה חום גבוה לפני שנתיים. יום ולילה אורית מחבקת, מנסה להוריד חום, דואגת. בסוף, מהתשישות, בוכה גדי צועק עליה:
מה יש לבכות?! זה עוזר לה?! קחי את עצמך בידיים! איזה אמא זו?
מאז היא הפסיקה לבכות. לא כי נרגעה, רק כי בפנים משהו נשבר. הכל דהה, אפילו כשהחום ירד היא לא הרגישה הקלה. כמובן, נועה הבריאה, אבל תחושת האפסיות ההיא נשארה.
נועה מסתכלת על אמא בשקט. הזמן שלה לעבור לאבא.
אני תכף חוזרת.
נועה משתחררת מחיבוק של אמא ופותחת את הדלת.
רק אל תבכי שוב, טוב?
אורית לא עונה. בוהה בנקודה בעוד דמעות יורדות.
ואז נועה טופפת למטבח, פותחת את הדלת.
אבא?
נועלה! למה את לא במיטה?
מוקדם עדיין! נועה זוחלת אליו ויושבת עליו. רבנו…
סליחה.
למה?
שרבנו?
כן.
לא יודע, ככה זה קרה.
אתה גם כועס על אמא? נועה מסתכלת אליו. הייתי צריכה לדבר איתכם מזמן. בגן הגננת שלנו, דורית, אספה את מאיה ואותי, שחלמנו אחת על השנייה, שמה אותנו על כיסאות וגרמה לנו לספר הכל. אחר כך שאלה, נעים לכן לא לריב? ושנחזור להיות חברות?
אמא אמרה לך שנעלבה ממני? גדי מריח את השיער של בתו, לוקח את הריח הביתה.
לא, אני יודעת לבד.
איך?
כשרואים שאתם אוהבים, אתה מחבק את אמא. והיא מחייכת. כשרבים צועקים.
גדי מזיז את בתו קצת ממנו, מסתכל עליה.
גידלת לי ילדה גדולה…
גם אמא אמרה.
ומה עוד אמרה?
שאוהבת אותך. גם אותי.
נועה מחייכת, יורדת מהברכיים.
אני חוזרת לדובי, תן לו חיבוק אחד לבד.
בטח. גדי מהרהר. ממתי הכל השתנה? נועה נולדה, ואורית התרחקה. המון דאגות, ועדיין, איפה כל החום שנמשך? פתאום הוא קולט הוא לא מרגיש את האור ההוא יותר. היא הפכה להיות אדישה אליו. עניינית. דיברה, אם בכלל, רק על מה שצריך בשביל נועה. ואז באו צעקות, מלים קשות, ופתאום הוא רואה הדלת ביניהם נעולה, הכל מתמלא קוצים, אין גישה, רק תסכול.
חוזר אליו רגע שבו צעק בפעם ההיא:
מה שמשאיר אותנו זה רק נועה. אם לא היא…
אורית נעלבה, לא צעקה יותר, רק הסתובבה בשתיקה. מאותו יום, הכל ביניהם רק נועה. כמו שותפים בלבד. הוא ניסה לחולל שינוי, אבל ברוב הפעמים הרגיש אשם, לא מצליח להפר את השגרה הכואבת.
בלילה, הדמעות לא נתנו לו לישון. הוא מתיישב במטבח, נזכר איך אמא שלו אמרה לו תיקח תמיד אחריות בבית. תן חום, תן יחס, אל תשאיר את אשתך להתמודד לבד, תמיד תמיד תזכור את מי שבחרת באמת אוהבת אותך.
בלילה, הוא מבשל קפה. בחדר של נועה היא מחבקת את דובי עין אחת עליה, עין שניה על אמא, שמזמן כבר ישנה. היא מלטפת את הקמט שבין הגבות של אמא, שהופיע בזמן האחרון ודואגת בלב.
הלוואי שמחר יהיה יום טוב. כל פעם שאומרים “יהיה יום טוב”, בסוף הוא לא.
והנה, בבוקר, אורית קמה, מגלה שהיא איחרה, מזנקת, מסתכלת על השעון עם החתול המצחיק שנועה כל כך אוהבת. היום יאחרו לגן וגם לעבודה. במטבח רעש, כפית דופקת בספל, וגדי עדיין בבית. היא נכנסת ונתקעת. על השולחן מופיע עוגה עם זרי פרחים, עשויה בבית. ברור, גדי עבד על זה כל הלילה.
היא מסתכלת עליו עיניים אדומות, עיגולים שחורים.
סליחה, אורי. על הכל. על זה שלא הייתי שם בשבילך, על שכעסתי, על שהתעלמתי. את והילדה זה הדבר הכי טוב שקרה לי. בלעדייך לא היתה לי נועה בכלל. אני כבר לא יכול לתקן הכל, אבל… אולי תחשבי רגע?
אורית מסתכלת בו רגע ארוך, ואז מתקרבת, שמה את כף ידה על הפה שלו.
שנינו אשמים. גם אתה, גם אני. ואני באמת צריכה לחשוב. על הרבה דברים.
יהיה ארוך?
עוד משהו כמו שבעה חודשים…
גדי בוהה, מנסה להבין.
מה יש? פענחת נכון.
והדלת נפתחת, נועה נכנסת, מחבקת את דובי, משפשפת עיניים.
כבר השלמתם?
הם מחייכים זה לזו.
וואו! אבל למה עוגה? אוכלים עוגה בבוקר?
היום אפשר הכל! גדי מחבק את אורי, לוחש תני לי להיות שוב הקרוב אלייך.
תתן גם לי… עונה אורי ולנועה ילדות בלי ידיים נקיות לא אוכלות עוגה.
מיד! נועה מושיבה את דובי על הכיסא. לנו שניים, בבקשה. לי ולדובי.
דובים לא אוכלים עוגה.
בשביל זה אני כאן… אעזור לו, מה לעשות.
עוד שנים אחרי, אורי תלך בשבילי פארק, עגלה קטנה ביד, היא ממהרת לאסוף את נועה מבית הספר. קטן ועמית יתעורר בעגלה ויבכה בשקט, וגדי יקפוץ “תני לי, אני אקח אותו רגע.” היא תחייך. מחר חופש גדול כרטיסים לקיסריה, מזוודות כבר מאורגנות, ועמית יראה ים בפעם הראשונה.
היא תיזכר בשלוש השנים האחרונות וכמה משברים עברה המשפחה. המעבר לבית של ההורים, ההשלמה בעקבות ההבנה, ואיך הכול בזכות סבתא רות. הולדת עמית, המילים ראשונות, והגאווה בגדי כשהוא שומע את “אבא” ראשון. בנועה, בטקס הראשון בבית-הספר, עם סרטים לבנים ענקיים. היא טיפה נבהלה, אבל הסתדרה ונכנסה בלי להביט אחורה אל עידן חדש שלה.
אמא!
נועלה! אורי מחבקת אותה. איך היה?
אני הכי! הגברת נתן אמרה שרק שתיים “מופת” בכיתה אני ומאיה.
כל הכבוד! אורי מחבקת בחוזקה.
איפה אבא ועמית?
מחכים לנו בפארק.
יופי. ודובי?
אצלנו, איך אפשר בלעדיו! מחייכת אורי.
נועה נרגעת. את הדובי שלה נתנה במתנה לעמית, כי ליקרים צריך לתת הכי טוב. אבל היא בכל זאת מתגעגעת. ככה זה, רק לאמא מספרים הכול.
כשההורים הולכים לפניה בשביל, עם אח ביד, נועה מתכופפת לעגלה ולוחשת לדובי:
מה אתה אומר? עכשיו יישאר ככה טוב?
הוא מסתכל עליה בעיניים עגולות ושקטות, ונועה מרגישה איכשהו, שזכתה בתשובה.
