יומן אישי, יום שלישי
הבוקר התחיל כמו כל בוקר רגיל. רציתי למהר לעבודה, וכשכבר ירדתי לכיוון היציאה מהבניין ברחוב דיזנגוף, נזכרתי ששכחתי את הפלאפון בבית. לא הייתה לי ברירה, חזרתי לדירה בקומה השמינית. נכנסתי למעלית, והגורל רצה בדיוק ברגע הזה המעלית נתקעה, דווקא בקומה שלי. כל זה קורה בתל אביב, אבל הרגשה בלב כמו בסרטים.
המתנתי במעלית, נושם עמוק, מקווה שמישהו יקרא לטכנאי מהר. פתאום קולות מהמסדרון פילחו את הדממה. הצלחתי לזהות את הקול של אשתי, רותם, מדברת עם מישהו. העיניים שלי חשכו. זה היה יותם, השכן מהקומה השמינית.
רותם יקירתי, לחש לה יותם. כל כך חיכיתי לרגע שנהיה שוב יחד.
הערב נפגשים שוב, היא ענתה. חכה לי אחרי עשר.
בעלך היום שוב עובד עד מאוחר?
כל השבוע הזה הוא יסיים משמרות לילה. הוא יוצא מהבית ב-21:30 ובחזרה לפנות בוקר. דרך אגב, כדאי שנזדרז, הוא כמעט מגיע.
מעניין למה המעלית תקועה כל כך הרבה זמן, התלונן יותם.
דיברו שם אולי ארבע דקות ליד הדלת של המעלית. בהתחלה לא קלטתי שזה יותם, עד שיצא שמי מהפה של רותם, והבנתי בדיוק מה קורה. ליבי התחיל לדפוק חזק. שמעתי הכל: שמות, פרטים, קרבה של שכנים. כל השכונה, כל הדירה, כל האמון שצברתי פתאום קרס.
חשבתי לעצמי: יפה! עכשיו אני מבין לאן אתה נעלם כל ערב ‘להתאוורר’ על הגג. נושם אוויר טרי באמת תזכור את זה. תוכנית כבר התחילה להבשיל לי בראש.
בסוף הגיעו הטכנאים ופינו אותי מהמעלית, אבל בלב כבר גועשת סערה. בערב, בעשר כמובן, ראיתי את רותם מתקשטת, מהודרת ו”מחפשת סיבה לצאת”. יותם שלח לה הודעה.
רותם, אני יוצאת לשעה, היא זרקה לי, תופסת מטרייה.
אבל גשם בחוץ! עניתי.
סתם גשם, אקח מטרייה ואלך לטייל. חייבת להניע קצת את הגוף
טוב, שלא תקפאי שם, מלמלתי.
ברגע שרותם יצאה, התקשרתי לאשתו של יותם, אורית, מהקומה השנייה. “תקשיבי, כדאי שתעלי לרגע לקומה שמונה”, אמרתי, בלי הרבה הסברים.
תוך חצי שעה רותם חזרה, רטובה ומבולבלת. נשארה עומדת מעבר לדלת כי שמתי שרשרת ביטחון.
המטרייה? איפה המעיל שלך? ולמה את לא עם התיק שלך? שאלתי.
תקפו אותי שני נערים ברחוב! לקחו את הכל, גימגמה. תפתח מהר, אני רועדת.
כל החפצים שלך מחכים ליד חדר האשפה, עניתי. ותגידי ליותם ד”ש.
יותם?
זה מהקומה שמונה.
טרקתי את הדלת. התיישבתי בסלון, שמתי גבינה על פיתה ופתחתי חדשות. אמרתי לעצמי: טוב, מזל שהילדים כבר גדולים ויצאו מהבית. לא יראו את כל הבושה הזאת.
יותם הגיע ראשון לחדר האשפה, מצא את החפצים, התארגן מהר, וגלש החוצה. ואז הבין גם הוא שהשאיר את הנייד אצל רותם. הוא ניסה לבקש ממנה דרך הדלת, אבל לא עניתי.
חצי שעה אחרי זה, מישהו נתקע שוב במעלית הפעם יותם. בגלל הפסקת חשמל בכל הבניין.
כשכבר חידשו את הזרם, שנינו ירדנו ברגל לקומה השנייה במקרה. נפגשנו ליד הדלת.
יש לך את הטלפון שלי? יותם שאל.
כן, וגם את הדברים שלך, ענתה רותם שניצבה לידו.
שתקו, נכנסו יחד למעלית, וכל אחד התפצל לדרכו.
היום, אחרי כל זה, הבנתי: אמון זה לא משהו שלוקחים כמובן מאליו. לפעמים חיים שלמים מתהפכים בעליית גג אחת ונסיעה תקועה במעלית תל אביבית. למדתי שהלב צריך להיות פתוח, אבל גם מספיק זהיר בשביל לא להיפגע. ואני? אני מתחיל מהתחלה.
