פנחס גדל במשפחה מרובת ילדים באשקלון. אביו, שאהב לשתות, לא החזיק מעמד באף מקום עבודה, ואמא, דבורה, נלחמה בכל כוחה: היא עבדה בבית הדואר ובבית עשתה הכל כדי לפרנס שלושה ילדים.
פנחס היה הבכור, ולכן עזר רבות לאמא הביא מים, דאג לאחיותיו הקטנות, ועשה כל מה שצריך. כשאחיותיו גדלו מעט, גם הן עזרו בבית, אבל אז כבר לא היה אבא הוא נפטר מהרעלה כלשהי אחרי ערב שתייה עם חברים, והשאיר את המשפחה לבד.
לא שקל עליהם יותר. אמא הייתה נאנחת ומצטערת על בעלה:
לפחות היה שקט, לא צרח, אמנם לא הביא הרבה, אבל קיבלנו משהו אוי, וָאסִי, על מי עזבת אותנו
פנחס היה משתדל להשלים את העבודה שלו מהר ולצאת מהבית, שלא לשמוע את תלונות אמו. הוא היה פוגש את הילדים של השכונה ליד בית ישן בשולי הרחוב. שם, על גזוזטרה רחבה, שלא גרו בה שנים, הילדים ישבו כמו דרורים, פיצחו גרעינים, וסיפרו זה לזה סיפורים אמיתיים ומומצאים.
לפנחס לא היה כסף לגרעינים, ואמא שלו בכלל לא קנתה כאלו חוסכת בכל מה שאפשר. אבל השכנה והחברה תִכְוָה תמיד חלקה איתו גרעיני אבטיח. היא עשתה זאת בשקט, בלי רעש, והשפיעה לו בכיס או בידיים את הגרעינים המתוקים והטריים, כאילו זו דרכה בעולם.
פנחס היה לוחש תודה ואוכל בהנאה, כמו כולם. הוא בטח שתִכְוָה מתקרבת אליו בכוונה כדי לקום ולחלוק עמו. בהתחלה התבייש, אבל אחר-כך התרגל, וישב איתה קרוב.
אבל פנחס לא רצה לקחת כל חייו כלום סתם המצפון לא נתן לו. אז התרגל לבוא לתִכְוָה אחר הצהריים, כשעבדה בגינה. הוא שואל: ההורים בעבודה? והיא עונה, בטח! תמיד עובדים עכשיו. פנחס היה מתיישב, עוזר לה בעישוב, והם שוחחו על הכל. תִכְוָה לא סירבה, להפך שמחה לדבר ולצחוק איתו. בסוף, הייתה מביאה להם תה חם, בורקסים וסוכריות, והוא היה עושה עצמו מסרב, אבל נשאר עד שטעם מהכל.
היו ימים שסוכריות בבית פנחס היו רק בחגים. הוא הוקיר לה בלב את הנדיבות. פנחס השתדל גם ללמוד שלא ירגיש נחות מאחרים, אבל לימודים היו קשים פרט לספורט, שם הצטיין. אחרי התיכון הלך ללמוד חינוך גופני, ותִכְוָה הלכה להיות אחות.
הם נפגשו רק בחגים כשחזרו לאשקלון. הקטן-צנום הפך לגבר חסון, ותִכְוָה נשארה עדינה, חייכנית ותכולת עיניים. היא נישאה מוקדם, לאחר ששכלה את שני הוריה בתאונת דרכים. היא חיפשה חום ומשפחה, ברחה מהכאב דרך אהבה.
כשהתברר לפנחס שתִכְוָה “קפצה” לנישואין עם דוד, בחור קולני מהשכונה, מופתע: הוא לא הבין מה היא מצאה בו. אבל הם נשאו יחד וילדו ילד. פנחס לא מיהר להתחתן דווקא בעבודה במועדון הספורט בעיר הרשים כארגן והתקדם למנהל.
אחיותיו כבר עברו ועשו חיים בתל-אביב, אבל לחייה של תִכְוָה לא האירו הזוגיות: דוד, כמו אבא של פנחס, שותה, מסתובב, לא דואג לאשתו ולילד.
אני זוכר את אבא, אמר פנחס לאמא, בעצב. “רק צער, אין שום תועלת”
אמא שמעה, אבל הבהירה:
– אל תתערב להם, פנחס. זה לא ענייננו. משפחה זרה כמו חושך. אם היא שם, אולי אוהבת.
פנחס ישב, וסיפר לה איך תִכְוָה האכילה אותו מרחמים חולקים גרעינים ועוגות בילדות, והוא לא יכול להניח לה לסבול עם תינוק לבד.
אמא נבהלה:
– אל תיגע בו, פנחס, לא צריך צרות. נשמח לעזור לה בשקט.
פנחס הנהן. עזב לעיר. אחרי כמה ימים חזר ברכבו עם שקים, קופסאות של אוכל, וחבילות בגדים.
– מה זה פה, אתה עובר לגור כאן?
– לא, אמא, אני בעיר, יש לי בית. הבאתי לך אוכל.
– ולגרעינים אל תתפלאי תִכְוָה תבין. לי להביא זה לא נעים; את תדעי לחלק.
ומה עם האחיות שלך?
כל חג אני שולח, להן לא חסר. בעלים טובים יש להן, תודה לאל.
דבורה קיבלה את הכל בהתרגשות שקים עם גרעינים, קופסאות עם מעדנים, סוכריות, קמח, דגים טריים.
פנחס שלי, לחשה, נשמה טובה. איפה תמצא את שלך?
היא עשתה כבקשתו. כל שבוע, בשעות ערב, ביקרה את תִכְוָה והביאה סלים מוחבאים.
בהתחלה תִכְוָה סירבה, אבל כשקיבלה דלי גרעינים, הבינה מהיכן זה מגיע. דמעות בעיניה.
“תגידי לפנחס תודה, הוא לא שוכח. אני מאוד מודה לו שידע שאני עומדת כבר להתגרש. עוד מעט ייגמר הצער. אני מקווה.”
דבורה הלכה לדרכה, לא יודעת מה לחשוב. עכשיו תִכְוָה תהיה גרושה, וּפנחס רווק
הזמן עבר. דבורה המשיכה להביא לה דברי מתיקה, ותִכְוָה קיבלה מתוך תודה, מבטיחה להחזיר ברבות הימים.
תקבלה בשביל הילד, ענתה לה דבורה, “אם קשה לך לקבל לעצמך, לבן שלך לפחות אל תרחקי טוב, זה ברכה מלמעלה.”
תִכְוָה חייתה כבר שנה לבד. שמחה חזרה לבית, תלתה וילונות, והילד חזר לגן ממש דומה לה.
דבורה לעיתים שמרה על הילד, והוא קרא לה ‘סבתא’. פנחס היה מגיע, מביא צעצועים, יושבים כולם לתה, נזכרים בילדות, עוקפים את הנישואין הכושלים כאילו לא התרחשו בכלל.
פנחס התחיל לבוא לעיתים תכופות.
תִכְוָה הייתה? והילד אצלך?
פנחס, תשאל קודם מה שלומי…
סליחה, אמא, איך את?
לך אליה, אמרה דבורה, מספיק להתחבא. כולם יודעים, הגיע הזמן.
כמו תמיד, צחק, “עוד לפני שחושבים, כבר מדברים…”
הוא ניגש לאמא, חיבק אותה פתאום.
מה קרה, בני?
תודה, אמא. שתמיד מבינה, יודעת לקבל.
דבורה ברכה אותו בפשטות וטיפסה לאיקונה. פנחס יצא, חזר, הוציא זר חרציות לבנות.
בלי להתבייש, צעד לבית תִכְוָה.
“כולם כבר רומזים… שיחשבו. ועוד מה שהם לא יודעים!”
הוא התקרב לגזוזטרה המוכרת, לא יודע שתִכְוָה עומדת מאחורי הווילון הדק, עוקבת בדממה איך הוא מניף אליה את הפרחים
והחיים לימדו את שניהם לקח חשוב: הנתינה הנעשית מכל הלב לעולם אינה הולכת לאיבוד. היא חוזרת לפעמים רק כעבור שנים, לא בעטיפה שציפית לה, אך תמיד בעיתוי המדויק שמרפא, ממלא ומחבר לבבות.
