עומר גדל במשפחה ברוכת ילדים. אביו, חובב שתייה, החליף עבודות חדשות לבקרים, ואימו עבדה מסביב לשעון בדואר ובבית, משתדלת לכלכל שלושה ילדים בדוחק. עומר היה הבכור, ולכן עזר לאמא, טיפל באחיותיו, סחב מים, הביא עצים, וכשהבנות גדלו, הן התחילו גם לעזור בבית. אבל עד אז, אבא כבר לא היההרעל שתה עם החבר’ה בפעם ההיא שגמרה אותו.
לא נעשתה הקלה בבית. אמא הייתה יושבת ומיללת, מזכירה את אבא:
– שותה היה, אבל שקט, לא רב, ואפילו מעט כסף הביא אוי, ראש עקשן, ארז על מי עזבת אותנו
עומר לא רצה לשמוע את הקינות של אמא, אז היה מסיים בזריזות את המטלות אחרי הלימודים ובורח החוצה לשבת עם החברים. הילדים היו מתכנסים ליד בית ישן בקצה היישוב. הבית עמד ריק שנים, אבל המדרגות הרחבות של המרפסת שימשו לכולנו כספסלים.
התיישבנו בשורה כמו דרורים, לועסים גרעינים ומחליפים סיפוריםחלקם בדויים, חלקם קרו באמת. לעומר לא היו שקלים לגרעינים, ואמא גם אף פעם לא קנתה, חוסכת כל שקל.
אבל יעל, השכנה והחברה, תמיד דאגה לשלוף מהכיס גרעינים תוצרת בית ולעומר טיפין טיפין, כמעט בהיחבא, הייתה מוסיפה לו גרגרים חמימים, ריחניים ומשומנים אל תוך היד או הכיס
עומר היה לוחש לה “תודה”, אוכל גרעינים בהנאה, מרגיש שגם היא מתקרבת לשבת לידו רק כדי לפנק. בהתחלה היה מתבייש, אחר כך התרגל ושמח לשבת עם יעל הנדיבה.
אבל עומר לא היה מסוגל לקבל כל הזמן ולא להחזיר. לכן, התחיל לעזור ליעל בגינה אחרי הצהריים:
– ההורים שלך בעבודה?
– בטח, כמו תמיד.
היה מתיישב לידה, עוזר לעקור עשבים ומפטפטים על דא ועל הא.
יעל אהבה לדבר, וגם אהבה את עומר בחברתו. בסיום, הייתה מוציאה לקצה הגינה קנקן תה, קערת עוגיות וסוכריות. עומר היה עושה עצמו מסרב, אבל תמיד נשבר מול נחישותה.
סוכריות בבית של עומר היו נדירות – אולי רק בחגים. לכן הודה לה בליבו על טוב ליבה.
עומר השקיע גם בלימודים, לא רצה להרגיש פחות מאחרים. זה לא הלך לו בקלות, רק בספורט הצטיין. אחרי התיכון, המשיך למכללה בחינוך גופני. יעל למדה להיות אחות.
כשבגרו, נפגשו רק בחגים כל אחד כבר גר בעיר. עומר, פעם רזה ונמוך, הפך לבחור שרירי ויציב. יעל נשארה אותה יעלעיניים כחולות, חיוך עדין, גוף גבעולי וענוג.
יעל נישאה מוקדם, אחרי שהוריה נהרגו בתאונת דרכים. ביקשה אהבה שתרפא את כאבה, רצתה בית חם.
כשעומר שמע שיעל “התחתנה” עם מיכאלבחור קולני מהיישובהופתע. לא ראה בהם זוג מתאים. אך נולד להם בן אחרי שנה.
עומר לא מיהר להקים משפחה משלו. אפילו אמא שלו תמהה, אך עומר הצליח מאוד בעבודה; בארגון ולימוד, מהר הפך למנהל מרכז ספורט בעיר.
אחיותיו של עומר כבר עזבו עם בני זוג וילדים.
אבל אצל יעל, הזוגיות לא הצליחה.
– אוי, תראה מה נשמע אצל יעל סיפרה אמא בעלה ממש כמו אבא שלך. שותה, נעלם, לא מתעניין בילד או באשתו נורא. אני כל כך מבינה אותה
עומר היכה בשולחן בכעס.
– חתיכת כלומניק. למה בכלל התחתנה איתו? פעם הייתה לה רווחה, עכשיו רק צרות אני זוכר את אבא רק בעיות היו לו.
– נכון, – המשיכה האם, – הוא כבר מכר מהבית טייפ, בגדים, את כלי הזכוכית שהשאירו לה ההורים שלה. אפילו מגבות לא חסך. ויש כאלה שגם קוניםהרי יודעים שזה בשביל אלכוהול, ועדיין לוקחים
– אולי היא במצוקה? באיזו צרה? קטע אותה עומר.
– לא, אף פעם לא מבקשת הלוואה. אבל היא בקושי שורדת. מרוויחה גרושים. מהגבר כלום. עצוב.
עומר התחיל להלך בחדר, מהרהר. אמו, שהבינה שדיברה יותר מדי, הזהירה:
– אל תתערב בחיים שלהם, עומר. לא העסק שלנו. זוגיות של אחרים מסובך מדי. אם נשארה איתו, סימן שעדיין אוהבת
אז עומר התיישב וסיפר לה איך בילדות, יעל דאגה שלא יחסר לו כלום: גרעינים, עוגיות, תה וסוכריות. לא מסוגל לשבת בשקט כשהחברה הטובה שלו סובלת, עם תינוק קטן.
– מה אתה מתכנן, עומר? נבהלה אמא. תישמר מבעלה, אל תפגע בו. אל תסתבך. בוא ננסה לעזור בדרך שקטה.
עומר הנהן, חזר לעיר. אחרי כמה ימים חזר במכוניתו, פרק אצל אמא שני שקים, ארגזים ושקיות אוכל, בגדים וכלים.
– מה זה? עברת לגור פה? שאלה בשובבות.
– לא, אמא. העבודה שלי בעיר. יש לי שם דירה. הבאתי מצרכים, תראי בעצמך. אל תתפלאי על השקים של הגרעינים. יעל תבין. אני לא רוצה להביך אותה. תפעלי בהיגיון; תשאירי אצלי ותחלקי גם לה. גם לך, גם לה בשקט.
– אבל עומר, מה עם האחיות שלך? גם להן חסר
– את יודעת שאני שולח להן דמי חגים. להן לא חסר דבר, יש להן בני זוג טובים, ברוך השם.
– נכון, תודה לאל, – סיכמה האם.
– אני חוזר לעיר. אל תחסכי. תביאי ליעל, אחת לשבוע, דוגמית פה, דוגמית שם, שלא ירגישו השכנים. נגמר? אקנה עוד. אוכל לא יחסר לכם. ביי.
עומר חיבק את אימו, נשק לה ונסע. האם ניגשה למחסן. שני שקים מלאים בגרעיני חמנייה מובחרים.
– וואו, אכין מזה קליה נהדרת! שמחה.
בארגזים: רסק עגבניות, שימורי בשר, דגנים, פסטות, קמח. בשקית נפרדת מבחר סוכריות, שהעבירה לארון הסלון. התרגשה מנדיבות בנה.
הוא תמיד פינק אותה, לא רק באוכל אלא גם במארזי שוקולד ודגים מהים, שאהבה מאוד. אבל מימד השפע הפעם היה יוצא דופן.
– אה, עומר יקר, ילד טוב שלי. רק איפה גורלך מתעכב
האם עשתה כפי שביקש עומר. פעם בשבוע, בערב, ביקרה אצל יעל והשביעה אותה שתקבל מתנות קטנות – מוסתרות. יעל סירבה, אך כשקיבלה דלי מלא גרעינים ניחשה מהיכן כל השפע.
בכתה, אחזה בגרעינים החמים ואמרה לנינה:
– מסרי לעומר תודה. לא ייאמן, עברו כל השנים והוא זוכר. אני מאוד מודה לו. רק שיפסיק לדאוג. אני כבר הגשתי בקשה לגירושים. נגמרו הסבל שלי, אני מקווה.
נינה הנהנה. עכשיו יעל תהיה אישה חופשייה, ועומר עוד רווק
– וואו, מעניין מה יקרה – לחשה לאיטה. אולי עומר רוצה להתחתן איתה?
הזמן חלף. נינה המשיכה להעביר ליעל מתנות קטנות. יחד שתו תה, יעל אספה באהבה מצרכים, מבטיחה להחזיר כשתוכל.
אבל נינה נהגה לומר:
– זה לא בשבילך, זה לבן שלך. אם קשה לקבל, אל תמנעי מהילד. הרי כל טוב מגיע מה’, גם אם זה דרך ידיים של אנשים.
יעל התגרשה, גרה לבדה כבר שנה שלמה. שלוותה התחדשה; הופיעו וילונות חדשים, הילד נרשם לגן, דומה לה כמו שתי טיפות מים.
נינה טיפלה לעיתים בניב, בצחוק קרא לה “סבתא”. עומר היה מגיע אל האם עם מתנות חדשות, צעצועים לניב. היו נפגשים לא מזכירים את מה שהיה, כאילו ארבע שנות סבל פשוט התפוגגו.
עומר הרבה יותר לבקר את אמא. השאלה הקבועה שלו הייתה:
– יעל הגיעה? וניב אצלי היום?
– עומר, קודם תשאל לשלומי – צחקה האם.
– סליחה, אמא, מה שלומך? שאל בעיניים נוצצות.
– עזוב, לך. היא בבית. גם היא בטח ממתינה תנו כבר לכולם לראות את האמת, כולם ביישוב כבר רומזים לך.
– אצלנו זה תמיד קורה, גיחך לא מספיק לחשוב, כולם כבר מתערבים.
הוא ניגש לאמא, לפתע חיבק אותה.
– מה קורה, ילד? הופתעה.
– תודה רבה, אמא. את כל כך מבינה, תמיד מקבלת הכול כפי שהוא. תודה.
נינה סימנה לו ברכה וניגשה להדליק נר. עומר כבר פתח את הדלת, ואז שב אל הסלון, שלף אשכול חרציות לבנות מהשקית.
בלי בושה, צעד לעבר ביתה של יעל. “מדברים כולם. נשים אין להן הפסקה. עכשיו תראו” התקרב למרפסת המוכרת מאז שהיה ילד, מבלי לדעת שיעל נעמדה בחדר החשוך, ממתינה ומתבוננת דרך הווילון הדק, רואה את עומר נושא לה פרחיםהוא עמד דקה בפתח, חרציות בידו, ובליבו רטט מוכר, תערובת בושה והתרגשות של נער שפוגש שוב את השנים הכי טובות שידע. הוא נקש קלות. יעל פתחה, פניה סמוקות מסומק התנור, בילד אוחזת במכנסיים. עומר חייך אל הילד, העביר לו פרח, ואז פנה ליעל.
“חשבתי שאולי, אחרי כל השנים, אפשר לחזור לשבת יחד כמו פעם, אבל בלי להתחבא. עם תה, עם גרעינים אולי גם עוגייה אחת?” הוא אמר, והביט אליה בעיניים שקטות, חכמות, שאינן דורשות עוד דבר.
יעל הציצה אל הילד, ואז חזרה אליו. שתיקה קצרה, יד חמה פוגשת יד. שתי נשימות שהפכו אחת, חיבור ישן שבו אין צורך להסביר דבר.
הם נכנסו פנימה, שלושת הצללים נבלעים במאור הערב, בדירה הקטנה שפתאום התמלאה צחוק. עומר קילף גרעין, יעל מזגה תה, והילד הקטן רקד בין שניהם. וכל היושבים סביב, בבתיהם, יכלו להישבע: לפתע גם האוויר התמתקכמו סוכריה נדירה, כמו בית חדש שנבנה אט־אט בין האנשים שידעו לתת, לסלוח ואחרי שנים, גם לאהוב.
