קוראים לי טל. אח שלי, רועי, נולד עם מום בלב שאף אחד לא ידע להסביר. הרופאים אמרו שיחיה עד עשרים וחמש. הוא חגג עשרים ותשע, אבל במשפחה תמיד דיברנו על זה בלחש. הוא לא חיפש רחמים. הוא העדיף לתקן את העולם.
בגיל שבע הוא פגש את שירי. היא גרה שלושה בניינים מאיתנו, בשכונת קטמון בירושלים, ועד גיל חמש יכלה לראות. מחלה גנטית נדירה כיבתה אצלה את האור. הילדים בחצר התרחקו ממנה, פחדו מהמקל הלבן שלה ומהעיניים שנשארו נעולות על נקודה לא ברורה. רועי לא פחד. הוא ניגש, תפס את ידה והסביר לה מי יושב על הנדנדה, מי רב עם מי, איפה התחבא החתול השחור של השכונה.
אחרי הלימודים הוא ליווה אותה הביתה, סחב את התיק, ופעם בשבוע היה מקריא לה את כל השאלות מתוך מבחן בהיסטוריה. כשהיינו בני שש־עשרה, אבא שלי שאל אותו חצי בצחוק אם הוא מתאהב. רועי משך בכתפיים. התשובה באה שנתיים אחר כך, כשצלצל אליי מהבסיס ואמר, "אני הולך לבקש משירי להתחתן. היא הדבר היחיד בעולם שעושה לי שקט."
החתונה התקיימה באולם קטן בהרי יהודה, מול נוף מדברי שרוע, ועל החופה פרשו טלית שסבתא רקמה עוד באירופה. שירי החזיקה בזרועו כל הערב. היא לא ראתה את האורות ואת הפרחים, אבל ראשה נע מצד לצד כשהוא לחש לה מה קורה. כל האורחים בכו. אפילו אני, שתמיד העדפתי להסתכל מהצד, נמסתי.
השנים עברו. רועי ושירי גרו בדירת שלושה חדרים ליד שוק מחנה יהודה, והוא בנה לה מדפים מיוחדים בגובה קבוע כדי שהיא תדע בדיוק איפה הכול נמצא. בערבים היא ניגנה בפסנתר והוא תיקן מכשירים לחברי השכונה. ההורים שלי שקטו. אף אחד לא דיבר על המום. אני כבר כמעט האמנתי שזה עבר.
ביום שני אחד, בשעה אחת־עשרה בבוקר, קיבלתי טלפון מהדסה עין כרם. רועי התמוטט בתחנה המרכזית. דום לב.
טסתי לבית החולים. במסדרון ישבה שירי, המקל הלבן שלה נשען על הברך, וקצות האצבעות רעדו קלות. היא שמעה את צעדיי על הרצפה עוד לפני שהספקתי להוציא מילה. הושטתי יד, והיא תפסה לי את מפרק היד בתנועה חדה.
"טל," היא אמרה בקול חלוש, שכמעט נבלע בתוך הרעש של מכונת הסודה שבפינה. "אני חייבת לספר לך משהו. עכשיו. לפני שההורים יגיעו."
ניסיתי למשוך זמן. היא לחצה חזק יותר. "רועי לא התחתן איתי בגלל מה שאת חושבת."
הלב שלי התחיל לדפוק כמו טלפון ישן בחוט. היא הרפתה לכמה שניות, שלפה מעטפה חומה מתוך תיק היד, והניחה לי אותה ביד.
"במשך חמש שנים אף אחד לא ידע. אבל רועי הסכים לחתונה הזאת יומיים אחרי שהאונקולוגית אמרה לו שללוקemia חוזרת."
אוויר הריאות שלי נעצר. שירי המשיכה לספר, בלי דמעות. היא תיארה איך הוא הגיע לדירתה לפני שש שנים, חיוור כמו הקיר, והודיע שיש לו שנה וחצי לחיות, מקסימום. ההורים לא ידעו. היא ידעה, כי תמיד קרא לה בתנועות, והיא שמעה את השתיקה מאחורי המילים. "הוא אמר, 'שירי, אני לא אעזוב אותך בלי כלום. ההורים שלי מבוגרים, לא יוכלו לטפל בך. אם נתחתן, את תקבלי את הפנסיה והביטוח. תהיי מוגנת.'"
היא הסכימה באותו ערב. "אני אוהבת אותו," הוסיפה, "אבל הוא אהב מישהי אחרת. מישהי שעזבה אותו כי פחדה מהמחלה. קוראים לה מיכל. הוא שמר את המכתבים שלה כל השנים, בתחתית הארון. ביקשתי ממנו לא לזרוק. אמרתי, 'תשאיר משהו אמיתי בתוך החיים שלנו.'"
שירי דחפה את המעטפה לכיוון ידי. "קחי. עכשיו זה שלך. אם תצליחי למצוא את האישה הזאת, תני לה את מה שמגיע לה. אני לא רוצה לגעת בכסף שבנו על סוד."
חזרתי הביתה ופתחתי את המעטפה. בתוכה היו ארבעה מכתבים כתובים בדיו כחול דהוי, בלי חותמת, רק קפלים. גם פרטי חשבון בנק ותעודת זהוי. סכום החיסכון עמד על מאתיים ועשרים אלף שקל. כסף שהפריש כל חודש לטובת "הקרן של שירי" — שם הקרן שהוא פתח בלי לספר לה, על שם האישה שעזבה.
לקח לי שלושה ימים למצוא את מיכל. היא גרה בתל אביב, נשואה לעורך דין, מגדלת תאומים. חציתי את איילון בשעת ערב פקוקה ונכנסנו לבית קפה ליד כיכר רבין. סיפרתי לה על רועי. היא חייכה — סליחה, הקצוות של פיה רעדו. "הוא סיפר לי עלייך," אמרה מיכל. "היית גאוותו. הוא פחד שאת תכעסי עליו. תכעסי עליי."
הנחתי את המכתבים על השולחן. היא קראה אותם, אחת לאט, ואז סגרה את עיניה. "אני לא יכולה לקחת את הכסף," אמרה. "הוא רצה ששירי תהיה בסדר. לא אני. תני לה הכול."
בלילה חזרתי לירושלים. בשבע בבוקר כבר ישבתי במשרד של עורכת דין ברחוב יפו. ניסחנו הסכם העברת זכויות. ויתרתי על החלק שלי בדירה — מחצית בדיוק — ושילמתי את מס הרכישה, תריסר אלף שקל, כסף שחסכתי לטיסה לניו יורק שתכננתי שנים. זה לא הרגיש כמו הפסד.
למחרת, בשקיעה, נסעתי לשירי. ריח של גרניום התערבב עם אבק הכורכר של הרחוב. דלת הברזל של הבניין הייתה חצי פתוחה. עליתי במדרגות. שמעתי מהדירה תווי פסנתר, אותו ניגון שרועי אהב לזמזם.
דפקתי. הפסנתר השתתק. שירי פתחה, האצבעות ממששות את האוויר. לקחתי את ידה, הנחתי בתוכה את תיקיית הקרטון עם החותמת של רשות המקרקעין, ועליה מפתח.
"זה שלך, שירי. מעתה. כל הדירה רשומה על שמך."
היא לא שאלה מה עשיתי. אצבעותיה עברו על הפלסטיק של התיקייה, על הנייר, על השוליים המובלטים. ואז היא הצמידה את זה לחזה ושאלה, "נשארת אצלך?"
"כן."
היא צעדה צעד פנימה, סגרה את הדלת. שמעתי את הבריח נוחת במשקוף. בפעם האחרונה ששמעתי צליל כזה, זה היה כשרועי נכנס הביתה אחרי תורנות לילה.
