הגשם ירד על תל אביב כאילו מישהו קרע שקית ענקית מעל העיר. השעה הייתה כמעט עשר בלילה, והרחוב שלי בשכונת יד אליהו שקע בשלוליות שהחזירו את האור הצהוב של הפנסים. בתוך הבית שרר שקט מופלא — השקט הזה שלומדים לאהוב רק אחרי שמשלמים עליו מחיר כבד. הקומקום שרק, מזגתי מים לספל עם נענע טרייה ופתחתי סוף־סוף ספר חדש של אשכול נבו.
בדיוק כשהתחלתי לקרוא, נשמע צלצול באינטרקום. לא חיכיתי לאף אחד. הבטתי במסך הקטן של האינטרקום, ובהתחלה חשבתי שהמצלמה התבלבלה, שהזווית מעוותת. אבל לא. על המדרכה הרטובה עמד אדם כפוף עם שתי מזוודות בד, ופניו היו פנים שפעם הכרתי היטב. מנחם. בעלי לשעבר. האיש שלפני עשרים שנה ארז תיק בשבע דקות שטוחות ואמר: "נמאס לי מהשיעמום שלך. אני הולך לחיות."
הוא עזב אז עם פקידה צעירה בת עשרים ושתיים מהמשרד, והשאיר אותי עם אורי, בן השבע, ועם משכנתה ששילמתי עד האגורה האחרונה לבדי. מאז לא התראינו.
פתחתי את הדלת ומייד נתקלתי בריח של זיעה, טבק זול ומעיל שלא ראה ניקוי יבש מאז שנות התשעים. הוא עמד שם כולו נוטף, מחייך חיוך שפעם היה שובה לב, אבל עכשיו נראה כמו ניסיון עלוב למכור ביטוח.
"אילנה, ברוכה השעה," אמר. "האישה זרקה אותי. באתי עם חפצים. עכשיו את תכיני לי מרק."
הוא עשה צעד קדימה, בטוח שאפנה לו מקום בכניסה, כמו תמיד. אולי דמיין שאני יושבת פה עשרים שנה ומחכה לו עם סיר על הגז. הושטתי כף יד ישרה וחסמתי אותו בחזה.
"תעצור."
"מה?" הוא הביט בי בתדהמה אמיתית. "אני קפוא כמו כלב. תני לי להיכנס, נדבר בסלון כמו בני אדם. אשתי העיפה אותי מחר הדלת, אין לי לאן ללכת. את יודעת מה, אילנה? רק אצלך באמת אהבו אותי."
המילים נשמעו כאילו חזר עליהן מול המראה. שום דבר אמיתי.
"מנחם, באת לכתובת הלא נכונה."
"איך לא נכונה? זאת הדירה שלך. בדקתי, לא התחתנת שוב, גרה לבד. מה הבעיה? אישה צריכה גבר."
חייכתי לעצמי. "העובדה שלא התחתנתי לא אומרת שישבתי וחיכיתי שתחזור. נשארתי לבד כי בדיוק אז הבנתי כמה החיים שלי יפים בלי רעש. הדירה הזאת שלי. השקט שלי. וגם המרק, אם אני מחליטה להכין, שלי."
הוא הזעיף פנים. "אבל יש לנו בן! אורי! מה הוא יגיד שאמא שלו זורקת אותי לגשם?"
"דיברת איתו היום?" שאלתי.
הוא השפיל מבט. ידעתי את התשובה. אורי בן עשרים ושבע, עובד בחברת הייטק בהרצליה, משלם משכנתה על דירה קטנה בראש העין. בעלי לשעבר התקשר אליו שעה קודם, ואורי אמר לו בנימוס שאין לו מקום אצלו — המילים המדויקות היו: "אבא, אין אצלי חדר אורחים, והבת שלי בת שלוש, אני לא מכניס הביתה מישהו שלא טרח לקנות לה אפילו סביבון."
הסתכלתי על מנחם. האיש שהיה פעם גבוה וחסון נראה עכשיו כמו ציפור רטובה, מזדקן וממורמר. שום דבר בי לא זע. לא כעס, לא רחמים. רק איזו הכרה שקטה שהכול במקום הנכון.
"אז את באמת לא נותנת לי להיכנס?" הוא שאל, והקול נעשה תיאטרלי. "אני אקפא פה. את רוצה לרצוח אותי?"
"חכה רגע," אמרתי. שלפתי את הטלפון מהכיס של החלוק. הוא ראה את המסך ונעמד זקוף יותר, אולי חשב שאני עומדת להעביר לו כסף. פתחתי את אפליקציית הבנק.
"תראה," אמרתי והפניתי אליו את המסך. "במשך עשרים שנה שמתי כל חודש מאה שקל בצד. סכום קטן, אבל קבוע. קראתי לזה 'קרן מנחם', למקרה שתחזור ואני ארשה לעצמי איזו חולשה רגעית. הסכום הגיע בדיוק לעשרים וארבעה אלף שקל."
הוא בהה במספרים. "בשבילי? אילנה, באתי…"
"לא בשבילך." הקלדתי במהירות את מספר החשבון של בית התמחוי ברחוב העלייה, זה שמחלק מרק חם ועוגות לכל מי שאין לו. הקלדתי את הסכום: 24,000. לחצתי על 'אשר העברה'. הטלפון ביצע צפצוף קטן.
"עכשיו הכסף אצל העניים," אמרתי. "אם אתה רעב, לך לשם. אולי יתנו לך מרק. ממני לא תקבל אפילו אגורה."
הפנים שלו התעוותו. המסכה של הקורבן המסכן התפוגגה. "את מטורפת! מכשפה! תמיד היית רעה, זאת הסיבה שלא התחתנת! מי ירצה אישה כמוך?"
"לילה טוב, מנחם."
סגרתי את הדלת, סובבתי את המפתח פעמיים ושמתי את השרשרת. מבחוץ שמעתי צעקות, קללות, בעיטה חלשה במזוזה. אחר כך שקט. פעמון המדרגות נשמע פעמיים, כשהמזוודות שלו חבטו בכל מדרגה. הרעשים הלכו והתרחקו.
נעמדתי רגע במסדרון. הטלפון עדיין בידי, מואר. נכנסתי שוב לאפליקציה, וידאתי שההעברה עברה סופית, ואז מחקתי את הפקודה החודשית האוטומטית: "הפקדה לקרן מנחם – בוטלה."
חזרתי לסלון. התה התקרר, אבל מזגתי אותו מחדש. על הספה שכב הספר הפתוח, עמוד 34. התיישבתי, קראתי פסקה, ומשהו בי נרגע סופית, כאילו החדר קיבל פתאום מימד נוסף של מרחב. מבעד לחלון ראיתי את ההשתקפות שלי מול האורות של רחוב לח"י — אישה בת שישים ושלוש, יבשה וחמה, עם תעודת סיום ביד.
אף אחד לא ייקח ממני שוב את הערב שלי.
