הבנות הופיעו משום מקום. שלוש ילדות זהות, סביבות גיל שבע, עם קוקיות מתוחות וסנדלים מנצנצים שהיו לגמרי לא פרופורציונליים למגלשה הרטובה שהן טיפסו עליה בגן הציבורי. יואב ישב על הספסל וקילף קלמנטינה, הכלב שלו נמתח לרגליו. הוא לא התאפק וגלגל את השרוול כדי לגרד את האמה — ובדיוק אז האצבע הקטנה של אחת הבנות ננעצה לו בכתף.
״אדוני,״ היא אמרה בלי שום מבוכה של ילדה בת שבע, ״לאמא שלנו יש קעקוע בדיוק כמו שלך.״
הוא הרים את העיניים, ושתי האחרות הנהנו במרץ. ״אותו דבר!״ חיזקה השנייה. ״מצפן כזה עם כוכב.״
הקלמנטינה נפלה לו מהיד. במורד האמה, בדיוק מתחת לקפל המרפק, השתרע קעקוע ישן שדהה בקצוות: מצפן ישן שהחץ שלו תקוע על צפון-מזרח, וזכוכית מנופצת מצוירת בקו שחור אחד. קעקוע חד-פעמי שמישהי בשם טליה ציירה על העור שלו במחט ובצבע הודי, שמונה שנים קודם לכן, בחאן מתפורר ליד חוף פלומבק. הוא לא סיפר עליו לאף אחד מעולם. הוא לא סיפר בכלל על טליה.
הוא שאל את הילדות איך קוראים לאמא, והן ענו ״טליה ברקאי״ ביחד, כמו מקהלה מתוזמנת. ואז שאל איפה היא גרה, והן אמרו ״ברחוב אחד העם, במגדל עם הדקלים.״
הלב שלו הלם במכנסיים. טליה ברקאי. האישה ההיא עם התלתלים הפרועים והצחוק שהרגיש כמו שריטה בגרון — אותה אישה שפגש בטיול שלאחר השחרור, חודש אחד של קיץ, לילה אחד של כוכבים, וכלום אחר כך. היא נעלמה בלי להשאיר מספר, בלי טלפון, ובלי מילה. והוא השתכנע שזה נגמר שם. אלא שעכשיו שלוש ילדות שנראות כמו העתק-הדבק של תמונה נעלמה עמדו מולו והצביעו על המצפן.
יואב קם מהספסל, קרא לכלב, וחזר הביתה ברגליים רועדות. הוא פתח את הלפטופ, הקליד את השם — ובתוך שלוש דקות התמונה הראשונה זרקה אותו לאחור. טליה, במלוא הדרה, מחוייכת מעל שולחן ישיבות, המנכ״לית של רשת אופנה ארצית ששווה עשרות מיליוני שקלים. ותחת התגית ״אמא במשרה מלאה״ — תמונה שלה על ספה, ושלוש בנות יושבות עליה. אותה פנים, אותו קעקוע מבליח מתחת לשרוול השמלה.
הלב שלו עצר. הוא חישב. הבנות בנות שבע וחצי. שמונה שנים מאז פלומבק.
באותו לילה הוא בקושי ישן.
הוא הגיע לבניין הזכוכית שלה בתל אביב ביום ראשון בבוקר, לבוש בחולצת כפתורים ששאל מחבר, ומזיע למרות המזגן המפוצץ בלובי. הפקידה שאלה לשם מה, והוא אמר ״תגידי לה שיואב מחכה. יואב עם המצפן.״
היא ירדה אחרי חמש דקות, נראית כמו מישהי שרגילה לשלוט בשיחות. היא לא חיבקה אותו, לא חייכה. פשוט הובילה אותו לחדר צדדי, סגרה את הדלת, ואמרה בשקט: ״אתה לא היית אמור לבוא.״
יואב שם את הידיים על השולחן. ״הבנות שלך ניגשו אליי בגן. שלוש ילדות. הן אמרו שיש להן קעקוע כמו שלי.״
טליה העבירה את הלשון על השפה התחתונה — הרגל ישן שהוא זכר. ואז, בלי להתנצל, אמרה: ״אתה אבא שלהן. לא סיפרתי לך. ידעתי איפה אתה, חיפשתי אותך בדיוק כשהיית בדרום אמריקה. אבל החלטתי לגדל אותן לבד. לא הייתי צריכה בלגן.״
החדר הסתובב. יואב שמע את קולו שלו צורח בתוך הראש, אבל הוא דיבר חרישית: ״למה?״
טליה שלפה פנקס צ'קים. ״תקשיב,״ היא אמרה, ״אני מעבירה לך מאתיים אלף שקל. במזומן, לא בהעברה, בלי שאלות. קח את הכסף, תיסע לחו״ל, תפתח דף חדש. אני אטפל בהכל. אתה לא חייב להיות חלק מהחיים שלהן.״
הוא הביט בצ'ק, רואה את האפסים, והניח עליו את כף ידו. לא כדי לקחת אותו — כדי לכסות אותו. ״אני לא רוצה כסף, טליה. אני רוצה להכיר אותן.״
בדיוק אז נפתחה הדלת. שלוש הילדות עמדו שם, לוחצות אצבעות על השפתיים, עם אוזניים פקוחות. כל מילה ממה שנאמר נכנסה ישר לתוך הראש הקטן שלהן. האמצעית, זו שדיברה איתו בגן, לחשה: ״אבא?״ — והוא ראה איך טליה, בפעם הראשונה בכל השנים, איבדה את המילים.
שתי דקות ארוכות איש לא זז. ואז יואב כרע ברך, הוציא מהכיס מפית נייר ועליה ציור גס של מצפן שלם, כזה עם חץ כסף קטן שרכש בשוק הכרמל באותו בוקר. ״אני לא מתכוון להיעלם,״ אמר לבנות, ״אני לא אבא מושלם, אבל אני נשאר.״
הן הסתכלו באמא. טליה עמדה קפואה, הפנקס עדיין בידה. יואב התרומם, ניגש אליה, והוציא מהתיק תיקייה דקה. בפנים היה טופס מבית המשפט לענייני משפחה — בקשה להכרה באבהות, מודפסת, חתומה על ידו, ועם שורה ריקה למטה. הוא הושיט לה עט. ״תחתמי,״ אמר בלי להרים קול, ״ואז נתחיל.״
טליה הרבתה להביט בטופס, בפנקס, בבנות. משהו בפנים שלה נסדק. היא חתמה.
בחודשים שאחר כך, יואב הפך את הסדנה הקטנה שלו בפלורנטין למפעל של אבא אחד. הוא בנה שלוש קופסאות עץ זית, שייף אותן ביד, והתקין בתוכן מצפנים אמיתיים — לא מקועקעים, לא שבורים. כאלה עם זכוכית שלמה, מחט כחולה, ובתוך המכסה חריטה: ״לנו, שמצאנו כיוון.״
ביום ההולדת השמיני שלהן, בדירה של טליה, הוא הניח קופסה אחת ליד כל צלחת. הילדות פתחו, והמצפן הקפיץ אור מהחלון. אף אחת לא אמרה מילה, אבל רוני, האמצעית, תלתה את הקופסה על הצוואר מיד. ואז שאלה בקול ענייני: ״אתה תבוא גם מחר?״
יואב הרים את הכלב מהשטיח, גירד לו מאחורי האוזן, וחייך. ״אני אבוא כל מחר.״
מאחוריו, על השיש, עמד הצ'ק המקורי של טליה, ממוסגר אבל לא מופקד, כמו חפץ ארכיאולוגי מעידן אחר. המצפן שעל זרועו עוד היה שבור, אבל המחט סוף-סוף הצביעה על הבית.
