Hazel Tang

בשעה שמונה וחצי בערב נשמע במטבח שלי צליל קריעה, חד כמו סכין על לוח זכוכית. ידיה של יוכבד אחזו בחלוק הלבן שלי, קרוע לגזרים, והיא צרחה מולי: "

השמועות התחילו עוד לפני שהאמבולנס הספיק לעצור בכניסה לאולם. מישהו לחש שליאת פשוט לא אכלה כל היום בגלל ההתרגשות. מישהי אחרת טענה שראתה את עידן בוכה בשירותים

הכול התחיל ביום שלישי אחד, כשנכנסתי למוסך של בני כדי לשאול מברג. לא תכננתי לחטט. לא תכננתי למצוא כלום. אבל החיים לא שואלים אותך מה אתה מתכנן.

תמר לוי לא תכננה לנשק זר באותו ערב. היא תכננה לשרוד אירוע יוקרה של משרד רואי החשבון, לזייף כמה חיוכים, לשתות כוסית שמפניה, ולהיעלם הביתה בשלום.

בעין כרם כולם הכירו את הבית הקטן בקצה רחוב המעיין. חלונותיו היו מוגפים תמיד, הטיח התקלף בגושים גדולים, ועץ הזית בחצר הקדמית התכופף ברוח כמו אדם זקן שהתייאש לעמוד זקוף.

עוד לא הספקתי להוריד את החלוק של בית החולים, ואורי כבר עמד לידי עם מכנס מחומט ביד. מאחוריו, על הספסל במסדרון של מחלקת יולדות ברמב"ם, אמא שלו מיכל

אבי כהן סגר את המגירה במשרדו הריק בבילינסון. היד עדיין רעדה קלות – לא מהלם, אלא מהשקט הפתאומי. שלושים ושבע שנים כירורג בכיר במערך הלב. שלושים ושבע שנים

במשך שישים ושבע שנים הייתי אישה שאף אחד לא מדבר עליה. אמא מסורה, מורה לפסנתר מכובדת, אלמנה שקטה. ובגיל שישים ושבע התחלתי לרדת במדרגות עם חולצה חדשה ושפתון

אמא שלי הספיקה ללמד אותי רק דבר אחד לפני שהלכה. שטיפת כלים. זה נשמע טיפשי, אני יודעת. הייתי בת שלוש־עשרה, והיא שכבה על הספה בסלון, עטופה בשמיכה שלקחנו