הנחתי את הסיר עם השקשוקה במרכז השולחן, בדיוק כמו שצריך — הביצים עוד רעדו קלות, הרוטב עוד בעבע מהקצוות, הלחם הטרי מרפאל עוד היה חמים. יום שישי בצהריים, כל המשפחה יושבת במרפסת בפתח תקווה, הרוח מלטפת, היסמין מריח מטורף. תכל'ס, רגע מושלם.
אחותו הבכורה של אייל, מירב, לקחה כף, טעמה, והניחה אותה בצד.
"הביצים קצת קשות מדי, לא?" היא אמרה וניגבה את הפה במפית. "אימא תמיד הייתה מורידה מהאש חצי דקה לפני. ככה החלמון נשאר נוזלי."
אייל, בעלי, המשיך לקרוע חלה בידיים. "שקשוקה זה לא מדע טילים, מירב. תאכלי."
"אני רק אומרת," היא משכה בכתפיה. "חבל שהיא לא שואלת אף פעם."
זאת הייתה שיחה מספר ארבע מאות תשעים ושבע. בארבע מאות האירועים הקודמים הנושאים היו: למה אני לא תולה כביסה הפוך, למה הלימונענע שלי מר מדי, למה אני נותנת לילדה ללכת לישון ברבע לתשע במקום בשמונה וחצי, למה למה למה. מירב גרה חמש דקות מאיתנו, ברחוב המקביל, וניהלה את משק הבית שלי מרחוק כאילו אני המתמחה והיא בעלת העסק.
"אייל," אמרתי. "תגיד לה."
"היא בסך הכול רוצה לעזור," מלמל ונגס חלה.
עוזי, בעלה של מירב, העמיד פנים שהוא קורא משהו חשוב בווטסאפ. הילדה שלי, נועה, ציירה בעפרונות על הרצפה. אף אחד לא הרים את הראש אליי. בתוך הבית שלי, בחצר שלי, עם השקשוקה שלי — הייתי שקופה.
מירב קמה מהכיסא, לקחה את צלחתה, ופסעה פנימה לכיוון המטבח. שמעתי את הברז נפתח. היא שטפה כלים. במטבח שלי. בלי לשאול, בלי מילה. הטריק הכי ישן בספר: אני לא סתם אורחת, אני בעלת המקום.
"די," אמרתי. המילה יצאה יותר חזק ממה שהתכוונתי.
המזלג של אייל נעצר באוויר. עוזי הרים ראש מהטלפון. נועה הפסיקה לצייר.
מירב הופיעה בפתח המרפסת, ידיים נוטפות מים, גבות מורמות. "סליחה?"
"די," חזרתי. "תפסיקי לבדוק אותי. כל פעם מחדש. זה הבית שלי. אלה הכלים שלי. השקשוקה שלי. תפסיקי להתנהג כאילו אני אורחת לא מוצלחת שאת עושה לה טובה שהיא כאן."
דממה. כזאת ששומעים בה את המזגן של השכנים ואת הקטנוע של השליח בוולט עוצר למטה.
מירב נשמה עמוק. "אני מנסה לעזור לך. את לא רואה? מישהו צריך לדאוג שאח שלי והילדה שלו חיים כמו שצריך."
"הילדה שלנו. הבית שלנו. החיים שלנו." עמדתי. "את לא עוזרת. את מפרקת. כל ביקורת קטנה שלך עוד נגיסה קטנה בי."
מירב פנתה לאייל. "אתה שומע את זה? אתה נותן לה לדבר ככה?"
אייל הביט בי. הביט בה. ואז עשה את מה שתמיד עשה — ניסה למצוא את האמצע. "אולי נרגיע קצת את האווירה…"
"אין אמצע, אייל." דמעה אחת זלגה לי, שרפה את הלחי. "כל פעם שאתה לא בוחר צד, אתה בוחר בצד שלה. חמש שנים אני שותקת. חמש שנים אני בולעת. מתי תהיה בצד שלי? מתי?"
הוא הביט בי, ואז קרה משהו שלא קרה מעולם. הוא קם. ניגש אליי. לקח את היד שלי — היד שעוד רעדה מכעס ומהשפלה — והסתובב למירב.
"מירב," אמר בקול שלא שמעתי ממנו אף פעם. "די."
"מה?"
"די. הביתה. עכשיו. את ועוזי." הוא לא צעק. הדיבור היה נמוך, שקול. יותר גרוע מצעקה. "במשך חמש שנים את נכנסת לפה והופכת את איילת לאוויר. טעמת אוכל שלה וירקת. אירגנת לה מחדש את הארונות. אמרת לילדה שאימא לא יודעת לקלוע צמה. כל פעם אמרתי לעצמי 'זאת אחותי, היא דואגת'. לא. את לא דואגת. את סתם צריכה להרגיש שאת יותר טובה."
הפנים של מירב התעוותו. "אני אחותך. גידלתי אותך."
"גידלת אותי. תודה. עכשיו תני לי לגדל את המשפחה שלי."
מירב תפסה את התיק מהכיסא, סימנה לעוזי, ויצאה בלי להגיד מילה. הדלת נטרקה. השקט חזר.
הרוח המשיכה ללטף. היסמין המשיך להריח. ונועה ניגשה אליי, לקחה לי את היד, ואמרה: "אימא, אפשר עכשיו קינוח?"
בכי וצחוק יצאו לי ביחד, מעורבבים כמו שהם רק יודעים לצאת אחרי שנים שנשמרו בבטן. "כן, מותק. עכשיו קינוח."
בשבועות שאחרי, הטלפון של אייל רטט הודעות ממירב. "אמא לא הייתה מאמינה שאתה מתנהג ככה." "נפלת על הראש." "היא שטפה לך את המוח." הוא קרא, ומחק. לא ענה. לא התקשר. פעם אחת, באמצע ארוחת ערב, הטלפון שלו רטט על השולחן, ושנינו הבטנו בו רוטט שם עד שהוא נדם מעצמו. אייל אפילו לא הרים אותו. פשוט המשיך לחתוך לנועה את העוף לחתיכות קטנות.
אתמול הכנתי שוב שקשוקה. הביצים יצאו רכות, החלמון זרם בדיוק כמו שאיילת שמה אותו. אייל טבל חלה, הכניס לפה, ואמר: "תשמעי, אולי תפתחי דוכן בשוק? שקשוקה של איילת, שנקל למנה."
צחקתי צחוק שיצא לי מהבטן, כזה שממש כיווץ לי את הצלעות, והוא הצטרף, וגם נועה, שלא הבינה בכלל על מה, פרצה בצחוק כי כולם צחקו.
נועה קמה מהרצפה עם הציור שלה — בית עם ארבע דמויות ושמש עם קרניים עקומות — ותקעה אותו לי על המקרר, בדיוק בגובה העיניים, במקום שבו פעם היו התזכורות של מירב על תור לרופא שיניים ורשימת קניות "משופרת".
"את יכולה לתלות אותו שם, אימא," היא אמרה. "שם הכי טוב."
תליתי אותו שם.
