הערב שבו לירז החליטה להתחזות למאהבת של מישהו — בלי לדעת שהגבר שבחרה הוא ראש ארגון הפשע הכי מסוכן במדינה — התחיל דווקא עם שמפניה חמה מדי ועניבה שנראתה כאילו מישהו ניסה לחנוק אותה מרחוק.
לירז כהן הייתה בת עשרים ושמונה, רואת חשבון זוטרה במשרד בוטיק ברחוב החשמונאים בתל אביב. ההזמנה לאירוע ההתרמה השנתי במלון דייוויד אינטרקונטיננטל הגיעה אליה בטעות — מישהו במזכירות התבלבל בין המייל שלה למייל של הבוסית — אבל לירז החליטה שזאת הזדמנות משמיים. היא לבשה שמלת משי בצבע בורדו שקנתה בחנות יד שנייה בכיכר המדינה, תלתה עגיל אחד (השני אבד חודשיים קודם במונית שירות), ונרשמה לאירוע עם חיוך של מי שיודעת שהיא לא שייכת לשם אבל ממילא אף אחד לא יבדוק.
התוכנית הייתה פשוטה: לאסוף כרטיסי ביקור, לשתות בדיוק כוס וחצי, ולהיעלם לפני שהברמן מתחיל לזכור פרצופים.
התוכנית התפרקה בדיוק בעשר וחצי, כשאיתמר נכנס לאולם.
איתמר היה מנהל מחלקה באחד המשרדים המתחרים — גבר בן ארבעים וחמש עם לסת רפויה וחיוך שמנוני שהתעקש שלירז "משחקת אותה קשה להשגה". הוא עקב אחריה במשך שבועות, שלח הודעות שהיא לא השיבה עליהן, ועכשיו עמד בכניסה לאולם הנשפים עם וויסקי ביד וזוג עיניים שסרקו את הקהל עד שננעלו עליה.
לירז ניסתה להתחבא. היא עברה בין קבוצות, החליפה צדדים, התחבאה מאחורי פסל ברונזה מחריד בדמות סוס ים. איתמר מצא אותה בכל פעם מחדש, הניח יד על המותן שלה, התקרב עם נשימה שדגדגה לה את הצוואר. "לירז, תפסיקי לברוח. את יודעת שאת רוצה."
היא לא רצתה. היא רצתה שהוא ייפול לבור פתוח.
בשעה אחת עשרה וחצי היא חמקה דרך דלתות מהגוני כפולות ויצאה אל מסדרון השירות של הקומה העליונה. השטיח הפרסי בלע את צעדי העקבים שלה, אבל לא את הצעדים הכבדים מאחוריה. איתמר הלך בעקבותיה.
המסדרון הסתיים בעוד זוג דלתות, והפעם שמורות. לידן עמד גבר.
הוא היה גבוה, רחב כתפיים, לבוש בחליפת פשתן כהה שנראתה כאילו נתפרה עליו בבוקר ובדיוק חזרה מהכביסה אצל אלוהים. הוא דיבר בשקט עם מאבטח עצום ממדים, הגב חצי מופנה אליה, והיד שלו — לירז שמה לב — החזיקה כוס וויסקי בלי לגעת בה באמת, רק האצבעות המורמות, כמו מישהו שמחזיק משהו הרבה יותר מסוכן מאלכוהול.
איתמר התקרב.
לירז פעלה בלי לחשוב. היא צעדה קדימה, תפסה את דשי החליפה של הזר, סובבה אותו אליה, והצמידה את שפתיה אל פיו.
הגבר קפא. לרגע אחד, כל גופו הפך לאבן. לירז עצמה עיניים. בבקשה תבין, היא חשבה. בבקשה תבין.
ואז יד גדולה ומיובלת החליקה לעורף שלה, אצבעות חדרו לתוך השיער שאספה בקפידה, והוא לקח שליטה. הנשיקה הפכה ממשהו מביך ומאולתר למשהו עמוק, מדויק, עם טעם של וויסקי מעושן וטבק כהה ומשהו שלירז הצליחה לזהות רק כסכנה.
כשהיא נסוגה לאחור, חסרת נשימה, איתמר עמד במרחק עשרה מטרים. הפנים שלו היו לבנים כמו המפה על השולחן באולם הנשפים. הוא לא הסתכל על לירז. הוא בהה בזר, ובתוך המבט שלו היה אימה צרופה, משהו חייתי, כמו ארנב שרואה נחש.
איתמר הסתובב וברח.
"תודה," לירז פלטה. היא שחררה את דשי החליפה, החליקה אחורה. "אני מצטערת, הוא לא עזב אותי, הייתי צריכה שהוא יחשוב—"
היא עצרה.
התאורה במסדרון השתנתה. המנורות הפלורסנטיות על התקרה חשפו את פניו של הזר: מבנה עצמות חד ואצילי, עיניים בצבע שמי חורף, וצלקת דקיקה בצד שמאל של הלסת. זו לא הייתה צלקת ניתוחית מסודרת. זו הייתה צלקת של סכין שהתקרבה יותר מדי.
לירז הרגישה תנועה בצללים. שלושה גברים יצאו מהאפלה, כל אחד עם אקדח מונמך וכבוי צמוד לגוף.
"די." הקול של הזר היה נמוך ומחוספס. האקדחים ירדו מיד, אבל העיניים נשארו נעוצות בה.
הזר שלף ממחטת משי לבנה מכיס החזה, ובלי להסיט ממנה את המבט, ניגב שארית שפתון ורוד מזווית הפה.
"את נוהגת לזרוק את עצמך על גברים במסדרונות חשוכים, מתוקה?" העברית שלו נשאה שריד קל של מבטא רוסי, והשאלה הייתה חלקה מדי, שקטה מדי, כדי להיות מחמאה.
"אני מתנצלת, זו הייתה טעות." הלב של לירז הלם בצלעות. "ערב טוב."
היא אספה את שולי השמלה השאולה ורצה. דרך מסדרון השירות, החוצה לדלת צדדית, אל תוך הלילה הלח של תל אביב. היא לא עצרה עד שחזרה לדירת החדר שלה בפלורנטין, נעלה את הדלת מאחוריה, והשעינה את הגב על המשקוף. היא אמרה לעצמה שהזר היה איזה טייקון שחצן עם צוות אבטחה נלהב מדי. היא טעתה.
למחרת בבוקר, לירז ישבה במטבחון עם הידיים רועדות מעל הלפטופ. נועה, השותפה שלה, שלחה לינק לכתבה באתר פשיעה אנונימי. הכותרת דיווחה שראש ארגון פשע הופיע באירוע ההתרמה אמש. מתחתיה התנוססה תמונה מטושטשת שצולמה ממרחק, בלי פלאש. לירז קירבה את הפנים למסך.
הגבר היה הזר שלה.
היא גללה למטה, קראה את המילים בלגימות קטנות. איתן אלמוג. בן שלושים וחמש. הכתבה תיארה אימפריה שקטה: נמל אשדוד, בתי קזינו בלתי חוקיים ביפו, מערכת הלבנת הון מתל אביב עד חשבונות בנק בפנמה. אבל מה שגרם לה לעצור היה הריאיון הקטן עם "מקורב לארגון" — מישהו שצוטט כאילו ירק את המילים. "איתן התחיל כנער ברחובות התקווה. בגיל שבע עשרה הוא כבר חיסל מישהו שניסה לדקור את אחיו. מאז הוא לא עוצר. לפני שמונה חודשים הוא טיפל אישית בסיעה יריבה שניסתה להשתלט על נתיבי ההברחה שלו. לא נשאר מהם הרבה."
לירז דמיינה את הידיים שרק אתמול אחזו בעורפה. היא סגרה את הלפטופ בטריקה. מישהו דפק על הקיר מהדירה השכנה. היא ישבה שם, רואת חשבון עם אוברדראפט של שבעת אלפים שקל בבנק הפועלים, תור ארוך ב"קופיקס" בשביל קפה הפוך, ואוסף מפוקפק של פוסטרים משוק הפשפשים. לאיתן אלמוג לא הייתה שום סיבה לזכור אותה.
בתוך העולם של איתן אלמוג, לעומת זאת, שום דבר לא נשכח.
במשך שלושה ימים לירז חיה בפרנויה. היא קפצה בכל פעם שמכונית עצרה מתחת לחלון. כל שיחת טלפון מהמשרד גרמה לקשר בבטן. ביום הרביעי היא התחילה להאמין שאף אחד לא מגיע. בעיתון "כלכליסט" ראתה ידיעה קטנה: איתמר קיבל העברה דחופה למשרד החברה בלונדון. "הזדמנות שאי אפשר לסרב לה," צוטט המנכ"ל. לירז קיפלה את העיתון באיטיות. היא לא האמינה לרגע שזה צירוף מקרים, אבל לא ידעה מה לעשות עם הידיעה הזאת חוץ מלנשום קצת יותר עמוק.
ביום שישי בערב, סערה הציפה את תל אביב. לירז נשארה עד מאוחר במשרד, קברה את עצמה בדו"חות מס כדי להימנע מהשקט של הדירה. כשהיא סוף סוף סגרה את התיק, השעה הייתה אחרי עשר. היא נכנסה למעלית וירדה לחניון התת-קרקעי. נורות ניאון הטילו אור צהוב על הבטון, והעקבים שלה נקשו חזק מדי בחלל הריק.
היא התקרבה להונדה סיוויק החבוטה שלה ועצרה.
טויוטה לנד קרוזר שחורה עם חלונות מושחרים חנתה באלכסון מול הרכב שלה, חוסמת את היציאה. המנוע פעל.
לירז חיזקה את האחיזה במפתחות והסתובבה לעבר המעלית. דמות מסיבית יצאה מאחורי עמוד בטון וחסמה את דרכה. זה היה המאבטח מהמסדרון במלון.
"גברת כהן." הוא הציג את עצמו בתור מנשה. "הבוס רוצה לדבר."
הדלת האחורית של הלנד קרוזר נפתחה אוטומטית. לירז הרגישה את הרגליים שלה מתמלאות בעופרת. לצרוח לא הייתה אופציה — החניון היה ריק, והגברים סביבה נראו כמו אנשי מקצוע. היא ניגשה לרכב והציצה פנימה.
איתן אלמוג ישב בתוך תא העור המפואר, תיקייה פתוחה על ברכיו. אור לוח המחוונים שרטט צללים עמוקים סביב הצלקת בלסת.
"תיכנסי."
היא צייתה. הדלת הכבדה נסגרה בנקישה חלולה, כולאת אותה בחלל שריח העור היקר התערבב עם הבושם הכהה של איתן.
הוא המשיך לעיין בתיקייה. "לירז כהן. סיימת חשבונאות בהצטיינות. חובות לבנק הפועלים." הוא הרים עין. "דווקא השגת ריבית נמוכה, אני נותן לך נקודות על מיקוח. אין עבר פלילי. אמא בדיור מוגן בנתניה — משלמת ארבעת אלפים בחודש, נכון? כמעט מחצית מהמשכורת שלך."
הפרטים הכלכליים היכו בה חזק יותר מהאיום. "מה אתה רוצה מהחיים שלי?"
לירז התנצלה על הנשיקה. היא לא ידעה מי הוא. איתן לא הגיב. הוא שלף תמונה מתוך התיקייה והניח אותה על הברכיים של לירז.
זאת הייתה הנשיקה. מישהו צילם אותם מהמסדרון, בזווית שגרמה לזה להיראות כמו מפגש לוהט בין מאהבים.
"הצלם," אמר איתן, "עבד בשביל דוד אסולין."
היא הכירה את השם. דוד אסולין שלט בפשע בדרום תל אביב וחיכה להזדמנות לנוע צפונה. לירז סיפקה לו את ההזדמנות. נכון להבוקר, כל העולם התחתון של תל אביב האמין שהיא הפילגש הסודית של איתן אלמוג.
לירז הרגישה את הצבע נוזל מפניה. "אז תגיד להם שזאת הייתה טעות."
איתן צחק — צחוק נטול שמחה. "בעולם שלי, מה שאנשים מאמינים הופך למציאות." דוד אסולין לא היה בודק מי היא באמת. הוא היה רואה אישה שהתקרבה מספיק כדי לגעת באיתן אלמוג. אנשיו של דוד היו תופסים אותה, מענים אותה בשביל מידע, ומשליכים את מה שנשאר ממנה לחוף בת ים.
לירז הרגישה את האוויר ברכב נעשה דליל מדי. "אני יכולה לעזוב. לעוף מכאן."
"דוד מחזיק תצפיתנים בנתב"ג, בתחנה המרכזית, בארלוזורוב." הוא מנה את המקומות על אצבעותיו. "אם תנסי לברוח, תצטרכי לחיות את שארית חייך עם הפנים מאחורי הכתף. אין מקום במדינה שדוד לא מגיע אליו."
איתן רכן קדימה. "יש רק דרך אחת לשרוד."
היא בהתה בו.
התוכנית שלו נשמעה פשוטה: דוד חיפש קלף מיקוח להחלשה של איתן, ואיתן היה צריך להגיע לבוגד בתוך הארגון שלו. לירז תעמיד פנים שהיא בת הזוג המסורה. היא תעבור לאחוזה שלו בהרצליה פיתוח עוד הלילה, תופיע לצידו בפומבי, תחזיק לו את היד.
"אתה רוצה שאני אהיה פיתיון."
"אני רוצה שתהיי משכנעת." הוא עצר לרגע. "חודש, חודשיים. ברגע שדוד והבוגד ייחשפו, הסכנה תיעלם. את תוכלי לחזור לחיים שלך, ואף אחד לא יחפש אותך."
"איזו הצעה? זאת סחיטה."
איתן הרים גבה. "את רוצה שאני פשוט אוריד אותך כאן?" השתיקה שלו השלימה את המשפט: *ודוד ימצא אותך לפני הבוקר.*
לירז הביטה שוב בתצלום. נשיקה אימפולסיבית אחת מחקה כל גבול בין חייה הקודמים לבין העולם הזה.
היא דמיינה את המסדרון, את הדרך שבה בחרה להתנשק דווקא איתו. "בסדר." דמעה חמה חמקה לאורך לחייה. "אני אעשה את זה. אבל אני רוצה להיות בעניינים — לדעת מה קורה, לא להיות בובה."
איתן שתק לרגע. "את תדעי רק מה שאת צריכה לדעת." משהו עבר בעיניים האפורות שלו. "מנשה, קח אותנו הביתה."
הלנד קרוזר חצה את רחובות תל אביב המוצפים בגשם. איתן הושיט יד ולפת את אצבעותיה הרועדות — לכאורה חזרה על תפקידם החדש לעיניים שכבר עקבו אחריהם. התחושה לא הפחידה אותה כמו שהייתה אמורה להפחיד. הדבר המפחיד היה עד כמה טוב כף היד שלה השתלבה בתוך שלו.
—
שבועיים ראשונים באחוזת הרצליה פיתוח הרגישו כמו הזיה מתוכננת היטב. ביום — סוויטת אורחים מפוארת, משרתת שקטה בשם ציונה, וסטייליסטית צעירה שהגיעה כל בוקר עם שמלות מעצבים. בלילה — איתן הציג אותה במעגלי הפשע העשירים של גוש דן. יהלומים על הצוואר שהרגישו כמו אזיקים. מסיבות קוקטייל בווילות בקיסריה שבהן היא חייכה עד שהלסת כאבה.
בכל אירוע פומבי, איתן כרך זרוע סביב מותניה, קירב אותה לגופו, לחש לה מילים באיטלקית ליד האוזן — לא בגלל שהייתה להן משמעות, אלא כדי לייצר את התגובה הפיזית שהקהל ציפה לראות מאישה מאוהבת.
ברגע שדלת הרכב נסגרה, החום נעלם.
ערב אחד, לירז עמדה בחדר העבודה החשוך של איתן בזמן שהוא מזג וויסקי. "את מזיזה ידיים יותר מדי באירועים," הוא אמר, הגב מופנה אליה. "זה מסגיר לחץ."
"אני לא סוכנת מוסד." התסכול פרץ מתוכה. "אנשיו של דוד צילמו אותנו כל הערב. אני מרגישה את העיניים שלהם עליי בכל מקום. אני לא יכולה לנשום בתוך ההצגה הזאת."
איתן הסתובב. הוא חצה את השטיח הפרסי באיטיות, נעצר במרחק נגיעה ממנה. אור מנורת השולחן תפס את הצלקת בלסת.
"פחד," הוא אמר, "הוא חולשה. דוד יריח אותו ויתקוף."
"ואיך אני אמורה להתנהג כאילו אני שייכת לעולם של רובים ודם?"
איתן הרים יד ואחז בסנטרה. האצבעות המיובלות הכריחו אותה להרים אליו מבט. "את לא צריכה להעמיד פנים שאת שייכת לעולם הזה." קולו היה נמוך, כמעט חרישי. "את צריכה להעמיד פנים שאת שייכת לי." כשהיא עומדת לצידו, אף אחד לא יכול לגעת בה. היא צריכה להאמין בזה מספיק כדי שאחרים יאמינו.
לכמה שניות, איש מהם לא זז. לא היה קהל. זאת לא הייתה הופעה. לירז הרגישה משהו לא רצוי מתרחב בחזה. איתן היה אמור להפחיד אותה, אבל הנוכחות הפיזית שלו הפיצה חום מגונן שהיא התחילה לקשר עם ביטחון. האגודל שלו נע על קו הלסת שלה, לאט, כאילו בוחן משהו.
צעדים במסדרון שברו את הרגע. מנשה נכנס, פניו חיוורות. "מצאנו את הבעיה."
איתן הרחיק ממנה את ידו. הבוגד היה אלי, יד ימינו של איתן במבצעים בצפון. אנשיו של איתן יירטו שידור מטלפון קדם-תשלום: אלי העביר לדוד אסולין לוחות זמנים של ארבעה משלוחים בחצי השנה האחרונה, כולל סידורי אבטחה מלאים.
הבעת הפנים של איתן נותרה קפואה. טמפרטורת החדר צנחה.
"איפה הוא?"
"מנהל את האבטחה במכירה פומבית של יהלומים לא חוקית הלילה, וילה בהרצליה. דוד אושר כאורח."
"מצוין." איתן פנה ללירז. "תגידי לציונה להכין לך את השמלה האפורה."
הפעם, כשהיא התיישבה מול המראה, הדבר היחיד שהיה שונה היה נרתיק עור קטן שהסטייליסטית הצמידה לחלקה הפנימי של ירכה. "למקרה חירום," אמר איתן כשנכנס לבדוק אותה. אקדח זעיר עם ידית פנינה. כשהוא החליק אותו פנימה, פרקי האצבעות שלו נגעו בעורה. לירז עצרה את נשימתה. המחווה הרגישה אינטימית מכדי שמישהו מהם יוכל להתעלם ממנה.
הנסיעה לוילה עברה בשתיקה. גשם הצליף בשמשות. לירז בחנה את פניו של איתן וראתה ריכוז טורף — גבר שמתכונן לאלימות. היא קיפלה ושחררה את אצבעותיה בחיקה, שוב ושוב, בלי מילים.
—
הסלון המפואר בווילה בהרצליה הכיל ריכוז נוצץ של שחיתות: אנשי עסקים לגיטימיים עם חשבונות בנק לא לגיטימיים, פוליטיקאים לשעבר, וראשי כנופיות מהדרום. האווירה השתנתה כשהלוחמים של איתן נכנסו ראשונים, מפנים דרך.
איתן הניח יד יציבה על הגב התחתון של לירז. "תחייכי. תיראי כמו מישהי שאף אחד לא יכול לגעת בה."
לירז הפיקה חיוך בהיר ונשענה אליו.
בקצה השני של החדר, דוד אסולין עמד ליד ויטרינה מוארת של יהלומים לא מלוטשים. הוא היה מבוגר מאיתן, באמצע שנות השישים, עם שיער כסוף מסורק לאחור ותווי פנים של שממית. אלי עמד לידו.
דוד הבחין בלירז מיד. הוא לחש משהו לאלי, שהנהן במהירות מופרזת.
איתן המשיך לצעוד ישירות לעברם. האורחים זזו לצדדים בלי שהתבקשו.
"איתן." דוד פתח זרועות באירוח מזויף. "תמיד כיף לראות אותך מחוץ למשרד." מבטו נחת על לירז. "ומי זאת? החבאת אותה יותר מדי זמן."
"דוד." איתן לא הושיט יד. "זאת לירז. ארוסתי."
הנשימה של לירז נעצרה. המילה הזאת מעולם לא הופיעה בתוכנית. איתן העלה את ערך המטרה בלי להזהיר אותה. היא הרגישה את הדם זורם במצחה.
דוד בחן אותה בגלוי. "השקעה יקרת ערך. חבל אם יקרה לה משהו."
"הדבר היחיד שחבל שיקרה כאן הלילה," אמר איתן בלי להרים את הקול, "זה שאתה תמשיך להסתכל עליה ככה."
שקט נפרס סביבם. אלי הסגיר את עצמו: גופו נדרך, ידו רפרפה לעבר מכסה הז'קט. לירז ראתה את התנועה. לבה הלם באוזניה.
"איתן." היא נתנה לקולה להתרכך. אצבע אחת נעה לאורך דש החליפה שלו. "האוויר פה דביק. אולי אלי יביא לי שמפניה קרה?" היא הסתכלה היישר לתוך עיניו של הבוגד.
אלי קפא. הוא פנה לדוד בבהלה. דוד הבין. החיוך שלו נחלש. איתן לא חקר בשקט — הוא חשף את הבגידה מול כל האליטה של העולם התחתון וחיכה שדוד יגיב.
"תביא לאישה לשתות." הקול של איתן נשא משקל של הוצאה להורג.
אלי צעד לאחור. הפנים שלו רעדו. "איתן, תשמע—"
"אל תבזבז את המילים האחרונות שלך."
אלי חטף את האקדח. הוא לא כיוון לאיתן — הוא ידע שהוא לא יצליח. הוא הפנה את הקנה אל לירז, תפס את זרועה, ומשך אותה אליו. שמלת המשי נקרעה מעט בכתף. אורחים צרחו. כוס שמפניה התנפצה על הרצפה.
מנשה ואנשיו שלפו נשקים, אבל עצרו. לאף אחד לא היה קו ירי נקי. אלי הצמיד את האקדח לרקתה של לירז. האגודל שלו נלחץ על צד הצוואר שלה, חזק, מותיר סימן.
איתן לא זז. אפילו לא מילימטר. אבל לירז ראתה את פרקי האצבעות שלו מלבינים סביב גביע הוויסקי. ראתה את השריר בלסת קופץ. אלי החזיק את האצבע על ההדק. כל תזוזה של איתן, כל התקדמות, הייתה מסתיימת בכדור בראש שלה. איתן נשאר קפוא, והעיניים שלו בערו בזעם קר שלא היה בו שום דבר אסטרטגי. זה היה זעם של אדם שמישהו אוחז בדבר היחיד בעולם ששייך לו.
"תשחרר אותה." הקור של איתן הפחיד יותר מצעקה. "תשחרר, אני אשים לך כדור אחד במקום עשרה."
אלי נסוג לעבר דלתות היציאה, גורר את לירז. דוד הבטיח לו שליטה על הצפון. הוא צעק שאיתן נחלש, שאישה הפכה אותו לרך, שכולם יכולים לראות. דוד, מוגן על ידי אנשיו, צחק. "הבאת אזרחית למלחמה. עכשיו כולם יראו אותך מתפרק."
לירז הרגישה את המתכת הקרה על עורה. הדופק שלה הלם בפראות. אלי צעד אחורה, והיא צעדה איתו, גב אל חזה. היא הסתכלה על איתן. הוא עדיין לא זז. אצבעותיו נותרו נעוצות בשיש של הבר, גידי הצוואר מתוחים, והיא ראתה — מבעד לשנאה — את מה שמעולם לא אמר בקול.
היא לא התכוונה למות בתור קורבן.
האקדח הזעיר היה צמוד לירך. אלי היה גבוה וחזק ממנה, אבל הפניקה פיצלה את תשומת הלב שלו. לירז שאפה עמוק.
ואז היא נתנה לכל גופה לקרוס, בבת אחת, כמו שק מלט. המשקל המת הפתיע אותו. אלי איבד אחיזה, מעד, קילל. ידו נתפסה בשערה — היא שמעה קרקוע של שורשים — ולירז תפסה את האקדח הזעיר, ירתה כלפי מעלה.
הכדור נכנס לכתפו וריסק את עצם הבריח. הדם ניתז על לסתה. אלי צרח, שמט את האקדח, התמוטט על הברך.
לפני שגופו פגע בשיש, איתן כבר היה בתנועה. הוא חצה את החלל, לא רץ — זז כמו סכין. הקליע הראשון שלו לא נורה לעבר אלי. איתן ירה בדוד אסולין.
הירייה פילחה את הוויטרינה. יהלומים התפזרו באוויר כמו רסיסי זכוכית. דוד קרס אל תוך השברים.
יריות מילאו את הווילה. איתן תפס את לירז סביב המותניים. היא נקרעה קדימה, רגליה בקושי נגעו ברצפה, והוא גרר אותה מאחורי עמוד שיש. פיח ואבק שיש מילאו את האוויר.
"נפגעת?" ידיו עברו על זרועותיה. כפות ידיו לחצו על צלעותיה, על בטנה, חיפשו דם. אצבעותיו רעדו.
"אני בסדר." ידיה רעדו כשהיא הניחה את האקדח הריק. "אני בסדר."
איתן הצמיד את מצחו לשלה. הנשימות שלו היו כבדות, לא סדירות. "פזיזה. יפה. טיפשה. יכולת למות."
"אמרת שאני שייכת לך." לירז אחזה בדשי החליפה שלו, בדיוק כמו בלילה שנפגשו. "לא התכוונתי לתת לו לקחת אותי."
לרגע, היריות שמעבר לעמוד נשמעו רחוקות. איתן הביט בה, בלי שליטה, בלי תפקיד, בלי ארגון. רק הבזק חשוף של הכרה. לירז הרימה יד ונגעה באבק השריפה שעל צווארונו.
ואז הוא נישק אותה. לא לצלמים, לא למרגלים, לא לאף אחד. נואש וכואב, עם טעם של אבק שריפה ואדרנלין. כף ידו לופתת את עורפה, מושכת אותה פנימה כאילו אף אחד לא ייקח אותה שוב.
הקול של מנשה חצה את החדר: "השטח נקי."
איתן עזר לה לקום. הווילה הייתה הרוסה. דוד אסולין שכב מת בין שברי הזכוכית. אלי נאנח על הרצפה, מדמם, מתחנן. איתן הביט בו. ירייה אחת אחרונה, ואז דממה.
הוא החזיר את האקדח לנרתיק ופנה ללירז. האצבעות שלו ניגבו את פיח הלחי שלה. "דוד מת. הארגון שלו יתפרק תוך שבוע. אין יותר תצפיתנים בנתב"ג, אף אחד לא יחפש אותך יותר. את יכולה ללכת."
היא שמעה את המילים. הבינה שהאחיזה לא השתחררה.
לירז הביטה בשברי הזכוכית, בדם, בשיש ההרוס. ואז היא הביטה בגבר שגרר אותה לעולם הזה והפך לאדם היחיד שלידה הרגישה מוגנת לחלוטין.
היא חצתה את ההריסות. לא ענתה במילים. אצבעותיה השתלבו בשלו, והיא ניגבה באגודל כתם אבק מהצלקת בלסת. התנועה הייתה איטית, מדויקת, חסרת מחשבה — כמו פעולה שהיא עשתה אלף פעמים ותעשה עוד אלף.
איתן הביט בה לרגע ארוך. הוא משך אותה אליו, יד גדולה על עורפה, ונשף לתוך שערה בזמן שסירנות משטרה התחילו לעלות מכיוון החוף. ברחוב הירקון בתל אביב, אור ראשון עלה על הגלים, ומישהו בקומה הרביעית השאיר חלון פתוח.
