השמלה הלבנה של נועה נחה על המיטה, ואצבעות קטנות העבירו את הרוכסן קדימה ואחורה. "אבא יגיד 'וואו'?" שאלה. התכופפתי אליה, סידרתי את השרשרת שנפלה על הצוואר, אבל המחשבות שלי כבר ברחו למקום אחר.
צלצול הטלפון קטע אותנו. על הצג – "ערן".
"תקשיבי, אל תביאי את נועה," אמר. המילים נזרקו מהר, יבשות. "אין מקום. המסיבה של אבא ואמא מפוצצת."
ברקע מישהי צחקה. צחוק צפצפני, מוכר: מיכל, מנהלת האירועים ששכרנו לעונה. לפני חודש ערן התחיל להשאיר אותי מחוץ לפגישות שלה.
"ההורים שלך הזמינו גם אותי ואת נועה למסיבת יום השנה. מיכל לא מוזמנת."
הוא נשף. "נראה לך? היא עוזרת לי בארגון. אל תתחילי בדרמות."
נועה משכה את קצה החולצה שלי. "אבא לא רוצה אותי?" העיניים שלה הגדילו, אבל לא התמלאו בדמעות. היא חיכתה. לימדתי אותה לחכות.
הנחתי את הטלפון, והקול שלי נשאר שטוח. "בואי, מותק. יש שינוי קטן בתוכניות. נארגן לך תסרוקת של נסיכה, רק שתינו."
האצבעות שלי לחו בטעות על לחיה, אבל היא לא שמה לב. כבר רצה לקחת את המסרק.
בחדר העבודה, מאחורי דלת סגורה, פתחתי את התיקייה. אני זאת שטיפלתי במימון להרחבת המסעדה – "טאבון אורבני" – בבעלות משותפת. בשבועות האחרונים מיפיתי את ההעברות: ערן הסיט כספים לקרן השקעות חדשה תחת השם של מיכל. החזרים על ציוד, שיפוץ סניף בשרונה, הכול שולם, אבל שום נכס לא נרשם. רואה החשבון הרטוב שלנו אפילו לא מצמץ.
ואז גיליתי את הסעיף הנסתר. הווילה ברחוב הכלניות, רעננה – זו שחילצנו מעיקול עבור חנה ויוסי – נרשמה בשם החברה. ערן החתים את הוריו על מסמך, אבל בפועל הבית לא שייך להם. עיוות כפול. איתי ועם הוריו.
חייגתי לעורכת הדין דנה. "תגישי צו מניעה דחוף להקפאת נכסי החברה. תפיצי אותו למסיבה הערב. תשלחי מישהו שימציא מסמכים, ישירות. אין לי כוונה להזיז את נועה מהבית," אמרתי.
דנה שתקה כמה שניות. "אם תעשי את זה הערב, מול כל קרובי המשפחה – הוא ייצא מזה פגוע קשות."
"הוא הזמין את המאהבת למסיבת המשפחה שלו במקום אותי," אמרתי. "הוא לא השאיר לי ברירה."
נועה קראה מהסלון: "אימא, הביאו פיצה? הריח נכנס מהדלת!"
התיישבתי מול המחשב, פתחתי את אפליקציית המצלמות. בווילה, שורות של בלונים זהובים ריחפו ליד התקרה. שולחן קינוחים עמוס סופגניות ושוקולד. עשרות אורחים, דודות, דודים, לקוחות של המסעדה. ערן עמד במרכז, זרועו על מותניה של מיכל, אבא יוסי הרים כוסית.
אחר כך, שתי דמויות נכנסו מבעד לדלת הכניסה: גבר ואישה בחליפות, תיקיות מתחת לזרוע. המוזיקה לא פסקה מיד, אבל מישהו הוריד את הווליום. יוסי התקדם אליהם. האישה שלפה מסמך רשמי, דיברה ברורות. אורחים החלו לזוז אחורה, קעריות הסופגניות נשארו דוממות.
ערן הרפה ממיכל. שפתיו נעו, אבל לא שמעתי מה אמר. יוסי תפס את קצה השולחן. גברת הוציאה דפים, הראתה סעיף. ערן נסוג צעד, מיכל נותרה לבד ליד שולחן השתייה, מחפשת מישהו שיסביר לה. לא היו מתנדבים.
מצאתי את הכפתור להקלטה. שמרתי הכול.
נועה חזרה עם ספל מים. "אימא, מתי נלך?"
"בקרוב, מותק," עניתי. "אבא יתקשר עוד מעט. בואי נכין תיק."
צפיתי איך המבוכה שוטפת את האורחים בזה אחר זה. דודה מרים, שהסניפה תמיד על היין שלי, ניגשה לדלת. ח"כ לשעבר שהגיע להצטלם, לא מצא את הידית. יוסי ניסה להתקשר אליי, הנייד זמזם, השתקתי.
אחרי שעה, כשרוב האנשים עזבו, דפקו על דלת ביתנו. ערן, בלי מיכל. חולצתו התקפלה בחיפזון. "מאיה, מה עשית?"
נועה הציצה מהמסדרון.
"תיכנסי לחדר, נועה, תסגרי דלת," אמרתי, בלי להרים קול.
הוא נשען על המשקוף. "הבית של ההורים… עשית להם את זה בערב יום השנה?"
"לא. עשית את זה אתה, כשהעמדת פנים שהם הבעלים. החוקרים אמרו להם בבירור: הווילה רשומה על 'טאבון אורבני', והחברה בהקפאה עד להכרעה. אה, ומיכל? ביטלתי לה את הגישה לחשבונות."
ערן פלט מילה שלא חזרה על עצמה. נועה בחדרה לחשה משהו לחיית הקטיפה שלה. צעדתי למטבח, מזגתי מים. ערן נשאר במסדרון, מקשיב לקולות הבית.
בבוקר שלמחרת, במשרדים של הרחוב השקט ברמת גן, חתמתי על תביעת גירושין. צו ההקפאה התרחב. חלקי במסעדה נותרו בידי, והוריו של ערן, למרות הכול, קיבלו ייעוץ משפטי משל עצמם – לא נגדי. דווקא חנה, שהתקשרה אחרי שבוע, אמרה: "הוא טיפש. לפחות הילדה לא ראתה שם כלום."
נסענו עם נועה דרומה, לאשקלון. קנינו שמלה אחרת, בצבע תכלת, למסיבת סוף קיץ בגן החדש. על החוף, אחר הצהריים, החזקתי את ידה והיא ספרה גלים. המסך בנייד נותר כבוי. אופק פתוח, ומעליו – סוף סוף – אף אחד לא חיכה לתשובה.
