זה היה יום שלישי, ה-14 בספטמבר, ואורלי בן־חיים בת העשרים ושבע עמדה במטבח הקטן של הדירה שלה ברחוב ביל"ו בחולון, מסתכלת על קופסת עוגיות מצופה שוקולד שאף אחד לא יבוא לפתוח.
יום הולדת עשרים ושבע. בלי עוגה, בלי אורחים. רק היא, הכלב שלה "פיצקו", ותותבת הטיטניום שהיא עדיין לומדת להסתדר איתה שנה וחצי אחרי התאונה בכביש 4.
המשאית שסטתה מהנתיב לא הייתה אשמתה. זה מה שכולם אמרו לה בבית החולים וולפסון. "זה לא היית את." אבל זה לא שינה את מה שקרה: רגל שמאל שנקטעה מתחת לברך, שבעה חודשי שיקום, ועוד שבעה חודשים שבהם היא למדה ללכת מחדש על רגל שעשויה מתכת וסיליקון.
עמליה, אמא שלה, מתה שנה לפני התאונה. סרטן הלבלב, שישה שבועות מהאבחנה ועד הסוף. אורלי עוד זוכרת את הריח של עוגת התפוחים שאמא שלה הייתה אופה בכל יום הולדת, מתכון שהיה כתוב בכתב יד על כרטיסייה מצהיבה שעדיין נמצאת במגירת המטבח שלה, מתחת לסכינים.
היא לא אפתה את העוגה הזאת מאז. לא כי היא לא יודעת איך. כי אין מי שיחגוג אותה איתה.
דני, בעלה לשעבר, עזב חודשיים אחרי שהיא חזרה מבית החולים. "אני לא בנוי לזה," הוא אמר, עומד בפתח הדלת עם תיק אחד, בלי להביט בה. לא בפרוטזה. בעיניים שלה, שהיה בהן יותר כעס ממה שהוא יכול היה לשאת.
מאז, אורלי עובדת כמעצבת גרפית מהבית, שעות משתנות, לקוחות שלא יודעים ולא צריכים לדעת שהיא מתרגלת כבר שבעה חודשים לנעלי ספורט חדשות כי הצד השמאלי מתבלה מהר יותר.
בבוקר הזה, השכנה שלה מהקומה למעלה, תמר, אלמנה בת שישים ושלוש שגידלה שלושה ילדים ברחוב הזה, דפקה בדלת עם קופסת פלסטיק.
"עוגת גבינה," תמר אמרה. "לא מתוקה מידי. חשבתי שאולי…"
היא לא סיימה את המשפט. היא לא הייתה צריכה.
אורלי הזמינה אותה לכוס קפה, ותמר נשארה שעה, מדברת על הנכדים שלה, על הגינה בגג שהיא מתכננת, על שום דבר ממשי. אבל זה היה הדבר הראשון שקרה ביום הזה שלא הרגיש כמו עוד יום רגיל שצריך לשרוד.
בשעה ארבע אחר הצהריים, הטלפון של אורלי צלצל. זה היה אחיה, רון, שגר באשדוד עם המשפחה שלו וכבר שלושה חודשים שהוא לא התקשר, לא מאז שהם רבו על החלוקה של הדירה ברחוב הלל ששייכה לאמא שלהם.
"רק רציתי לאחל לך יום הולדת שמח," רון אמר, הקול שלו מתוח, פורמלי.
"תודה," אורלי אמרה. ושום דבר יותר.
הם לא דיברו על הדירה. לא דיברו על זה שרון רצה למכור אותה מיד, ואורלי התעקשה לשמור אותה לפחות שנה, כי זה היה המקום האחרון שבו אמא שלהם חייתה, ונלחם בה בכל צעד. לא דיברו על זה שהוא קרא לה "רגשנית" ו"לא מעשית" בהודעת ווטסאפ שהוא שלח בחודש יוני ושאורלי עדיין לא מחקה.
השיחה נמשכה שתי דקות. אחריה, אורלי הניחה את הטלפון על השולחן והביטה בו הרבה זמן, כאילו חיפשה בו משהו שלא היה שם.
היא לא בכתה. היא כבר לא בוכה בקלות כמו שבכתה בשנה הראשונה. אבל היא הרגישה את הכובד הישן והמוכר הזה, זה שמתיישב בחזה ולא מבקש רשות.
בשעה שש, פיצקו, הכלב ממוצא ג'ק ראסל טרייר שאורלי אימצה חודשיים אחרי התאונה "כי מישהו צריך להמשיך לצאת מהבית איתי," נבח בעוצמה חדשה. מישהו עמד בדלת.
זו הייתה ליאת, חברתה הטובה מהתואר בבצלאל, שלא ראתה אותה חודשיים בגלל לוח זמנים מטורף בעבודה שלה בסטודיו לעיצוב בתל אביב.
"אני יודעת שלא התקשרתי קודם," ליאת אמרה, מחזיקה שקית מהפיצרייה הקטנה ברחוב ביאליק. "אבל לא היה סיכוי שאני מפספסת את זה."
הן אכלו פיצה על הרצפה של הסלון, כמו שהיו עושות באוניברסיטה, ליאת מדברת בלי הפסקה על פרויקט שהיא עובדת עליו, ועל בן שהיא פגשה באפליקציה שהוא "בסדר, אבל לא יוצא דופן." אורלי צחקה, לראשונה באותו יום צחוק אמיתי, לא מהופעה.
בשעה תשע, אחרי שליאת עזבה, אורלי ישבה שוב במטבח. הקופסה עם המתכון של אמא שלה הייתה עדיין במגירה. היא פתחה אותה.
הכתב יד של עמליה היה מדויק, אותיות מרובעות. "עוגת תפוחים של אמא. חמש תפוחים, שתיים וחצי כוסות קמח, כוס שמן קנולה…" בתחתית הכרטיסייה, בדיו שונה, משפט שאורלי לא זכרה שראתה קודם: "לאורלי, ליום שבו תהיה אמא לעצמה."
היא לא ידעה אם עמליה כתבה את זה לפני שחלתה או אחרי. היא לא ידעה אם זה היה מכוון לרגע הזה או לרגע אחר שעוד לא הגיע.
אבל היא הוציאה את הקערה הגדולה, חמישה תפוחים מהמקרר, והתחילה לקלף.
היא לא עשתה את זה כי רון התקשר ואמר מילה נכונה, ולא עשתה את זה כי דני חזר בדלת עם התנצלות, כי הוא לא חזר. היא עשתה את זה כי תמר הביאה עוגת גבינה בלי לשאול, כי ליאת הגיעה עם פיצה בלי להודיע, כי פיצקו נשכב על הרגל הפרוטזה שלה ונרדם כאילו זו רגל רגילה ככל האחרות.
בעשר בלילה, העוגה הייתה בתנור, הריח ממלא את הדירה הקטנה ברחוב ביל"ו בפעם הראשונה משנה וחצי. אורלי ישבה על הרצפה, גבה נשען על ארון המטבח, הרגל הפרוטזה שלוחה קדימה, פיצקו נרדם על הברך השנייה.
היא לא התקשרה לרון להגיד לו שהיא סולחת לו על הדירה. היא גם לא התקשרה לדני. בבוקר שלמחרת היא התקשרה לעורכת הדין שמטפלת בעיזבון של אמא שלה, וביקשה לקבוע פגישה להעביר את חלקה בדירה ברחוב הלל, שווי מוערך של תשע מאות ושמונים אלף שקל, על שמה שלה בלבד, בלי לחכות יותר לרון שיחליט מה הוא רוצה.
העוגה יצאה מהתנור בחצות. היא לא הייתה מושלמת, אולי קצת יבשה בקצוות, אבל אורלי אכלה פרוסה שלמה, עומדת ליד השולחן, בלי צלחת, בלי נר, בלי שום אחד שיגיד "מזל טוב". רק הריח, הטעם, והכרטיסייה המצהיבה מוחזרת למגירה, מתחת לסכינים, במקום שהיא תישאר.
