״הבעלים שלי כבר איננו. אז כנראה שאצטרך ללכת בעצמי. הלוואי שיישארו לי מספיק כוחות…״
החתול ניסה לקום.
רגליו בקושי נשמעו לו. גופו רעד מקור, וראשו הרגיש כבד כל כך, שכמעט לא הצליח להרים אותו. הוא עמד רגע, אסף את מעט הכוחות שנותרו בו והתקדם לעבר פתח האוורור הצר שבקיר המרתף.
בחוץ השתוללה סופת שלגים.
השלג כמעט חסם את היציאה, והחתול נאלץ לפלס לעצמו דרך בעזרת ראשו, כשהוא נדחק דרך ערימת השלג הקפואה.
רק כמה דקות קודם לכן היה בטוח שלעולם לא ייצא עוד מהמרתף הזה.
הוא כבר השלים עם מותו.
מאז מותו של בעליו נשאר החתול לבדו בבית.
אנשים הגיעו, הסתובבו בחדרים ולקחו איתם חפצים שונים. הם דיברו בקולות שקטים, מיהרו לסיים את ענייניהם ולבסוף נסעו משם.
החתול חיכה.
בהתחלה על מדרגות הכניסה, במקום שבו אהב בעליו לשבת בערבים. אחר כך ליד הדלת.
כשהגיע הקור, הוא למד להיכנס אל הבית דרך חלון שבור.
הריח של האדם שאהב עדיין מילא את החדרים.
חפצים נותרו מפוזרים על הרצפה. ליד הכניסה עמדו מגפיים. על אדן החלון נחה כוס אמייל עם ידית שבורה למחצה, שממנה נהג בעליו לשתות תה.
החתול עבר בין החדרים, הציץ לפינות המוכרות והקשיב.
לפעמים נדמה היה לו שהוא עומד לשמוע צעדים.
עוד רגע הרצפה תחרוק, הדלת תיפתח וקול מוכר יקרא לו להתקרב.
אבל הימים חלפו.
ואיש לא חזר.
הבית עמד בקצה וילחיבקה, כפר אוקראיני קטן שכמעט כל תושביו עזבו אותו. בעליו של החתול היה האדם האחרון שהתגורר בו בקביעות.
בספטמבר גם הוא הלך לעולמו.
בסתיו עוד הצליח החתול לשרוד. בשדות, בין גבעולי החמניות היבשים, הסתתרו עכברים. לפעמים הצליח לתפוס אחד ליד המחסן.
ואז הגיע החורף.
הרוח חדרה אל החדרים. הרצפה התכסתה בכפור, והחתול עבר להתגורר במרתף, שבו הייתה פעם מערכת החימום של הבית.
עמד שם תנור ברזל כבד, שחימם דוד מים. בעבר היה בעליו מדליק אותו, והמים החמים היו זורמים בצינורות ומחממים את כל הבית.
עכשיו הצינורות היו ריקים.
ליד התנור נערמו בולי עץ שהונחו בקפידה. הם יכלו להספיק לזמן רב, אבל החתול לא ידע כיצד להדליק אש.
הוא מצא לעצמו מקום על מדף עץ ליד הקיר.
במרתף היה מעט חם יותר מאשר בקומה העליונה. אפשר היה להיכנס אליו דרך פתח אוורור קטן שבעליו לא הספיק לסגור.
הפתח הזה הפך לדרך היחידה שלו אל העולם שבחוץ.
בחורף הפך הציד למאבק יומיומי.
השלג כיסה את מחילות העכברים, ורק לעיתים רחוקות הצליח לתפוס מכרסם שהעז להיכנס לבית או למרתף.
החתול הלך ורזה.
פרוותו איבדה מצפיפותה. צלעותיו בלטו מתחת לעור. אחרי כל יציאה אל הקור נדרש לו זמן רב יותר כדי להתחמם.
באותו ערב הוא חזר למרתף באפיסת כוחות מוחלטת.
הוא טיפס אל המדף, קיפל את רגליו מתחת לגופו והתכרבל לכדור קטן.
״כנראה שזה הסוף,״ חשב. ״אפשר פשוט להירדם. לא אצטרך עוד לחפש אוכל, לקפוא מקור ולחכות למישהו שלעולם לא יחזור.״
מעבר לקיר ייללה סופת השלגים.
השלג נערם בתוך פתח האוורור. עוד שעה או שעתיים, והפתח ייחסם לחלוטין.
המרתף יהפוך למלכודת.
אבל לחתול כבר לא היה אכפת.
הוא עצם את עיניו.
וחלם על הקיץ.
ערב חמים. השמש שוקעת מאחורי גגות הבתים הריקים. בעליו יושב על מדרגות הכניסה, רגליו פשוטות קדימה וידיו מונחות על ברכיו.
החתול מתיישב לצידו.
האיש מתכופף ומעביר יד על גבו.
כף היד גדולה וחמה, עורה מעט מחוספס.
כמה טוב.
הכול בדיוק כפי שצריך להיות.
שניהם יחד, ולא חסר להם דבר.
לפתע חדר אל תוך החלום קול מוזר.
החתול הזיז את אוזניו.
הקול נשמע שוב.
אי שם בסביבה שאג מנוע של מכונית.
החתול הרים את ראשו.
דרך וילחיבקה עברה דרך עפר. מכוניות כמעט שלא נסעו בה, במיוחד בחורף. אבל מדי פעם היו נהגים שמנסים לקצר את הדרך דרך הכפר הנטוש.
נראה שמישהו החליט לקחת סיכון גם הלילה.
המנוע שאג שוב ושוב. הגלגלים הסתובבו לשווא בתוך השלג.
לבסוף נחלשה השאגה, ונשאר רק הצליל הקבוע של מנוע פועל.
״הוא נתקע,״ הבין החתול.
הוא נזכר בבעליו.
האיש מעולם לא היה משאיר נוסעים בצרה. אם מישהו היה עוצר ליד הבית, הוא היה יוצא לקראתו ומציע עזרה.
הוא היה מזמין את האנשים להתחמם, מעמיד קומקום על האש ומוציא משהו לאכול.
במיוחד בחורף.
״הוא בוודאי היה הולך,״ חשב החתול. ״אבל עכשיו אין מי שילך.״
הוא הביט ברגליו הרזות.
״אז אלך אני.״
הוא אפילו לא ידע אם יצליח להגיע למכונית.
ובכל זאת קם.
נזאר היה בדרכו לבית הוריו.
נותרו לו כעשרים קילומטרים עד לכפר הולדתו, זרובינו, כשלפתע החל השלג לרדת בעוצמה כזאת שהדרך נעלמה מאחורי מסך לבן.
מגבי הפורד שלו בקושי הצליחו לפנות את השלג מהשמשה הקדמית.
הפנסים האירו רק כמה מטרים קדימה. מעבר להם לא היה אפשר לראות דבר.
נזאר האט, עצר בשולי הדרך והדליק את אורות החירום.
הוא הוציא את הטלפון.
אביו ענה כמעט מיד.
״איפה נעלמת?״
הקול נשמע מאופק, אבל נזאר הכיר היטב את הטון הזה.
אביו דאג.
אמו בוודאי עמדה לידו וניסתה לשמוע כל מילה.
״אני ליד הפנייה לווילחיבקה. יש סופת שלגים נוראית. חשבתי אולי לקצר דרך הכפר. משם נשארים רק עשרה קילומטרים הביתה. מה אתה אומר?״
אביו שתק לרגע.
״לפעמים נוסעים בדרך הזאת. אבל הכפר כבר ריק. את התושב האחרון קברו שם בספטמבר. אם הדרך פתוחה, אולי תצליח לעבור. אני הייתי נשאר בדרך הראשית.״
״אני אבדוק קודם.״
נזאר יצא מהמכונית.
הרוח הצליפה בפניו בפתיתי שלג.
ליד הפנייה עמד שלט דרכים שעליו נכתב שם הכפר באוקראינית. מאחוריו נמשכה דרך עפר.
עדיין אפשר היה להבחין בסימני הגלגלים.
השלג טרם הספיק לכסות אותם לגמרי.
עד וילחיבקה נותרו כחמישה קילומטרים, ומשם עוד מרחק דומה לזרובינו.
נזאר חזר למכונית.
הוא התקשר שוב לאביו.
״אני נוסע דרך הכפר. הדרך נראית בסדר. אהיה בבית בקרוב.״
״בני, תחשוב שוב. אם השלג חסם את הדרך באזור הנמוך, אתה עלול להיתקע שם עד הבוקר.״
״אני אעבור, אבא. זה ממש קרוב.״
הוא ניתק והמשיך בנסיעה.
בקילומטרים הראשונים המכונית התקדמה בלי בעיה. הגלגלים נעו בתוך החריצים שהשאירו מכוניות קודמות, ונזאר כבר דמיין את החלונות המוארים בבית הוריו.
ואז הדרך החלה לרדת.
הרוח ערמה כאן שלג עמוק.
נזאר הבחין בסכנה מאוחר מדי.
המכונית היטלטלה. הגלגלים הקדמיים שקעו בתוך ערימת שלג, ותחתית הרכב נשענה על תלולית קפואה.
הפורד נעצר.
נזאר ניסה לנסוע לאחור.
הגלגלים שאגו והעיפו שלג לכל עבר.
המכונית לא זזה.
הוא ניסה שוב.
לשווא.
כשיצא החוצה והקיף את המכונית, פלט קללה בין שיניו.
הוא נתקע היטב.
רק טרקטור יוכל לחלץ אותו.
נזאר הוציא את הטלפון כדי להתקשר לאביו.
על המסך לא הופיע אפילו פס אחד של קליטה.
הכפר שכן באזור נמוך, והקליטה כאן הייתה גרועה גם בימים רגילים.
״איזה קיצור דרך מצאתי לעצמי…״
הוא חזר למכונית.
החימום עבד היטב. הדלק שנותר במכל היה אמור להספיק לשלוש או ארבע שעות של פעולת מנוע.
ומה אחר כך?
הוא הביט בשעון.
בחוץ עמדה חומת שלג.
אפשר יהיה לחכות עד הבוקר. כשהסופה תסתיים, יוכל ללכת ברגל לזרובינו.
לאביו יש טרקטור. הוא יעזור לחלץ את המכונית.
רק צריך לשרוד את הלילה.
נזאר נשען לאחור במושב.
הזמן עבר בעצלתיים.
מדי פעם הפעיל את המגבים כדי לפנות את השלג שהצטבר על השמשה.
באחת הפעמים הבחין במשהו מוזר.
דמות קטנה ישבה על מכסה המנוע.
נזאר התכופף קדימה.
״זה לא יכול להיות…״
חתול.
חתול אמיתי לגמרי.
אפור, רזה עד אימה, מכוסה שלג.
נזאר הפעיל שוב את המגבים.
החתול הביט בו ישר דרך השמשה ופתח את פיו.
הוא יילל, אבל דרך החלונות הסגורים ורעש המנוע אי אפשר היה לשמוע אותו.
במשך כמה שניות נזאר לא הצליח להסיר ממנו את עיניו.
באמצע כפר נטוש, בלילה מושלג, ישב חתול על מכסה המנוע שלו.
יצור חי שהיה זקוק לעזרה לפחות כמוהו.
נזאר כיבה את המנוע ופתח את הדלת.
״מאיפה הגעת, מסכן קטן?״
החתול לא ברח.
הוא ירד ממכסה המנוע, התקדם כמה צעדים והסתובב לאחור.
נזאר הבחין עד כמה קשה לו ללכת.
גבו האפור התקמר, ורגליו רעדו. העצמות בלטו מתחת לפרווה.
״היי, חכה! לאן אתה הולך?״
החתול המשיך.
נעצר.
שוב הביט באיש.
ונזאר הלך בעקבותיו.
הם הגיעו לבית בקצה הכפר.
החתול הוביל את האיש אל הכניסה למרתף.
השלג כיסה כמעט הכול, אבל עדיין אפשר היה להיכנס פנימה.
למטה ראה נזאר תנור ברזל.
ולידו ערמת עצים להסקה.
מרוב הקלה כמעט פרץ בצחוק.
״לא ייאמן! איזו מתנה הכנת לי!״
החתול טיפס אל המדף שלו ונעצר שם.
נזאר ניגש לטפל בתנור.
כעבור זמן קצר החלו בולי העץ להתפצח בתוך האש.
הלהבות התחזקו וחיממו את הברזל הקפוא.
חום נעים החל להתפשט במרתף.
נזאר הסיר את המעיל.
אחרי שעות בקור, החום שבקע מהתנור הרגיש כמו מתנה משמיים.
הוא הוסיף עוד עצים והסתובב אל החתול.
החתול שכב על המדף, רגליו הקדמיות פשוטות לפניו ועיניו נעוצות באש.
הוא לא זז.
״נו, מציל קטן שלי, התחממת?״
לא נשמעה תשובה.
נזאר התקרב.
רק עכשיו הבין עד כמה החיה מותשת.
החתול האפור כמעט לא שקל דבר. נדמה היה שכל גופו הקטן עשוי מעצמות בולטות.
נזאר נזכר במתנות שהביא להוריו.
״חכה רגע. נמצא לך משהו לאכול.״
הוא חזר למכונית.
בתיק הנסיעות מצא קופסת שימורי דגים ונקניק שהביא למשפחתו.
הוא לקח אותם וחזר למרתף.
החתול עדיין שכב באותו מקום.
עיניו שיקפו את האש כמו שתי נקודות אור צהובות.
״הנה, חבר. יש לנו ארוחת ערב.״
נזאר פתח קופסת שפרוטים והניח אותה ליד החתול.
החתול הרים מעט את ראשו.
ריח הדגים גרם לו לזוז.
אבל הוא לא אכל.
נזאר קימט את מצחו.
״מה קרה? לא טעים לך?״
החתול הסיט את ראשו.
האיש התיישב לידו.
״אבל אתה רעב. רואים עליך.״
הוא נגע בעדינות בגבו האפור.
עמוד השדרה בלט מתחת לכף ידו.
״תקשיב, חבר קטן… אתה לא מתכוון למות לי כאן, נכון?״
החתול מצמץ באיטיות.
נזאר השתתק.
מולו שכב יצור שלפני זמן קצר בקושי הצליח לעמוד.
ובכל זאת יצא אל סופת השלגים.
הגיע למכונית של אדם זר.
חיכה עד שיבחינו בו.
ואז הוביל אותו אל המרתף שבו אפשר להדליק אש ולשרוד את הלילה.
נזאר הביט בלהבות.
״רגע אחד… אתה בכלל לא באת אליי בשביל אוכל?״
החתול הביט בו.
״אתה יצאת להציל אותי?״
נזאר העביר יד על פניו.
״לא ייאמן…״
הוא הסתכל שוב על החתול.
״אתה בעצמך בקושי חי, ובכל זאת הלכת להציל בן אדם. כנראה בדיוק כמו הבעלים של הבית הזה.״
החתול הזיז מעט את אוזניו.
נזאר התקרב אליו.
״תקשיב, אחי. ככה זה לא יעבוד. אתה עזרת לי, ועכשיו תורי לעזור לך.״
הוא הרים את החתול בזרועותיו.
החתול לא התנגד.
כבר לא היה לו כוח.
זמן רב מדי נאלץ להיאבק על כל יום נוסף בחייו.
כן, עכשיו בערה לידו אש.
היה ריח של דגים.
ידיו של האיש היו חמות.
אבל החתול כבר ידע כמה מהר כל זה עלול להיעלם.
פעם גם בבית הזה היה חם.
בעליו האכיל אותו ודיבר אליו בערבים.
ואז, יום אחד, הכול נגמר.
אנשים זרים הגיעו.
הם לקחו את בעליו, והחתול נשאר.
הוא ניסה להתקרב אליהם.
יילל, הביט בפניהם.
אבל האנשים הסיטו את מבטם. הם רצו לסיים את ענייניהם ולעזוב.
המכוניות נעלמו מעבר לעיקול הדרך.
איש מהם לא חזר.
גם האיש הזה יעזוב.
יש לו בית משלו. חיים משלו.
אנשים שמחכים לו.
התנור יכבה.
האוכל ייגמר.
והקור יחזור.
החתול השפיל את ראשו.
נזאר, כאילו קרא את מחשבותיו, הצמיד את הגוף הקטן אל חזהו.
״מה יש לך? אתה חושב שאני אתחמם ואעזוב אותך כאן?״
הוא הביט בו ברצינות.
״לא, חבר. אפילו אל תחשוב על זה. אני לא נוטש את מי שהציל אותי.״
נזאר התיישב ליד התנור והניח את החתול על ברכיו.
הוא ליטף את ראשו.
אחר כך העביר את ידו לאורך גבו הרזה וגירד בעדינות מאחורי אוזניו.
החתול שכב בלי לזוז.
האיש המשיך ללטף אותו.
מעבר לקירות המרתף המשיכה הסופה להטיח שלג בחצרות הריקות.
הזמן חלף.
ולפתע הרגיש נזאר ברטט קל.
הוא הקשיב.
החתול גרגר.
בהתחלה בשקט רב, כאילו פחד להשמיע קול.
אחר כך קצת יותר בביטחון.
נזאר חייך.
״יופי. אז סיכמנו.״
הוא הביט בעיניו.
״אתה בא איתי. תגור אצלנו. יהיה לך חם, יהיו סביבך אנשים טובים, ולעולם לא תצטרך עוד לרעוב.״
החתול מצמץ.
״אתה מאמין לי?״
עוד מצמוץ איטי.
נזאר צחק.
״אז בוא נאכל. שלא תתחרט לי פתאום.״
הוא הגיש לחתול מעט דג.
החתול רחרח.
הפעם פתח את פיו ולקח חתיכה קטנה.
בלע אותה.
ואז ניסה לקחת עוד אחת.
נזאר נשם לרווחה.
״עכשיו אנחנו מתחילים לדבר.״
החתול אכל מעט שפרוטים וטעם גם חתיכת נקניק.
יותר מזה עדיין לא היה מסוגל לאכול.
לאחר הארוחה חזר והתכרבל על ברכיו של נזאר.
האיש הוסיף עצים לתנור והקשיב לקולות שבחוץ.
סופת השלגים החלה להיחלש.
נזאר חשב על הוריו.
על אמו שבוודאי עוברת מחלון לחלון ומביטה אל הדרך.
על אביו שכנראה כבר יצא כמה פעמים לחצר כדי לבדוק אם המכונית מתקרבת.
הטלפון עדיין היה ללא קליטה.
הוא רצה להודיע להם שהוא בחיים, שהוא נמצא במקום חם.
אבל בינתיים לא נותר לו אלא לחכות.
החתול ישן על ברכיו.
לראשונה מזה שבועות ארוכים, שנתו הייתה שלווה.
אחרי חצות נשמע מרחוק רעש כבד של מנוע.
נזאר הרים את ראשו.
הקשיב.
הקול התקרב.
ואז נשמעה צפירה ארוכה.
נזאר חייך.
״אבא…״
הוא העביר בעדינות את החתול אל המדף.
״תישאר כאן קצת. אני כבר חוזר.״
החתול פקח מעט את עיניו.
נזאר ליטף אותו.
״מבטיח. לא להרבה זמן.״
בחוץ הסופה כמעט שככה.
נזאר הלך אל הפורד התקוע.
ליד המכונית עמד טרקטור מסוג MTZ שמנועו עדיין פעל.
לאור הפנסים ראה את אביו מחבר כבל גרירה.
כשראה אותו, האב הזדקף.
״אתה חי?״
״כמו שאתה רואה.״
האב בחן אותו במבט ארוך, אבל לא התחיל לשאול שאלות.
״שב מאחורי ההגה. אני אחלץ אותך ואגרור אותך עד שנגיע לדרך טובה.״
נזאר התקרב אליו.
״חכה, אבא. אני צריך לקחת איתי עוד מישהו.״
האב הסתובב.
״את מי?״
״חתול.״
״איזה חתול?״
״חתול מקומי. הוא הוביל אותי לבית. יש שם תנור, והצלחתי להתחמם.״
האב שתק כמה שניות.
ואז הביט לעבר הבתים.
״חתול, אתה אומר?״
״כן. אם הוא לא היה מוצא אותי, הייתי נאלץ לבלות את כל הלילה במכונית. וכמעט לא נשאר לי דלק.״
נזאר סידר את מעילו.
״אני כבר חוזר.״
האב רק הניד בראשו.
״לך, תביא את המציל שלך.״
כשנזאר נכנס למרתף, החתול כבר חיכה לו.
ברגע ששמע את צעדיו, הרים את ראשו.
ואז קרה משהו שנזאר כלל לא ציפה לו.
החתול קפץ מהמדף.
הוא אסף את מעט הכוחות שנותרו בו, רץ לקראת האיש והחל ליילל בקול רם, כאילו רצה לספר לו את כל מה שעבר עליו בדקות שבהן נעדר.
נזאר כרע ברך.
״היי, מה קרה לך? הרי אמרתי שאחזור!״
החתול התחכך בידו.
אחר כך ברגלו.
ושוב יילל.
נזאר הרים אותו בזרועותיו.
״כבר התגעגעת? אתה משהו מיוחד!״
הוא הצמיד את הגוף הקטן אל חזהו.
״זהו, חבר. אנחנו נוסעים הביתה.״
החתול השתתק.
התנור עדיין בער במרתף.
על מדף העץ נשאר המקום שבו בילה כל כך הרבה לילות קפואים.
ליד הקיר נחו בולי העץ שבעליו סידר פעם.
נזאר פנה לעבר היציאה.
אבל לפתע החל החתול להתפתל בזרועותיו וניסה להשתחרר.
״מה קרה? לאן אתה רוצה ללכת?״
האיש הוריד אותו בזהירות לרצפה.
החתול הסתובב לעבר הדלת שהובילה מהמרתף אל הבית.
הוא עמד מולה כמה שניות.
ואז הסתכל על נזאר.
האיש הבין.
״אתה רוצה להיפרד?״
הוא פתח את הדלת.
החתול נעלם מאחוריה.
נזאר נשאר לחכות.
חלפה דקה.
ואז עוד אחת.
הוא כבר התחיל לדאוג, כשלפתע הופיעה בפתח הדלת הפנים האפורות והמוכרות.
החתול חזר.
אבל הפעם החזיק משהו בפיו.
נזאר התבונן היטב.
כפפת עבודה ישנה.
כפפה פשוטה שהייתה שייכת פעם לבעליו של הבית.
החתול החזיק אותה בעדינות בין שיניו.
הוא ניגש אל נזאר ונעצר.
היה ברור שאין בכוונתו לעזוב את המקום בלי החפץ הזה.
נזאר כרע לפניו.
״זה שלו?״
החתול לא שחרר את הכפפה.
האיש נגע בה בעדינות.
״של הבעלים שלך?״
החתול הרים את ראשו.
בעיניו השתקף אור התנור.
לפתע דמיין נזאר את האיש הבודד שחי בבית האחרון בכפר הנטוש.
את האיש שסידר עצים ליד התנור.
שישב בקיץ על מדרגות הכניסה.
שהאכיל את חתולו וכנראה דיבר אליו בערבים, כשכבר לא היה לו עם מי לשוחח.
ואת האיש שהיצור הקטן והאפור הזה המשיך לחכות לו גם אחרי מותו.
נזאר ליטף את ראשו של החתול.
״אתה צודק. קח אותה איתך.״
הוא חייך.
״אסור לשכוח אנשים שהיו טובים אלינו.״
החתול הידק את אחיזתו בכפפה.
נזאר הרים אותו בזרועותיו יחד עם המזכרת האחרונה מביתו הקודם.
התנור המשיך לבעור.
האיש הביט פעם נוספת במרתף שבו בילה כמה שעות, ובו פגש יצור קטן ששינה את הלילה החורפי הזה.
ואז יצא החוצה.
אביו חיכה ליד הטרקטור.
השלג הפסיק לרדת. בין העננים כבר נראו כמה כוכבים.
נזאר סגר היטב את מעילו כדי להגן על החתול מפני הכפור.
החתול התכרבל על חזהו והצמיד אליו את כפפת העבודה הישנה.
״נו, מה אתה אומר? נוסעים?״ לחש נזאר.
מתחת למעיל נשמע גרגור קצר.
נזאר חייך והתקדם לעבר המכונית.
לפניו השתרעה הדרך לבית הוריו.
שם חיכה בית חם. שם היה אוכל, וגם מקום לעוד דייר קטן.
והחתול שרק לפני שעות אחדות התכונן למות במרתף הקפוא, נסע כעת לקראת חיים חדשים.
הוא כבר לא הביט לאחור.
רק המשיך להחזיק בחוזקה בין שיניו את הכפפה של האדם שאהב פעם.
ולא שחרר אותה במשך כל הדרך.
