אני יעל, ואני מלווה בעלי חיים כבר שנים ברחוב בן יהודה בתל אביב — מרפאה קטנה, שלט פשוט, ובעלים שבאים אליי כשהחיה שלהם מתחילה להתנהג בצורה שמוציאה את כולם מהדעת. רוב הסיפורים נשמעים דומה. אבל סיפור אחד נשאר איתי הרבה זמן. בגללו גבר קשוח בן חמישים פנה לחלון ושתק ארוכות, ואני שוב נזכרתי — בעלי חיים כמעט אף פעם לא עושים משהו בלי סיבה.
אספר הכול לפי הסדר.
הגיעה אליי אישה, נקרא לה נעמי. היא גרה בשכונת רמת אביב עם בעלה אורי ושני ילדים. יש להם חתולה בת שלוש, פסים אפורים-לבנים, קוראים לה פצפונת. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ילדה — ארבע גורים, בריאים, חמודים. ומהרגע שהם נולדו התחיל סיוט שבגללו נעמי, כך היא אמרה לי, לא ישנה כבר שמונה לילות ברצף.
בהתחלה חשבו שפצפונת לא אהבה את הקרטון. נעמי התכוננה מראש — קנתה קרטון רחב, שמה אותו בחדר השינה, בפינה שקטה. ריפדה בשמיכה רכה, עשתה הכול לפי הספר: חמים, חשוך, שקט, מרוחק ממעבר. פצפונת ילדה בדיוק שם, בשעה שש לפנות בוקר. אבל כשנעמי קמה בשבע וחצי הגורים לא היו בקרטון. היא מצאה אותם בפרוזדור. לא על השטיח, לא בפינה — אלא בתוך זוג מגפי עבודה חומים של אורי, מידה ארבעים ושלוש, שעמדו ליד הדלת. כל גור בתוך מגף אחד, בדיוק, כמו ב"דירה" משלו.
"החזרתי אותם לקרטון," היא סיפרה לי. "הקרטון נקי, חמים, יפה. והיא בתוך שעה גרפה את כולם בחזרה. ומבטת בי כאילו אומרת: אל תתעסקי, אני יודעת יותר טוב."
בהתחלה האישה חשבה שפשוט טעתה במקום. קורה שחתולה לא מתחברת לקרטון מסוים. התחילו לחפש פתרון אחר.
ואז התחילה מלחמה ממש — לא עם החתולה, אלא עם הדמיון של המשפחה עצמה.
החליפו קרטונים אחד אחרי השני. גדול. קטן. עם דפנות גבוהות שהגורים לא ייפלו. עם דפנות נמוכות שלאמא יהיה נוח לעבור. שמו בחדרים שונים, באפלולית, בפינות השקטות ביותר של הדירה. פצפונת בעקשנות גרפה את הגורים חזרה. ובכל פעם — לאותם המגפים.
אז חשבו: אולי היא אוהבת את החושך והצפיפות שבתוך הנעל? בנו לה פינה סגורה ורכה, כיסו בשמיכה, הכינו ממש מחילה. שמו קערית מים קרוב, שלא תצטרך להתרחק. לא עזר. החתולה המשיכה לגרור את הילדים לאותו מקום.
והמוזר ביותר — בדיוק למגפי אורי. לידם עמדו נעלי העקב של נעמי, נעלי הספורט של הבן הגדול, כפכפי הבית. פצפונת אפילו לא הביטה בהם. רק המגפים שלו.
בשלב מסוים החליטו להערים עליה — החביאו את הנעליים בארון, שהחתולה תשכח מהם ותסתפק במקום שהכינו. לא עבד. פצפונת התיישבה מתחת לארון הסגור והתחילה למיאו בעצבנות, בהתמדה. אחר כך גרפה בדלת, קראה, התעצבנה. לא זזה משם. והגרוע מכול — התחילה להניק את הגורים פחות טוב, כך דאגה. נאלצו להיכנע ולהחזיר את הנעלים למקום.
אז נעמי הבינה — זה לא קפריצה. בשבילה, זה חשוב באמת.
"עשי מה שאת רוצה," היא אמרה לי בטלפון. "פרוזדור שלם של נעליים, והיא צריכה בדיוק את המגפים של אבא. שבוע שלם ניסינו כל האפשרויות, הראש שלנו מתפוצץ. מה זה בכלל?"
המשפחה חשבה שזו סתם טיפשות של חתולה. אבל במציאות הכול התברר הפוך לגמרי.
שאלתי את נעמי שאלה שבהתחלה הפתיעה אותה: "מי בבית הכי חשוב בשביל פצפונת? למי היא רצה כשהיא מפחדת ממשהו? על הברכיים של מי היא נרדמת? את מי היא פוגשת ראשון כשהוא חוזר מהעבודה?"
התשובה הגיעה מיד, בלי מחשבה: "אורי."
התברר שפצפונת בחרה בו עוד מהיום הראשון, כשהיא הייתה גור קטן שהגיע לדירה. נרדמה על החזה שלו. פגשה אותו בדלת. הלכה אחריו כזנב בכל הדירה. ואורי, צריך לציין, כל הזמן התלונן שהוא לא אוהב חתולים ולא מבין בשביל מה הביאו אותם לבית. אבל פצפונת לא התייחסה לתלונות — פשוט העריצה אותו, וזהו.
"היא כאילו הכתירה אותו למפקד," אמרה נעמי. "הוא אצלנו באמת הדומיננטי בבית. והחתולה, נראה לי, הרגישה את זה."
"תגידי לי," אמרתי לנעמי בקבלה, "אצלכם בבית, מי מכיר ריח של בעל מגן? ריח הוא לא דבר קטן לחתולה — זו מפה שלמה של העולם. הריח החזק והעמיד ביותר של אדם נשאר במקום שבו הוא נוגע הרבה זמן בחפץ. בבגדים. בנעליים. ואורי עצמו היה בשביל פצפונת לא רק עוד אדם בדירה. הוא היה המגן הראשי שלה."
חברו את זה — וההתנהגות של החתולה הופכת הגיונית לגמרי. חתולה-אם, מיד אחרי הלידה, מחפשת לילדים את המקום הבטוח ביותר. לא היפה ביותר. לא הנוח ביותר מנקודת מבט אנושית. אלא בדיוק הבטוח ביותר. ובתפיסה של פצפונת, הבטוח ביותר היה בדיוק במקום שבו הריח של האדם שהיא בטחה בו יותר מכול היה הכי חזק.
היא לא שמה את הגורים "בנעליים". היא החביאה אותם מתחת לריח של המגן שלה. של זה שנראה לה מסוגל להציל את ילדיה מכל צרה.
כשנעמי העבירה את כל זה לאורי, בהתחלה הוא רק נהם. כאילו, "ממציאים לא יודעים מה." ואז הוא קם מהכורסה, לקח את אחד המגפים בידיים, סובב אותו, בדק את הסוליה כמו שבודקים משהו שלא ראו באמת מעולם. ושתק הרבה זמן ופנה לחלון.
המשפחה הפסיקה להתווכח עם פצפונת. בפרוזדור הציבו מיטה רחבה בדיוק לצד מתלה הנעליים. בתוכה הניחו חולצת טריקו ישנה של אורי — הוא לבש אותה בכוונה שלושה ימים כדי שתיספג בריח שלו. פצפונת התקרבה, הריחה ארוכות, חשבה. ולבסוף העבירה את הגורים לשם. ריח של מגן. זה הספיק.
ואת המגפים אורי קיבל בחזרה.
"הוא עכשיו לא מרפה מהגורים האלה," סיפרה לי נעמי בפעם האחרונה שדיברנו. "אומר: אם היא הפקידה אותם בי, אז אני אחראי עליהם. זה שלא אוהב חתולים, כן."
כך הסתיימה אותה "טיפשות חתולית" שבגללה המשפחה שבוע שלם עמדה על הראש.
"היא ראתה בו דבר שהוא עצמו לא רצה להודות בו," אמרה נעמי בפרידה.
ואורי, כך שמעתי אחר כך, עדיין לא מרפה מהגורים. מגיע כל בוקר לבדוק את המיטה שלהם לפני שהוא יוצא לעבודה, נועל מגפים אחרים בינתיים, ולא מדבר על זה הרבה.
