יום שלישי, 15 בינואר. היום שוב ירד שלג בירושלים, כזה נדיר אבל חוצפני, חובט בפנים, נדבק לוויטרינות על רחוב קינג ג’ורג’. עמדתי מול דלת של מכון
Life Lessons
הייתי אז בן חמש או שש, ממש לפני בית הספר, בתחילת שנות התשעים, כשאל היישוב הקטן שלנו בגליל הגיעו לגור זוג פנסיונרים מתל אביב סבתא זהבה ודוד ברוך.
Когато съседът ми почука на вратата в десет вечерта, държеше в ръка чужд ключ. Бях сама в кухнята и миех чиниите. Денят беше дълъг и всичко, което исках, беше тишина.
Life Lessons
כשהסיפור שלה הופיע מול עיני מיליונים המדינה לא התאפקה ודמעות זלגו שלושה עשורים איש לא ידע על קיומה. בלי חשמל. בלי מים. בישראל של עידן ההייטק והנוחות, אישה
לא אשמה אך מואשמת לקחת את בתך, ואתן עוזבות. בינינו כבר אין כלום! אך דניאל… אמרתי כל מה שיש לי! אינני רוצה לראות אותך עוד! הדלת נסגרה, ונעמה כמעט נחנקה.
Life Lessons
כשהסיפור שלה נחשף בפני מיליונים ארץ ישראל לא הצליחה להסתיר את דמעותיה שלושה עשורים איש לא ידע על קיומה. בלי חשמל. בלי מים זורמים. בישראל המודרנית, שבה
תקשיבי, יש לי סיפור שפשוט לא יוצא לי מהראש ורציתי לשתף איתך. יעל שטרן, שכבר שש שנים עובדת כמלצרית בבית הקפה “על הגשר” בירושלים, הכירה כל לקוח ולקוחה קבועה.
אימא, בואי תעברי אלינו! למה שתהיי כל הזמן לבד? אצלנו יהיה לך נעים יותר, נוח, ותמיד יהיה מי שישגיח עלייך דניאלה, הבת שלי, חזרה על זה עוד ועוד, כל פעם שהתקשרה
יומן אישי יום חמישי, סוף יוני אני לא אשכח את אותו מבט קפוא שלה כשעניתי: “נועם, החתולות האלה כאן מאז שרק התחלנו להכיר. באיזו זכות אתה מבקש ממני להיפטר מהן?
כששכן שלי דופק על הדלת בעשר בלילה, הוא אוחז בידו מפתח זר. אני לבד במטבח, שוטפת כלים. זה היה יום ארוך, וכל מה שאני רוצה זה שקט. כשאני פותחת, הוא עומד על