לא אשמה אך מואשמת
לקחת את בתך, ואתן עוזבות. בינינו כבר אין כלום!
אך דניאל…
אמרתי כל מה שיש לי! אינני רוצה לראות אותך עוד!
הדלת נסגרה, ונעמה כמעט נחנקה. החדר הסתובב מולה, באוזניה צלצל פתאום קול נשי רחוק, כל־כך דומה לשל אמא ״אל תעזי!״
המילים כאילו חילצו אותה. נעמה נזהרה, עשתה צעד ואז עוד אחד, והתיישבה על הכיסא כשהיא נועצת ציפורניים בכף ידה. הכאב הארצי הזה סילק את הערפל מסביבה והשיב לה מעט כוחות.
אסור! אסור להישבר! גם להתייאש אסור אבל כמה עייפה היא
לא! יש הגר, הבת שלה! ועוד… לא, עוד מוקדם לחשוב על זה! עכשיו עליה לאסוף את עצמה ולנסות להבין מה קרה.
מה הפך את דניאל נגדה פתאום? למה סילק אותה? רק אתמול עוד היה הכל בסדר…
או שלא היה?
המחשבה התבהרה, ונעמה הניחה את ידיה על השולחן, כפות־יד פתוחות.
טוב! מה אמא שלה תמיד אמרה? אם את לא יודעת מה לעשות תנתחי! תרשמי נקודות אחת אחת. ואם אפשר, קחי עיפרון וכתבי.
אבל כל העפרונות בחדר השני, ושם הגר ישנה…
הבת שלה תמיד ישנה קל, ונעמה לא רצתה להעיר אותה. הגר תתחיל לבכות ואז כבר לא תוכל להתרכז במה שקרה.
אין ברירה, צריך לענות לעצמה בראש.
נעמה הביטה בידיים שלה. האגרופים שהצטמקו בחודשים האחרונים היא כבר הפסיקה לטפח מניקור, חסה על הזמן והכסף. העור נעשה יבש ומנומר בפספוסים, מתנות השמש והגן. מי היה מאמין שתמצא הנאה כה עמוקה בעבודות הבית, תשכח כל מה שאמא העבירה לה.
״נעמה, את הרי אישה…״
״לא! אני ילדה!״
״זהו עכשיו, אבל כשתגדלי תהיי צעירה, אחר כך אשה. אסור לנו להזניח את עצמנו, בשום מצב! ידיים מטופחות יספרו עלייך הרבה יותר מבגדים יקרים. אל תעדי יהלומים על צוואר לא שטוף! מבינה?
״כן, אמא.״ הילדה בת השמונה, מציירת באודם שלא שייך לה.
״וזה מיותר כרגע!״ אמא נחטפה ממנה תוך צחוק מופגן את האודם. ״לא בשבילך עדיין! ולמה לך לצבוע? את יפה בדיוק כך. לכל דבר זמן ומקום. תתבגרי ואז נלך לבחור ביחד…״
״אמא…״
״אמרתי מה שיש!״
אותה תשובה לא קיבלה לעיתים קרובות. אבל כשהייתה כל הוויכוח היה חסר טעם. אמא הייתה עמוד תווך, תמיד.
בכל…
״נעמה, אני נוסעת. תגוררי אצל סבתא זמן מה. ככה צריך.״
״אמא, זה להרבה זמן?״ ילדה בת עשר מקמטת את שמלתה, מנסה לא לבכות.
״חצי שנה, הציעו לי עבודה נהדרת. אבל זה בצפון מאוד, ואותך אני לא לוקחת לשם. יותר טוב שתישארי פה עם סבתא. היא תשגיח, ואני אכתוב ואתקשר.”
״אל תלכי…״
לבסוף פורצת הילדה בבכי. האמא עייפה מניסיונות לנחם.
״די! אין לי ברירה! אם אפספס את התפקיד, לא נוכל לצאת מהדירה הקטנה. אני רוצה שיהיה לך חדר משלך, שניסע לים, כמו כולם! אם אבא היה בחיים, לא הייתי מהססת. עכשיו הכל עליי עלייך, על סבתא.״
״ויש גם את דודה תמר!״ מסרבת הילדה להקשיב.
״לתמר שלה בעיות, גם לה צריך לעזור!״
״עדיף, תעזרי לי ותישארי!״ המילים פורצות ממנה, ולראשונה עיניה קופאיות.
״נעמה!״ קולה של האם קפוא כסכין, הילדה רועדת. ״אסור לחשוב רק על עצמך, זו טעות! אם לא תחשוב על אחרים גם עלייך איש לא יחשוב. אני עושה את הכל עבורך, שלא תחסרי דבר! פעם אחת ואחרונה! תחזיקי מעמד, ילדונת…”
נעמה מהנהנת בצער, גופה מתכווץ. בלילות הייתה כותבת לאמא, ובשבתות, דבוקה לשפופרת, צורחת שהיא מחכה לה. הבדידות הייתה קשה כל־כך, עד שהייתה מוותרת אפילו על הגלידה האהובה. הזמן התרוקן.
אך אמא חזרה, כמו שהבטיחה. יותר לא נסעה לתקופות ממושכות. היו נסיעות קצרות, אבל אף פעם לא הפרידה ההיא.
עברו לדירה רחבה, שהשתפרה מדירת האב. לנעמה סוף כל סוף היה חדר, אך היא כמעט לא בילתה בו. כל ערב הוציאה מחדר השינה את מחברותיה והצטרפה לאמא במטבח. שתיהן נהנו מהקרבה, מדממה שקטה.
משבר גיל ההתבגרות פסח עליהן. לא היו קטטות וריבים, בזכות הרוך והסבלנות של האם. לפעמים, נעמה השתוממה כמה אהבה חבויה השכילה האם לתפור לשתיהן, ללא כל תמיכה. הסבתא כבר נפטרה, והן נשארו לבד.
על דודה תמר כמעט ולא דיברו.
למה כך? נעמה העזה לשאול רק פעם אחת וקיבלה תשובה ישירה:
״אפשר לסלוח, להבין רק לא בגידה.
״את מי בגדה דודה תמר?״
״את סבתא. היא רצתה להיפרד, לרפא עניינים. תמר לא באה…״
״למה?״
״פחדה שאבקש ממנה להישאר, לטפל. זו אחריות גם שלה. היא לא יכלה לראות אותה ככה, להאכיל, לרחוץ. לא יכלה לראות את האישה החזקה מאבדת את צלמה…״
״אז את כן יכלת?!״ רעדה נעמה בכעס.
״אני גם לא יכלת,״ האם הביטה ישר בעיני בתה רק השפתיים רעדו. נעמה אחזה בכתפה. ״גם אני קיוויתי שלא אצטרך לראותה ככה, אבל לא היו לי ברירות. היא אמא שלי אני מחויבת לעשות הכל שתעזוב את העולם בשלווה, לצידה של אהבה מוכרת, גם אם לא הבחינה…״
״לכן הגבלת אותי אליה לזמן קצר?״
״כן. לא רציתי שתזכרי אותה ככה.״
״אני לא זוכרת… לא את השכיבה ולא את המילים האחרונות. אני זוכרת איך לימדה אותי לבשל ריבה וללקק את הקצף. לשים על צלחת קטנה, לאכול בכפית הקטנה זה היה הכי טעים…״
״גם אנחנו, אני ותמר, עשינו ככה בילדות…״
״לא מבינה, היא גידלה אתכן באותה אהבה, אז למה אתן כה שונות?״
״ככה קורה, נעמה. סבתא שמרה במיוחד על תמר, הייתה חולה המון כילדה. אולי מזה הרגישה שצריך למגן אותה מכל העולם, לא רק מהמחלות? מי יודע…״
״הצליחה?״
״מה?״
״לשמור עליה?״
״לא. את יודעת בעצמך מה עבר עליה. שני נישואין, שלושה ילדים, הכל באומללות, תמיד בטלטלה… אני לא שופטת את אמא ולא בטוחה בצדקת ההגנה ההיא, אבל הבנתי איך אין להתנהג איתך.
״את אומרת שלשמור על ילדים זה לא נכון?״
״חייבים לשמור, אבל בדעת, לא במיגון מוחלט. מותר ליפול, להיות עצמאיים, לגדול מטעויות. כל עוד את תדעי שיש למי לפנות, ותנסי לבד זכית. אני פה, תמיד לצידך.״
״כן אמא…״
ועכשיו, ישבה נעמה, סופרת על אצבעותיה, מנסה להבין מה השתבש ומתי.
אתמול חגגו לדניאל יום הולדת. תאריך לא עגול, ובחרו באירוע משפחתי מצומצם. מזל שזו עונת הקיץ בבית הגדול שסיימו לבנות יחד בשנה החולפת, היה מקום לכולם.
הגיעה אמא של נעמה, חמיה, ואחותו של דניאל עם משפחתה.
הגר, מאושרת לחברת ילדים, התרוצצה בחצר וחקרה בלי הרף:
״הם מגיעים עוד מעט? נהיה בבריכה?״
הרבה שאלות נעמה חדלה לענות. הגר גם עונה לעצמה, מסדרת את חדרה כי לא מארחים בבלגן…
דניאל הלך לשוק, נעמה ואמא עבדו במטבח ושוחחו.
״אמא, מה את דואגת? מה לא בסדר?״
״הכל מצוין, בתי. באיזה שבוע את?״
רק אז קלטה נעמה, שהסוד שטמנה אפילו מעצמה, כבר לא נסתר. תחושת הקלה הציפה אותה, חיבקה את אמא בצחקוק.
״חדש לגמרי, רק שלושה שבועות. אפילו לדניאל עוד לא סיפרתי. איך ידעת?״
״את קורנת, מתוקה. בדיוק כך כשהיית עם הגר.״
״אמא, אני מפחדת…״
״ממה מתוקה? הכל טוב אצלכם.״
״לא יודעת, כבד לי. דניאל מסתובב קודר, לא מבינה אותו…״
״שאלת אותו?״
״לא מדבר!״
״אם כך כנראה לא שאלת נכון!״
״אמא!״
״מה? מגיע לך לשאול שוב ושוב. אם בעלך הולך בלי סיבה תתעקשי, תדעי הכל. אל תתני לו להתרחק. אחרת ימצא עם מי לדבר אי אפשר לדעת מה יקרה אז…״
נעמה סופרת עוד אצבע הנה! משם התחיל הכל. לא שמה לב לספקות, לא נתנה דעתה שעה שאמא אמרה לדבר.
אך לא הספיקה… היתה חגיגה, אחר־כך המולה אפילו לא מצאה דקה לשבת עם בעלה ולשאול מה מפריע לו.
ואז, בבת אחת, אמר לה: ״קחי את בתך ולכי.״
מה זה אמור להביע?
נעמה כווצה אגרוף. עכשיו תכן תעשה את מה שאמא לימדה. קודם כל: תשוחח עם דניאל!
דניאל כבר הכניס רכב להילוך, התכונן לצאת, כשנעמה רצה החוצה, והרימה את קולה עד שהציפורים נמלטו.
״תעצור!״
קפצה במורד המדרגות, רצה אל שער.
הוא הביט בה נדהם, ידיה על מכסה המנוע.
״תתרחקי,״ קולו עמום וחד, אך נעמה שמעה בו משהו שחיכתה לו.
דניאל לא רצה באמת לעזוב, לא רצה לנטוש את המשפחה.
״צא, נדבר לפני שהגר תתעורר! מה קורה? אני אשתך או אישה זרה?!״
קולה התלהם. דניאל הרגיש איך הכל בפנים מתכווץ.
הייתה צועקת כך אילו באמת לא היה אכפת לה, כפי שטענה אחותו? מדוע עצרה אותו, אם רוצה להשתחרר? האם אינו רוצה שהגר תהיה איתו?
לבסוף פתח הדלת, יצא וענה בגרירות:
״את הרי יודעת למה עשיתי זאת!״
״הייתי יודעת לא הייתי שואלת! דניאל, כבר שבועות אתה לא אתה. היום בכלל נפלת מהפסים! למה קראת להגר הבת שלי? היא לא גם שלך?״
״כבר לא יודע… תסבירי לי! ממי ילדת אותה? מדוע אבא שלה פוגש אותה בסתר?״
״איזה שטויות!״ נעמה פערה עיניים. ״אתה שומע את עצמך?״
״עם מי את נפגשת בעיר כשאת לוקחת את הגר לחוג?״
היא נחנקה, אך שלטה בעצמה.
״הבנתי. מי סיפר? אמא שלך? אחותך?״
״אין לאמא קשר!״
״ברור. מיכל דאגה״
״גם אם כן אחות חייבת להתריע, לא?״
״ואני אשתך! אתה מאמין לכל אחד, רק לי לא! נכון?!״
״שיקרת לי!״
״אני?! מתי שיקרתי? איך?״
״מי האיש שאת נפגשת איתו בפארק פעמיים בשבוע עם הגר?״
נעמה נאנחה ונדה בראשה.
״סיפרתי לך כבר! לא הקשבת לי בכלל!״
״מתי סיפרת? מה סיפרת?!״
״רצית לראות כדורגל. אני וסיימנו חוג, אמרתי שמצאתי את אסף מהכתה, שנים לא היה בעיר, חזר לטפל באמו החולה. ביקש ממני מידע על רופא, על מטפלת שסבתא שלנו הכירה. אחר כך היינו עוד כמה פעמים. אם מיכל היתה בודקת, הייתה רואה שהיינו שלושה אפילו אמא שלי איתנו. אתה באמת חושב שאפגוש גבר לעיני אמי?! היא הייתה הורגת אותי! לי נדמה שאמא שלי אוהבת אותך יותר ממני! היא כל־כך העריכה אותך! ואתה…״
נעמה מחתה דמעה, הפעם לא תבכה. לא עכשיו.
״רגע את טוענת ש…״
״דניאל, סיפרתי לך כבר! הבעיה שלך היא שהאמנת להוצאת דיבה, מבלי שניסית לבדוק. זרקת בוץ עלי ועל הילדה שלך! אתה קולט מה עשית?! איני יודעת מה דחף את מיכל לכל זה ולא מעניינת אותי הסיבה. היא הביאה את הרעל הביתה, חייכה בערב, ותפרה פגיעה, אבל מה שמעניין זה אתה. רוצה בדיקה גנטית? אין בעיה! נוכיח שהגר, שמביטה בעולם בעיניך היא שלך.”
נעמה האזינה וידעה:
״הגר מתעוררת.״
היא חזרה לבית, משאירה את דניאל תוהה בחצר.
אחרי רגע שמעה את רכבו יורד מהבית.
הגר פטפטה בחיבוק, צמאה לתשומת־לב. רצונה של נעמה היה לבכות.
איך זה קרה? מה טעתה? מה עליה לעשות? להתקשר לאמא? לשפוך את הלב? או להמתין, לשקול…
״לעולם אל תספרי לי על ריבים עם דניאל, עד שתהיי בטוחה שהכל נגמר ואין דרך חזרה. אז תזמיני אותי, ואני אגיע בכל שעה. עד אז תשמרי בלב! אתם תשלימו. אני עלולה לא לסלוח לו, על שפגע בילדה שלי!”
נעמה הרימה את הטלפון, אך הניחה אותו. עוד מוקדם… דניאל צריך לדעת שעומד להיות שוב אבא. אחר כך תחשוב.
שקטה מרגע ההחלטה. כשהרכב נע נעצר שוב בכניסה, כבר הייתה אסופה.
האכילה את הגר, כאשר הדלת נפתחה בבת אחת ודניאל גרר את מיכל פנימה.
״נו, קדימה! נעמה, איפה את?!״
״בדיוק פה.״ נעמה הביטה בהגר, והבינה:
לא יאה שהגר תראה מריבה.
״מותק, אכלת? לכי לחדר שלי תפעילי טלוויזיה, תסתדרי?״
״כן!״ הגר ברחבובה ניתקה מהמקום למעלה. ״היי, אבא! שלום דודה מיכל! אמא הרשתה לי טלוויזיה!”
הקול הציוצי של הילדה הכניס מעט שפיות. דניאל שחרר את אחותו, ונעמה התערבה מיד.
״לכי, הגר! אני אגיע תוך רגע.״
״אין לחץ, אמא!״ הגר חייכה ודהרה לעלייה.
הפגישה הייתה קשה. מיכל דמעה, דניאל זעם, ונעמה לא ידעה איך להגיב.
״חשבתי שאת מרמה אותו! את לא יודעת כמה סיפורים שמעתי מכלה ודודות כבר איני מאמינה לאף אחת!״
״מיכל, את באמת חושבת שאני כמו החברות שלך? מה איתך? את בוגדת בבעלך? ילדייך שלך בטוחים?״
מיכל נרתעה.
״מה את מדברת בכלל?!״
״ואת? מה חשבת שיקרה?! ניצלת את האמון שלו. לשם מה?״
״לא יודעת… חשבתי שאני שומרת עליו…״
״מפניי? והצלחת?״
נעמה הנידה ראשה.
״סיימתם? אין עוד שאלות?״
״נעמה…״
״די, דניאל. עכשיו עלי להבין עם עצמי איך ממשיכים. מיכל אינני רוצה כרגע לראותך בביתי. אין צורך להסביר למה.״
״נעמה, סליחה…״
״נראה בהמשך. עכשיו תלכו. גם אתה, דניאל. הבנת הכל. לך.״
השלום עם דניאל יבוא, לא מייד, ולא בקלות. איש לא יידע מה התגלגל ביניהם, פרט למיכל. יש דברים, כך לימדה אותה אמא שלא מוציאים מהבית. ולעצה הזאת נעמה תהיה אסירת תודה.
בסוף, אמא תחבק נכד חדש, תפטפט עם חמותה על הדמיון לתינוק לאב, ותיתן חיוך אחד קטן לנעמה.
״התגברת, בתי. אמא טובה ואישה טובה נהיית…”
״באמת?״
״האם שיקרתי לך פעם?״
״אמא, מה פרוש להיות חכמה? הרי לא חכמה כלל…״
״חכמה, בתי, זו לדעת להחזיק במה שזכית לו: בית, משפחה, אהבה, חברים. לדעת מתי לאחוז ומתי לשחרר, מה לשמור ומה לזרוק, ולבנות חממה שמחממת את כולם. זה לא קל. אבל את למדת.״
״באמת?״
״בהחלט! אגב, אסף התקשר הוא מתחתן בעוד חודש. הזמין אותך ואת דניאל לחתונה.״
״אמא…״
״די עם האמא הזה. אשמור על הילדים! אבל בבקשה, עשי משהו בשבילי: סדרי כבר את הידיים שלך!״
״בסדר, אמא!״
נעמה תחבק את אמא, תסמן קריצה לדניאל ולמיכל שנעמדו בפינה, ותקרוץ להגר:
״בואי! תעזרי לי להרדים את אחיך הקטן.״
״אפשר?״ הגר תתלהב, תלטף את ידו הקטנה של התינוק.
״בטח, אהובה שלי. בטח…״נעמה חייכה, לבה מתמלא שקט חדש. בתוך הבית הקולות מתפזרים: צחוקה של הגר, בכיו הזעיר של התינוק, רשרוש כוסות במטבח, אפילו רמז של שיחת פיוס בין דניאל למיכל במסדרון.
היא לא צריכה יותר רשימות ולא זכוכית מגדלת. החיים, חשבה, לא תמיד צודקים, אבל לפעמים מרפאים. כל שנות הלמידה, הדמעות והפרידות עמדו בצד אחד של המאזניים; אך הנה, בזרועותיה חמלה והידיים, גם אם לא מטופחות, מחבקות חיים.
בערב, כשכולם ישנים סוף־סוף, תתיישב נעמה ליד החלון הפתוח, תקשיב לרוח ולתפילת הלילה של ילדתה. היא תלחש לה: מחר, נתחיל עוד פעם וביחד, תמיד ננצח.
ואולי, בפעם הראשונה, היא יודעת זאת באמת.
