כשהשכן שלי דפק על הדלת בעשר בלילה, בידו מפתח של מישהו אחר

כששכן שלי דופק על הדלת בעשר בלילה, הוא אוחז בידו מפתח זר.
אני לבד במטבח, שוטפת כלים. זה היה יום ארוך, וכל מה שאני רוצה זה שקט. כשאני פותחת, הוא עומד על הסף ומביט בי במבט משונה.
“זה לא המפתח שלך?” הוא שואל.
אני מביטה במפתח המתכתי שבידו. הוא זהה לשלי בדיוק.
“לא,” אני אומרת. “שלי פה.”
אני מראה לו אותו.
הוא מכווץ גבות.
“אז למה הוא פותח את הדלת שלך?”
בהתחלה נדמה לי שהוא צוחק. אבל הפנים שלו רציניות.
“מה הכוונה פותח?”
“לפני חצי שעה,” הוא אומר, “ראיתי אישה נכנסת. חשבתי שזו את, אבל אחר־כך ראיתי אותך במרפסת.”
הלב שלי מתחיל להלום פתאום.
אני גרה לבד כבר שנתיים. אחרי הגירושין החלטתי שלא אכיל עוד הרגלים של אחרים, רעשים של אחרים, או מפתחות של אחרים.
“איך היא נראתה?” אני שואלת.
“כהת שיער… בת בערך ארבעים… עם תיק.”
באותו רגע עובר צמרמורת בגבי. לאף אחד חוץ ממני אין מפתח לדירה הזו.
מלבד אדם אחד.
בעלי לשעבר.
אבל הוא עזב לפני שנתיים. ואת המפתח שנתתי לו, הוא החזיר לי. לפחות כך אמר.
“אתה בטוח שהיא נכנסה לכאן?” אני שואלת.
“ראיתי בבירור,” עונה השכן. “היא סובבה את הידית ונכנסה.”
אני פונה לדלת מאחורי. בפנים שקט.
שקט מדי.
“חכה כאן,” אני אומרת.
אבל הוא מנענע בראש.
“אני לא עוזב אותך לבד.”
אנחנו נכנסים לאט. הסלון נראה כמו שהשארתי אותו. האור דולק.
אבל על השולחן יש משהו שלא היה קודם.
כוס.
הכוס שלי.
עם מים.
אני נעצרת.
“לא שתיתי מים,” אני לוחשת.
השכן מתקרב ונוגע בכוס.
“חמה.”
באותו רגע נשמע רחש קל מהמסדרון. כאילו מישהו מזיז משהו.
אנחנו קפואים.
“יש פה מישהו?” השכן צועק.
אין תשובה.
הוא מתקדם קדימה. אני מאחוריו. דלת חדר השינה חצי פתוחה.
הלב שלי רועש באוזניים.
הוא פותח את הדלת בבת אחת.
החדר ריק.
אבל הארון שלי פתוח.
הבגדים שלי מבולגנים.
ועל המיטה מונח משהו קטן.
מעטפה.
אני מתקרבת ולוקחת אותה. עליה כתוב רק שם אחד.
שלי.
אני פותחת בידיים רועדות.
בתוך המעטפה פתק.
משפט אחד בלבד.
“כשתהיי מוכנה לדבר, את יודעת איפה למצוא אותי.”
הכתב מוכר.
בעלי לשעבר.
השכן מביט בי.
“יש לו מפתח?”
אני מנידה בראש באיטיות.
“לא אמור להיות.”
אני מתיישבת על המיטה ומנסה להבין. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה בבית המשפט. הוא היה רגוע, רגוע מדי אפילו.
אז הוא אמר לי:
“יום אחד עוד נדבר.”
חשבתי אז שהוא סתם מדבר שטויות.
אבל עכשיו… מישהו נכנס אלי לדירה.
ישב ליד השולחן שלי.
שתה מהכוס שלי.
פישפש בארון שלי.
השכן עומד בדלת ובוהה בפתק.
“זה לא נורמלי.”
“אני יודעת.”
פתאום אני נזכרת במשהו. אני ניגשת לארון שליד הדלת ופותחת אותו.
שם אני שומרת את המפתח הרזרבי.
והוא… נעלם.
באותו רגע אני קולטת.
הוא לא עשה עותק.
הוא פשוט אף פעם לא החזיר את המפתח.
ואני – האמנתי לו.
השכן אומר בשקט:
“נראה לי שהגיע הזמן להחליף מנעול.”
אני מביטה שוב בפתק.
ואז קורעת אותו לשניים.
“לא,” אני אומרת. “נראה לי שהגיע הזמן להחליף משהו אחר.”