יומן אישי יום חמישי, סוף יוני
אני לא אשכח את אותו מבט קפוא שלה כשעניתי:
“נועם, החתולות האלה כאן מאז שרק התחלנו להכיר. באיזו זכות אתה מבקש ממני להיפטר מהן? מה שאתה מבקש ממני זה בגידה.” הקול שלי כמעט לא היה שלי חותך, קר.
הלב שלי לא שקט כבר כמה ימים. גדלתי ברמת השרון, רחובות מוצלים בעצים ישנים, שיחים פורחים וריח מתוק באוויר מהלימון והיסמין. יש במקומות כאלה משהו שמאלץ אותך לחשוב מה חשוב באמת?
אמא שלי נפטרה כשהייתי ילדה קטנה. את מקומה תפסה דודה שלי עליזה. חייה האישיים לא התממשו; אף פעם לא מצאה בן זוג, תמיד הלכה קצת צולעת, חלשה, אבל כל החום שבה השקיעה בי. קראתי לה פשוט “אמא עליזה”. לא היה דבר בעולם שהייתי אסירת תודה עליו יותר.
“אמא, חזרתי,” הייתי קוראת לה בכל פעם שחזרתי מבית הספר, אחר כך מהטכניון.
“אהובה שלי, איך היה היום?”
קראתי מגיל צעיר מאוד. אמא עליזה הקריאה לי סיפורים בעיקר על חיות וציפורים. אלה היו הערבים הכי שמחים שלי.
כשהייתי בת שתים-עשרה הבאתי יום אחד הביתה חתלתולה בוכה:
“אמא, תראי כמה היא מסכנה. אף אחד לא צריך אותה.” הייתה לי צמרמורת בגרון.
“ניקח אותה, הילדה שלי.” היא חיבקה אותי.
קראנו לה גלי. עברו כמה שנים, ואמא עליזה בעצמה הביאה מהעבודה קופסה. בתוכה עוד חתלתולה.
“מצאו אותה ליד הסופר, מיכל מהעבודה לקחה לעצמה אחת, שירה שנייה, וזו נשארה לי”
עכשיו היו לנו שתיים גלי ודובשנית. גלי, קשישה וחכמה, הריחה בזהירות את הקטנה, לקחה אותה בעדינות עם הפה לכרית בסלון, והתחילה ללקק אותה כאילו נולדה לה.
הזמן חלף. התבגרתי, לקחתי על עצמי יותר בבית ניקיתי, בישלתי, קניתי תרופות, זכרתי שמות של כל הרופאים. לא שחררתי אותה לבד למרפאה, נשארתי תמיד לצידה. יחד קראנו ספרים, אירחנו אחת לשנייה חברה, ושפכנו לב אחת לשנייה לתה.
את נועם הכרתי בתערוכת צילום. הלב שלי היה פתוח אליו, והצגתי אותו ישר ובפתיחות לאמא עליזה.
היא דאגה “הוא לא באמת פתוח אלייך,” רמזה לי באחת ההזדמנויות, אבל אחר כך ניסתה להניח לעצמה אולי זו רק קנאה אימהית.
העברתי דירה עם נועם, התחלנו לחיות יחד. פעמיים בשבוע שלישי ושבת הייתי מגיעה לאמא עליזה. בשבתות ניסיתי לשכנע את נועם לבוא, אבל תמיד השתמט בתירוצים.
“תמר, החתולות האלה באמת, הלכלוך, הפרווה, הקערות איך גרת שם?”
הוא היה מעווה את הפנים, ואני מנסה למתן, לצחוק על הכל.
“נועם, תראה כמה שמחה הן מביאות לי!”
“כן, ומה כל כך שמח בזה?”
“הן רודפות אחרי צעצועים, מפריעות לי לקרוא, מתחבאות בארון, נרדמות לי על החזה ומגרגרות בקול זה לא עושה אותך מאושרת?”
הוא רק היה מהנהן, מתעקש: “אני לא אוהב חיות. אל תיפגעי”
בשנים האחרונות מצבה של אמא עליזה הידרדר, ואני הגעתי אליה אחרי עבודה כמעט כל יום. הצעתי לנועם: נעבור לדירה שלה ונטפל בה יחד. הוא סירב בעקשנות, ואני התפצלתי בין זוגי לאם השנייה שלי.
העומס לגמרי התגבר: כביסות, חיטוי, ריח של מחלה ישן. פחדתי, אבל ידעתי זה קרוב.
אמא עליזה הלכה לעולמה לפנות בוקר. נשארתי אתה כל הלילה קראתי לה, החזקתי לה יד.
קמתי מרעש הציפורים. כשנכנסתי כבר היה שקט. צלצלתי לנועם:
“אמא איננה.” נשברתי על הקו.
בבוקר שאחרי ההלוויה הכל נהיה ריק. מצאתי מעטפה ליד מיטתה. בצד אחד היה הצוואה, ובצד השני מכתב ממנה.
“התמרי שלי,
אני יודעת כמה כואב לך עכשיו. אין מי שיחבק וינחם.
אני מאוד אוהבת אותך, תמיד אהבתי. אני קרוב אליך, בכל רגע של צחוק ועצב. הדירה כולה שלך ככה צריך להיות.
רק בקשה אחת לי תשמרי על הקשישות שלי, גלי ודובשנית. הן לגמרי שלך עכשיו.
תהיי מאושרת, אהובה שלי.
שלך, אמא עליזה.”
שוב ושוב חזרתי על המכתב הזה, כשהחתולות סביבי, וכל אחת מקבלת חיבוק משלה. הן הלב שלי, הזיכרון שלי, הילדות שלי.
החלטתי להחזיר את הבית לחיים. סידרתי, ניקיתי, סידרתי תריסים וכריות, דאגתי לחתולות. נועם סירב להצטרף.
“למה שלא נגור קצת בנפרד? אני לא יכול עם החתולות והבית שלך מלא בריח של מבוגרים.”
הלב כאב אבל האבל כיסה הכל.
לאט לאט החזרתי לעצמי את החיוך. שיחקתי עם החתולות, החלפתי וילונות, קראתי שוב ספרים ישנים. נועם התרחק. הרגשתי שעולמי חוזר לאיזון.
באחד הערבים מישהו דפק בדלת.
“נועם? כנס,” חייכתי אליו.
“תמר! התגעגעתי. וואו, איזה ניחוח, איזה בית רואה שסוף סוף נפטרת מהן?”
נעצרתי, נעצבה בי נשימה.
“מה זאת אומרת ‘נפטרתי’?”
“נו, הן מסריחות! כשהייתי כאן כל הריחות הן עוד כאן?”
גלי התרפקה על זנבה, דובשנית התלקקה בעצלתיים.
“נועם, הן כאן הרבה לפני שהכרנו. למה שאלך מהן?” עניתי בקור.
“תמר, תתעוררי. הדירה מעולה צריך שיפוץ, מטבח חדש, ולהעיף את כל החיות. בואי, תחשבי עתידית עבודה, חתונה, ילדים לא חתולות זקנות.”
הוא ניסה לשכנע, הבטיח אפילו לממן להן פנסיון.
“אתה לא מבין,” עניתי. “הן המשפחה שלי. בדיוק כמוך, אולי אף יותר.”
“תמר, החיים רציניים, צריך להתקדם. אני לא יכול לחיות איתן תבחרי.”
הוא ציפה שאבחר אותו. ראיתי לו בעיניים: הכל שיקול, הכל עינייני. אצלי זה שונה. גלי ודובשנית הן הבית שלי, אמא שלי, הילדות שלי, החום שלי.
פתאום הבנתי בבירור: אני לא מוכנה שיכתיבו לי, לא מוכנה לאולטימטומים.
איך אפשר להפקיד עתיד בידי מי שמבקש לנתק אותי מעבר כה משמעותי?
“נועם, תלך. אני צריכה זמן לעצמי. לא התאוששתי, ואתה כבר מלחיץ. בבקשה, תלך.”
הוא הרים קול, טרק דלת, הכוסות בארון צלצלו, והלב שלי כיווץ כאב אבל מהול בהקלה.
התמוטטתי לספה, כרכתי את החתולות הצמודות, הבאתי את פי אל הפרווה החמה:
“אהובות שלי, לעולם לא אעזוב אתכן. אתן המשפחה שלי. שומעת אותי, אמא עליזה? אני לא אתן אותן, לאף אחד, לעולם.”
עוד יום חלף. חזרתי בערב הביתה, ראיתי אותו מסביב לבניין, מסתכל על החלונות שלנו בתקווה.
המשכתי ללכת “לא, נועם. אני נשארת עם החתולות!”
הדלת נסגרה אחריי, חותכת את הסיפור עם מי שלא היה מוכן להבין.
גלי ודובשנית ליוו אותי עוד הרבה שנים כל צעד קטן, כל גרגור חרישי הזכירו לי את אמא עליזה, את הבית שלנו, את הילדות.
כי משפחה היא לא רק דם.
זו בחירה יומיומית, דאגה מהלב, מחויבות שלא בודקים בשום משקל.
אהבה שלא נסגרת במשא ומתן.
והיכן שיש אהבה, תמיד יש מקום לנאמנות ולחום.
הבית שלי יהיה תמיד כזה: נקי, כי אוהבים; חמים, כי שומרים; ואמיתי כי אני לא מוותרת על מה שחשוב באמת.
וכשהחתולה שלי מגורגרת לידי כל העולם מתחמם מחדש.
