שיעורים לחיים

בית הקפה היה חמים, מואר, ושוקק חיים. ספסלי ויניל אדומים עיטרו את הקירות. הרצפה המשובצת בשחור ולבן הבריקה תחת אורות הניאון. ספלי קפה נקשו בנעימות.

המסעדה הייתה חמימה, מוארת ועמוסה. ספסלי ויניל אדומים עיטרו את הקירות. הרצפה המשובצת בשחור-לבן הבריקה מתחת לאורות הניאון. כוסות קפה נקשו זו בזו בעדינות.

הוא חשב שהוא נותן ארוחה אחת לילדה רעבה אחת בלבד. רק זה. רק קופסת חומוס לבנה מפלסטיק. רק מחווה קטנה של חסד מחוץ למסעדה קטנה ברחוב צדדי ירושלמי, אורותיה צהובים ורכים.

הילדה הקטנה הופיעה ליד השולחן של הרוכב בשקט כזה, שכמעט ולא שם לב אליה עד שלחשה. “אדון…” הוא הסתובב באמצע הביס, עדיין מחזיק את המזלג

אף אחד במסיבת התרומה בירושלים לא ידע למה האישה המבוגרת הופיעה שם. היא לא השתייכה בין היהלומים, שמלות המשי ונברשות הקריסטל המבהיקות באור הכחול המוזר.

האולם כבר היה טעון במתח כשפתאום הילד התרומם מספסל הקהל. גופו הקטן רעד, אבל קולו פילח את החדר בלי פחד. תפסיקו! זו לא הייתה היא! כל הראש פנה אליו.

האולם כבר היה מלא במתח כשהילד זינק מהספסל בגלריה. גופו הקטן רעד, אבל הקול שלו פילח את החדר בלי לבקש רשות. “תפסיקו! זו לא היא!”

אולם בית המשפט היה כבר כבד במתח כשהילד קפץ פתאום מהספסל שבגלריה. הגוף הקטן שלו רעד, אבל הקול שלו פילח את האוויר בלי פחד. “תעצרו! זה לא הייתה היא!”