יוחנן טיגן תפוחי אדמה, פתח צנצנת מלפפונים חמוצים. היום עברה שנה מאז שהילה הלכה לעולמה. פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
– את באת, – חייך יוחנן כשראה את שכנתו יערה בפתח, והזמין אותה לשולחן.
ישבו, שתקו, העלו זיכרונות על הילה. פתאום שלף יוחנן מעטפה מהכיס.
– יערה, את המעטפה הזו נתנה לי הילה לפני שנפטרה, – הסביר יוחנן והגיש את המעטפה ליערה.
– אבל זו בשבילך, – השתוממה יערה.
– תקראי, ותביני הכול, – אמר יוחנן בקול שקט.
יערה פתחה את המעטפה, קראה ושהתה רגע.
החתן הבטיח לבוא לקחת את יערה בשבת בבוקר. חבל לעזוב את המושב, אבל כבר סוף אוקטובר. סגרו את המים, זמן לחזור הביתה.
– יערה! יערה כהן, את בבית? – קרא השכן מהמושב, יוחנן לוי.
– תיכנס, יוחנן, אני עוד פה. אורזת דברים, החתן אמור לאסוף אותי בעוד יומיים. בטח שוב יכעס שיש לי יותר מדי תיקים… אבל מה לעשות, רוב הדברים שלי זה בכלל ירקות ופירות מהגינה. יובשתי תפוחים – הייתה שנה מוצלחת. מלפפונים חמוצים, ריבות, לֶקֶה. אי אפשר להשאיר. בסוף זה הכל בשבילם, בשביל המשפחה.
– אל תדאגי, יערה. גם אני אחזור לבית עוד מעט, אבל כרגע טוב לי פה. כל כך יפה בסתיו. הילה ממש אהבה את הסתיו. אגב, נזכרת איך פעם כולנו היינו סוגרים יחד את עונת המושב? שרון שלך עוד היה, היינו צעירים, הילדים קטנים. היום הכול פה קצת נטוש. פעם הכול היה מטופח, העצים צעירים – חשבנו שלעולם לא יגדלו… רציתי, יערה, שתבואי אליי. שנה עברה להיום מאז הילה איננה. רוצה שניזכר. גם יש לי משהו חשוב לדבר איתך. הכנתי תפוחי אדמה מטוגנים, בואי ונשב יחד.
– ברור, יוחנן, תיקח מלפפונים חמוצים. אני אגיע תוך חצי שעה, הכל עוד פה מפוזר.
המשפחות היו ידידים שנים רבות. יחד בנו, שתלו עצים, עזרו אחד לשני. ימי הולדת בקיץ חגגו יחד. הקיץ היה עבורם חיים קטנים בתוך השנה. עכשיו הנכדים של יערה באים לבקר בקיץ, אין לה זמן להתעצב. שרון, בעלה, נפטר לפני שבע שנים. יוחנן והילה נשארו חברים טובים איתה כי שכנים הם. לא הייתה דרמה, רק זוגיות חברית. אבל מאז שהילה נפטרה בסתיו שעבר, הכל השתנה. עוד באביב היתה מספרת שירדה במשקל, מרגישה צעירה. ואז… פתאום נעלמה מהעולם. הקיץ הזה היה מבולבל. יוחנן כל הזמן תפס את עצמו במעשים מוזרים – עוקר, שותל, עובד במרפסת. מי ייטע אם הילה איננה? כל מה שנשאר זה לשמוע את קולותיו מהסדנה ומעט כעס עצמי.
יערה כמעט ולא זכתה לביקור מהנכדים, הפעם מחנה, פעם חופשה עם ההורים. גם היא לא מבינה בשביל מי היא משקיעה כל כך בגינה. משקה, עוקרת העיקר להיות עסוקה.
יערה נשמה עמוק, החליפה בגדים והלכה לבית השכן, כפי שהבטיחה.
יוחנן כבר חיכה. על השולחן: תפוחי אדמה מטוגנים, עגבניות, מלפפונים חמוצים.
– שבי, יערהלה. מחר באים הילדים שלי, היום אזכרה להילה, נזכרתי בתמונות הישנות. הנה שרון שותל איתך דובדבן, כולם חזרו מהיער עם פטריות, וכאן מנגל – תראי את הילה מול המדורה, עוצמת עיניים.
יוחנן מזג עראק לחיים, לזכר הילה ושרון. דקת דומייה, נשנשו מלפפון חמוץ.
אז שלף מעטפה.
– יערה, אנא תקשיבי, אל תופתעי. הסתיו הקודם לקח איתו את הילה.
לקחתי אותה מהמושב באוגוסט ועדיין הייתה חזקה, כמעט עליזה. נזכרנו יחד בחיינו, כאילו חיינו אותם מחדש. צפינו בסרטים ישנים, שוחחנו. באחד הימים היא אמרה לי:
‘יוחנן, תבטיח לי שתעשה משהו בשבילי. זו צוואה שלי, לא בקשה בלבד, רק תקשיב. אני יודעת שתעשה.’
ונתנה לי את המעטפה הזו. היא כתבה לי במיוחד, ידעתי שלא אפספס. הנה, קראי.
יוחנן הגיש את המעטפה ליד יערה.
– אבל זה בשבילך…
– תקראי, תקראי תביני הכל.
יערה שלפה דף מכתב, כתב ידה של הילה:
יוחנן אהובי, אין מה לעשות, אני עוזבת מוקדם מדי. אבל חיים חייבים להימשך, תחיה גם בשבילי! אני מצווה עליך להיות מאושר. זו לא אומרת שתשכח אותי. רק יהיה לי קשה לראות מלמעלה שאתה עצוב. אל תפחד לחזור ולחייך לחיים. הרי כל כך אהבנו את הקיום. אני רוצה שלא תישאר לבד. ואם תמצא חברה מתישהו, דע שאני אשמח. רציתי תמיד, שהחברה הזאת תהיה יערה. תמיד נדמה היה לי שאתם מתאימים זה לזה. תציע ליערה להיות איתך, תסביר לה שהיא לא גוזלת כלום, זה טוב לשניכם. הרי אף פעם לא הרמנו ידיים בחיים. תהיה שמח, גם כשקשה. שלך לעד, הילה.
יערה קראה שוב, הרימה מבט אל יוחנן.
– הבטחתי לעשות בדיוק כפי שהילה ביקשה. הייתי חייב לספר, הבחירה בידיים שלך, – יוחנן דיבר בהתרגשות, – יערה, בואי ננסה. יש לנו חמלה וחברות חמה זה מתנה. אין לנו ממי להתבייש. לדעת לשמוח בכל יום מחדש זה אוצר, ליפול לייאוש זה עוון. תסכימי להיות שותפתי? אני מבטיח שלא תתחרטי.
יערה שתקה, מופתעת מהפנייה. הסתכלה בו והבינה שיש אמת בכנותו:
– יוחנן, אני אחשוב על זה. אגיד לחתן שנשארתי שבוע נוסף לסידורים.
כך הסכימו ויוחנן ליווה את יערה לביתה.
בלילה יערה לא הצליחה להירדם. החלטה לא קלה. כל חייה עברו מולה. לפנות בוקר חלמה על שרון. עומד וצוחק מה את מתלבטת? חיים לשניים הם קלים יותר. תלכי עם יוחנן, אני באמת שמח עבורך, שתמשיכי לחיות.
בקיץ שאחרי, הסירו יוחנן ויערה את הגדר בין המגרשים. עכשיו יש להם פי שניים נכדים שירוצו, ייהנו. יוחנן בנה נדנדות, עיבד גינה, יערה שתלה שלל ירקות. לכולם יש ילדים ונכדים משתתפים, מבוגרים עוזרים. הילדים באים לשבתות, מתרגשים מהשותפות והחברות שהמשיכה למרות כל הקשיים.
אולי יהיו כאלה שיבקרו, רק הילה ושרון, מלמעלה, מביטים ומברכים. הציווי להיות מאושרים קוים. והחיים, על אף הכול, ממשיכים.
השיעור: גם כשנדמה שהכול הסתיים, יש מקום לאור, לאהבה מחודשת ולחברות. אושר הוא צוואה שמותר למלא שוב ושוב.
