בית הקפה היה חמים, מואר, ושוקק חיים.
ספסלי ויניל אדומים עיטרו את הקירות.
הרצפה המשובצת בשחור ולבן הבריקה תחת אורות הניאון.
ספלי קפה נקשו בנעימות.
שיחות חרישיות התגלגלו בין השולחנות.
הכול הרגיש רגיל.
במרכז החלל, ליד שולחן מתכת מצופה כרום, ישב גבר עייף לבדו.
המעיל שלו היה דהוי ולא נקי, שערו פרוע, ועיניו שקעו מרעב ומעייפות.
רוב האנשים העדיפו שלא להביט בו.
אבל המלצרית הצעירה כן הסתכלה.
היא התקרבה בשקט, בידיה צלחת לבנה ועליה נקניקיה חמה בלחמנייה.
המדים השחורים-לבנים שלה מסודרים, אך פניה שידרו רוך.
אנושיות.
היא הניחה את הצלחת לפניו, כמעט בלחישה.
הנה אדוני, חייכה ברוך,
בתיאבון.
לרגע הוא רק בהה בה.
אחר כך העיף מבט אל הצלחת, ואז שוב לעיניה.
מבטים מלאים בהכרת תודה עמוקה, כמעט לא מאמינה שמישהו התייחס אליו בכבוד.
תודה רבה, לחש.
היא הנהנה ונסוגה מעט לאחור.
אבל לפני שהספיק לגעת באוכל
כיסא חורק נגרר בחדות על הרצפה.
כל האנשים הפנו מבטיהם.
המנהל התקרב בזעף, בחליפה כהה, פניו מתוחות מזעם.
מה זה צריך להיות? נהם.
המלצרית קפאה.
האיש הרעב הניח בידו לאטו על השולחן.
המנהל עמד מעליו, מביט בו בשאט נפש
וטפח בסערה על הצלחת, עד שהתנפצה על הרצפה.
הנקניקייה התגלגלה על הריצוף המשובץ.
דממה נפלה על בית הקפה.
המלצרית השתנקה, ידה מכסה את פיה.
האיש בשולחן לא נע.
הוא רק הביט באוכל השבור.
האפס הזה לא ראוי לאכול כאן!
זרק המנהל, קולו חותך.
המילים הדהדו בכל החדר כמו סטירת לחי.
המלצרית הביטה בו בפחד.
הלקוחות נאלמו, שותקים.
האיש התרומם לאט.
אך משהו השתנה באוויר.
הוא לא נראה שונה פתאום,
ולא עשה שום מחווה דרמטית.
אך הדרך בה יישר גב,
זקף סנטרו,
וקיבע מבטו בעיני המנהל
הרהיבה את כל הנוכחים להבין שטעו בו.
קולו היה יציב ושקט.
ברור לחלוטין.
אני הבעלים של המקום.
פניו של המנהל התרוקנו.
המלצרית נעמדה דוממת, ידה עדיין על שפתיה.
הבעלים התקרב צעד נוסף,
הביט במנהל,
ואז במלצרית.
וקבע בפסקנות:
אתה מפוטר ואת
בית הקפה היה חם, מואר, ושוקק חיים.
