הילדה הקטנה הופיעה ליד השולחן של הרוכב בשקט כזה, שכמעט ולא שם לב אליה עד שלחשה.
“אדון…”
הוא הסתובב באמצע הביס, עדיין מחזיק את המזלג, וראה ילדה זעירה בחולצת טי צהובה וגדולה מדי, עומדת באור המאובק של בית הקפה. לחייה היו מלוכלכות, מראה שערה סבוך, ועיניה ברחו כל הזמן אל הבחור שישב ליד הדלפק.
פניו של הרוכב התרככו.
“הכול בסדר, ילדה?”
הילדה התקרבה ולחשה לאוזנו, קולה רעד עד שכמעט לא נשמעה.
“זה לא אבא שלי.”
בית הקפה נדם בראשו של הרוכב עוד לפני שהחדר עצמו השתתק.
לסתו התהדקה. הוא משך אותה בזהירות אל השולחן לצידו, והניח את זרועו הגדולה לפניה כחומה מגוננת.
“תישארי מאחורי.”
הבחור מהדלפק הסתובב לאט.
הרוכב קם, מעילו הארוך חורק, וכיסא גרר על הרצפה.
“אנחנו צריכים לדבר.”
הילדה נתפסה בבגדו, ופתאום קפאה כשראתה את סמל הזאב התפור למעיל שלו. עיניה התמלאו דמעות.
“אמא אמרה… שאם אראה פעם את התווית הזו… אני צריכה לברוח אליך.”
הרוכב עצר את נשימתו.
קולו העמיק.
“איך קוראים לאמא שלך?”
הילדה הביטה בחרדה אל הבחור, ואז לחשה:
“שקד.”
הרוכב הרים מבט אל הצעיר
הבחור עדיין חייך כאילו חשב שהוא יכול ללכת מכאן.
אבל פניו של הרוכב השתנו לחלוטין.
שקד לא הייתה שם עבורו בלבד; זה היה פצע שמעולם לא החלים.
הוא הביט בילדה, ואז חזר להסתכל על הבחור.
“איפה אמא שלה?”
הבחור משך בכתפיו. “היא נתנה לי את הילדה.”
הילדה ניערה בראשה נמרצות, והסתתרה מאחורי המעיל.
“הוא משקר. הוא לקח אותי כשאמא צרחה.”
כל הרוכבים בבית הקפה קמו על רגליהם בבת אחת.
הדלת צלצלה כששני גברים במעילי עור נכנסו וחסמו את היציאה בלי לומר מילה.
הרוכב שלף מהמעיל תמונה ישנה ובה אישה צעירה עם אותו סמל זאב על שרשרת.
הילדה נגעה בתמונה.
“זאת אמא.”
עיניו של הרוכב בערו מכעס.
הבחור נסוג אחורה.
קולו של הרוכב הפך קר.
“שקד היא אחותי.”
ואז הילדה לחשה:
“היא עדיין ברכב שלו.”
לפעמים, רגע אחד של אומץ יכול להציל חיים ולתקן עוול ישןאסור לנו להישאר אדישים כאשר מישהו זקוק לעזרה.
