קוראים לי תמר מזרחי. את המכולת הקטנה של המושב אני זוכרת כמו חלום: הכול מטושטש, אבל הצבעים חדים. כולם קראו לה פשוט המכולת. אל הדלפק רצו כל ילדי המקום לקנות סוכריות טופי או עוגיות. אני כמעט אף פעם לא קיבלתי כסף למתוקים. לפעמים אמא היתה נותנת לי כמה שקלים בסתר, בלי שיוסף מזרחי ידע.
לפני שנכנסתי לחנות, החברה השכנה שלי תמיד הציצה ראשונה בחלון. היא בדקה אם יוסף לא יושב שם. אם הוא ישב ליד הדלפק, הסתובבתי והלכתי הביתה, כי ידעתי שהנוכחות שלי תעצבן אותו. אבל אם במקומו ישב שם מרדכי לוי, השכן שלנו, הכול השתנה.
הוא היה מבחין בי מהפתח, מחייך חיוך אמיתי וקורא לאורלי המוכרת לתת לי את השוקולד הכי גדול על המדף. מרדכי חזר ואמר שהוא ישלם על הכול, ושלף את הארנק. פעם אחת אורלי שאלה אותו למה הוא קונה ממתקים כל כך הרבה לבת של מירי, בזמן שלשאר הילדים הוא שוקל מאה גרם סוכריות רגילות. מרדכי רק משך בכתפיו ואמר שפשוט חבל לו על ילדה שממעטת לראות פינוקים כאלה. אורלי לא אמרה כלום, כי בשבילה הדבר החשוב ביותר היה הקופה בסוף היום.
בבית שלנו מעולם לא היה שקט אמיתי. יוסף לא אהב אותי, וזה היה מורגש מילדות מוקדמת. הוא יכל לכעוס על שטות: נעליים שעמדו לא במקומן, צלחת שלא נשטפה טוב, או סתם המבט שלי. כשהיה מרים את הקול, אמא תמיד ניסתה לעמוד בינינו. היא סוככה עליי בגוף, ביקשה ממנו להירגע ולא לגעת בילדה. ברגעים כאלה הוא התעצבן עוד יותר, וצעק שהיא הביאה הביתה אלוהים יודע מי, ועכשיו היא מעיזה לדבר נגד דברו. אני לא הבנתי אז הרבה מהמילים, אבל דאגתי לאמא.
היופי של מירי נשאר רק בכמה תמונות ישנות, ששמרה בקופסת עץ קטנה בתחתית הארון. בתמונות היא חייכה, והפנים שלה נראו צעירים ומאושרים. בגילה, הרבה נשים במושב עוד נראו נהדר, אבל אמא קמלה מוקדם מדי. הסיבה הייתה חיי המשפחה.
יוסף תמיד מצא סיבה להתלונן, גם כשהכול היה מושלם. אנשי המושב תמהו ביניהם על האיש הזה. לא חסר לו כלום: חווה גדולה ומטופחת, בית מוצק, חצר מסודרת. אני למדתי בהצטיינות, התנהגתי יפה, ואחר כך התקבלתי בלי בעיות לאוניברסיטה בתל אביב. אמא אף פעם לא סתרה את יוסף; היא מילאה אחר ההוראות שלו בשקט, רק כדי לא לעורר עוד מריבה.
כשעזבתי סוף סוף ללמוד, הרגשתי הקלה עצומה. אבל בעיר לא הרפו ממני המחשבות על אמא. בשיחות טלפון נדירות, או כשבאתי בסופי שבוע, שאלתי אותה למה הוא מתנהג ככה אלינו. אמרתי ישר שאני לא מרגישה ממנו טיפת אהבה, ונדמה לי שגם אותה הוא לא אוהב. אמא היתה משפילה מבט, מנסה להחליף נושא ואומרת שיש לו אופי קשה, צריך להתרגל אליו, ועם השנים הכול ישתנה. היא ביקשה שלא אחשוב על דברים רעים, אלא אתרכז בלימודים.
אחרי התואר החלטתי לא לחזור למושב. התקבלתי לעבודה ככלכלנית במפעל גדול בתל אביב, ונתנו לי חדר קטן במעון לעובדים. זה היה המקום שלי, שאף אחד לא יכול היה לומר לי מה לעשות. שם הכרתי את איתי גולן, גם הוא עבד במפעל כמומחה צעיר. הצטלבנו הרבה בעבודה, אחר כך התחלנו לאכול יחד צהריים ולטייל בעיר אחרי שעות העבודה.
אחרי שנה של היכרות, איתי הציע לי נישואים, והרגשתי מאושרת לא ייאמן. דמיינתי חתונה לבנה, שמלה יפה, ואת אמא שלי שמחה בשבילי. מאוד רציתי להאמין שאולי החדשה הזאת תגרום ליוסף לשנות את יחסו ולהראות לפחות קצת חום אבהי.
בסוף השבוע נסעתי למושב, כדי לבשר להורים על התוכנית. כשישבנו לשולחן בארוחת הערב, הודעתי בשלווה שאני מתחתנת. אמא פרצה בבכי מאושר, העיניים שלה נצצו בחום שלא ראיתי שנים. היא התחילה מיד לתכנן מה צריך להכין ואיך לארגן הכול. יוסף לא אמר מילה. הוא הניח את המזלג על השולחן, קם, ויצא בשקט אל הרחוב. באותו ערב הוא לא חזר הביתה.
מאוחר יותר, כשנשארנו לבד במטבח, אמא סיפרה לי באנחה כבדה שיוסף מסרב בתוקף לתת כסף לחתונה, ולא מתכוון לקחת חלק בשום דבר.
כשחזרתי לתל אביב וסיפרתי לאיתי, הוא חיבק אותי חזק ואמר שאנחנו לא צריכים כסף של אף אחד, ונסתדר לבד. היה לי עצוב ומביך מול ההורים שלו. חשבתי על מה שהם יחשבו על המשפחה שלי, ולמה אבא שלי מראה ככה שהוא לא אוהב אותי. בסופו של דבר החלטנו לעשות ארוחה צנועה בחדר האוכל של המפעל, והזמנו רק חברים קרובים וקרובי משפחה של איתי. יוסף לא הגיע לחתונה. לכל מי ששאל עליו, ענתה אמא בקצרה שהוא חלה פתאום ולא יכול היה לנסוע.
ממש לפני תחילת הארוחה, בחדר נפרד, אמא סידרה לי את ההינומה. הידיים שלה רעדו, ובעיניים היו כל הזמן דמעות. היא הביטה בי בכאב כזה עמוק שלא ידעתי לאן להסתכל. היא לחשה שיש לה נגדי חטא גדול, והיא מתחננת שאסלח לה. חשבתי שהיא סתם סובלת מהיעדרותו של יוסף ומהצניעות של האירוע. חיבקתי אותה, ביקשתי שלא תדאג, ואמרתי שההיעדרות של יוסף היא על המצפון שלו, ושאנחנו עם איתי נהיה מאושרים בכל זאת. אמא רק הנהנה, אבל הפנים שלה נשארו חיוורות ועצובות כל הערב.
אחרי החתונה אמא התחילה לדעוך. היא רזתה מאוד, התנועות שלה נהיו איטיות, והיא התלוננה על עייפות. היא באה אליי לעיר כמה פעמים, ישבה הרבה במטבח, פתחה איזו שיחה חשובה, ועצרה באמצע משפט. היא פשוט לא הספיקה להגיד את מה שהיה לה לומר.
בהלוויה שלה יוסף התנהג מוזר. לא היה שום רגש על הפנים, הוא לא הוריד דמעה, ולא דיבר עם אף אחד מאנשי המושב. היה לי קשה לראות את הקור הזה. אחרי הקבורה, כשחזרנו אל הבית הריק כדי לקחת את הדברים שלי, הוא עצר אותי ליד הסף. בעיניים קשות הוא אמר שעכשיו, כשאמא לא כאן, אף אחד לא מחכה לי בבית הזה, ואין לי מה לחפש שם. המילים האלה סיימו את הקשר סופית.
השנים עברו. אני ואיתי הקמנו משפחה חזקה, ונולדו לנו שני ילדים נפלאים. קיבלנו דירה חדשה, והחיים זרמו בשלווה. אבל מעולם לא שכחתי את אמא. נסעתי למושב לבקר את הקבר שלה, הבאתי פרחים, ישבתי לידה. בכל פעם שעברתי ליד הבית הישן, ראיתי את יוסף מתעסק בחצר, אבל אף פעם לא עצרתי. הבית הזה היה זר לי לגמרי. חשבתי הרבה שכל גבר אחר היה שמח בהצלחות של הבת שלו, מתגאה בנכדים, מחכה לביקורים – רק הוא לא.
בסתיו שעבר נסעתי שוב לבית העלמין. היה יום קר, השמיים היו אפורים וכבדים. מרחוק ראיתי גבר עומד ליד המצבה של אמא ועושה שם משהו. בהתחלה חשבתי שזה יוסף, והלב שלי התכווץ. כשהתקרבתי, זיהיתי את השכן הוותיק, מרדכי. הוא לבש מעיל חורף ישן ושלף בזהירות פרחים יבשים שהכפור כבר פגע בהם.
“שלום, דוד מרדכי,” אמרתי בשלווה, ועצרתי ליד הגדר. “לא ציפיתי לראות אותך כאן. החלטת לעזור לנקות?”
הוא התיישר לאט, שם ידיים על הגב התחתון ונאנח בכבדות. הפנים שלו היו מקומטים, והמבט שלו נראה עייף מאוד.
“אוי, שלום, קטנטונת,” ענה בקול צרוד, משתמש בכינוי הילדות הישן שלי. “צדקת, החלטתי לעזור קצת, כי העשבים היבשים כבר מקלקלים את המראה. צריך לסדר הכול לפני שהאדמה קופאת לגמרי.”
“נו, איזו קטנטונת אני כבר?” חייכתי בשקט. “הבת הגדולה שלי מתחתנת, עוד מעט נחגוג חתונה. הזמן עובר מהר.”
“כן, עובר,” הוא הסכים, ושפשף את הגב. “הגב הזה, איך שהוא כואב בזמן האחרון, פשוט לא נסבל. במיוחד כשמזג האוויר מתחיל להתחלף. את רואה את העננים? בטח יהיה שלג עד הערב.”
מרדכי השתעל כמה פעמים, הוריד מבט לאדמה, ואז הביט בי שוב. המבט שלו נעשה רציני ומתוח. הוא העביר רגל לרגל, ניגב את הידיים על המכנסיים והתקרב אליי.
“את יודעת, תמר,” הוא פתח, ומהרגע שקרא לי בשמי המלא נעשיתי לא בנוח. “לפני שנים רבות נתתי למישהי הבטחה חמורה שלא אפתח את הפה בחיים. שתקתי הרבה שנים. אבל עכשיו, כשמירי מזמן לא איתנו, וגם הימים שלי ספורים, אני כבר לא יכול לשאת את המשא הזה. אני צריך להתוודות בפנייך, כדי שתדעי סוף סוף את האמת. יש לך זכות מלאה לדעת למה יוסף התנהג כך אלייך ואל אמך כל השנים. הוא פשוט לא אבא הביולוגי שלך.”
המילים נשמעו כל כך פתאום, שבהתחלה לא הבנתי אותן. עמדתי והבטתי בזקן, והרגשתי איך הכול מתקרר בתוכי.
מרדכי המשיך לדבר בקול עמום ואחיד, בלי רגשות, כאילו הוא מספר סיפור רגיל. הוא סיפר שבנעוריהם הוא ומירי אהבו זה את זו מאוד. אמא גרה אז במה שנקרא “הפינה העשירה” של המושב, שבו בנו את בתיהם רק האנשים האמידים. המשפחה שלה היתה גאה, הסתכלה בזלזול על העניים יותר, וחלמה למצוא לה חתן עשיר ומכובד. מירי פחדה מהוריה, ולכן הסתירה את הקשר עם מרדכי בסוד כמוס. אפילו החברה הכי טובה שלה לא ידעה שהם נפגשים בסתר. כל האזור תהו למה בחורה צעירה שעובדת במשרד המושב דוחה את כל הבחורים המקומיים. כולם חשבו שהיא מחכה למישהו מהעיר.
האמת יצאה לאור כשאמא הבינה שהיא בהיריון. כשהיא סיפרה להורים, פרצה שערורייה נוראה. האמא שלה היתה מוכנה ללכת רחוק מאוד, רק כדי לא לאפשר נישואים לשכן העני. היא חיפשה בטירוף גבר שיסכים להתחתן עם מירי במהירות ולקחת על עצמו ילד של מישהו אחר. האבא של מירי תמך בה לגמרי, והכריז שהם מוכנים לשלם כל נדוניה ולתת כל הון, אבל מרדכי לעולם לא יחצה את הסף שלהם.
הבחירה נפלה על יוסף. הוא היה מבוגר ממירי בשנים רבות, בעל אופי קודר, אבל מאוד פרקטי וחמדן. כשהציעו לו סכום כסף גדול וחווה חדשה בתמורה לשתיקה ולנישואים, הוא הסכים מיד. הוא שם תנאי אחד: סירב בתוקף לגור בחצר אחת עם ההורים שלה. בגלל זה ההורים של מירי נאלצו להשאיר לזוג הצעיר את הבית החדש שבנו, ולעבור בעצמם לבית נטוש בקצה השני של המושב.
לכל המושב החדשה הזאת היתה הלם. אף אחד לא הבין למה בחורה יפה מתחתנת עם האיש הבלתי חברותי והגס הזה, שאי אפשר להוציא ממנו מילה. מרדכי נזכר שביום החתונה שלהם ירד גשם קר מהבוקר, וזה היה המבחן הכי קשה בחיים שלו. יוסף התחיל להראות מה הוא מרגיש מהיום הראשון. הוא לא אהב את מירי, וכשנולדתי, הרוגז שלו רק גדל. גם אמא לא סלחה לעצמה על החולשה. היא לא אהבה את בעלה, והאשימה את עצמה שלא הצליחה להגן על האהבה האמיתית שלה. היא סירבה להביא עוד ילדים ליוסף, כי פחדה שהם יירשו את האופי הכבד שלו.
אחרי זמן מה גם מרדכי היה צריך להקים משפחה. הוא התחתן עם אישה שהיה לה ילד מנישואים קודמים, גידל את הילד כמו שלו, ואחר כך נולד להם עוד ילד. הוא ניסה לחיות חיים נורמליים, אבל בכל פעם שראה אותי ברחוב או ליד המכולת, הרגיש כאב גדול. הוא ידע שהבת שלו גדלה בלי אהבה, ולא יכל לשנות כלום. הדבר היחיד שיכל לעשות זה לקנות לי בסתר את השוקולד במכולת, כדי להראות לפחות קצת דאגה. ההורים של מירי הזהירו אותו אז שאם הוא ינסה לגשת אליי או לגלות את האמת, הם ידאגו שהוא יישאר בלי בית.
“הנה, כזה סיפור, תמר,” סיים מרדכי בשקט, נושם בכבדות. “עכשיו את יודעת איך זה היה באמת.”
עמדתי המומה. לא הצלחתי לעכל את העובדות ששינו את כל מה שידעתי על הילדות שלי ועל המשפחה שלי. פתאום הכול הסתדר: למה יוסף שנא אותי, למה אמא רעדה מולו, ולמה היא ביקשה סליחה לפני החתונה.
“רק אל תשפטי את אמא שלך בחומרה,” הוסיף מרדכי בשקט, ותיקן את הכובע. “היה לה אז קשה מאוד.”
הוא הסתובב והלך לאט בשביל הצר. ליד היציאה הוא עצר, הרים את הראש לשמים האפורים, שבהם כבר נשרו פתיתי שלג קטנים. הוא לחש משהו לעצמו, כמו תפילה, ואז פנה לכיוון המושב. נשארתי לבד, עם המחשבות שלי ועם הזיכרון של אמא, והכול מסביב נראה כמו חלום מוזר, שקשה לדעת איך ומתי הוא נגמר.
