הקול של עומר, מעט צרוד ממיטה, מגיע מחדר השינה ומתפשט במטבח הקטן כמו דבש חמים ומפנק. נועה חייכה. השבוע הראשון שלהם כזוג נשוי היה כמו פרסומת מושלמת: התעוררויות עצלות, ארוחות בוקר איטיות, נשיקות קלות על הסף כשהוא יצא לעבודה. היא שפכה לקנקן התורכי שתי כפות קפה נוספות מבדרך כלל. הכול בשבילו. כל העולם הזה, שמריח מקפה טרי ומהבושם שלה, הפך עכשיו להיות שלהם. כף ידה החליקה על המשטח החדש, ובתוכה הכול רטט מאושר שקט, כמעט ילדותי. היא כבר תכננה את השבת שלהם: להתבטל במיטה עד הצוהריים עם היישומון ועם סדרה מטופשת, אחר־כך לבשל משהו מורכב וטעים, ובערב לפתוח את בקבוק היין שהם קיבלו במתנה לחתונה. רק להיות יחד. לספוג זה את זה.
עומר יצא למטבח, כבר לבוש בג’ינס ובחולצת טי. הוא חיבק אותה מאחור, קובר את פניו במעלה ראשך. מריח ממנו ג’ל רחצה וביטחון עצמי.
— תתארגני, — אמר, נושק לה קלות על הרקה. — נוסעים לאמא שלי, היא צריכה עזרה בהזזת רהיטים. היא התחילה לסדר מחדש, והיא לא מצליחה לבד.
המילים נפלו לתוך השלווה הבוקרית כמו אבנים במים שקטים, ומשכו עיגולים של תמיהה. נועה הסתובבה באיטיות בזרועותיו. היא הביטה בפניו — אותם פנים מוכרים, אהובים, עם כתם לידה קטן ליד זווית הפה. אבל משהו בטון שלו, הביטחון הפשוט והמובן מאליו, גרם לה להיזהר.
— עומר, לא היום? — היא ניסתה להפוך את זה להצעה רכה, לא סירוב. — אני כל כך עייפה מהשבוע הזה, חשבתי שנהיה בבית וננוח. אולי מחר או בשבת הבאה?
הוא קפא. ידיו, שהיו מונחות על מותניה, לא נסגרו, אבל החום נעלם. הן הפכו פשוט לכבדות, מחזיקות. החיוך נמחק מפניו במהירות, כאילו בשמיכה. במקומו לא הופיע כלום — לא רוגז, לא פגיעה. רק ריקנות. הוא הביט בה, ונועה ראתה לראשונה את המבט הזה. החתן הדמוקרטי, הנעים, שתמיד היה מוכן לפיוס, שהלך איתה כל השנה האחרונה לקולנוע וקנה לה פרחים, נעלם. עמד שם אדם זר לחלוטין, בעיניים קרות וחסרות צבע.
הוא נסוג לאט, בחן טורף, עשה צעד אחורה, כאילו בוחן אותה מזווית חדשה. ואז הוא צעד אליה חזרה. ידו זינקה, והאצבעות, שרגע לפני כן ליטפו בעדינות את שערה, תפסו את סנטרה. הן לא לחצו חזק, אבל בביטחון משפיל, שהם מכריחים אותה להרים את ראשה ולהסתכל ישירות אליו.
— מה אמרת?
הוא לא צרח. הוא לחש. הצליל יצא ממעמקי חזהו, נמוך ורוטט, כמו נהמה של חיה שהועירה באמצע השינה. נועה שתקה, משותקת לא כל כך מהאחיזה, אלא מאותו שינוי מפלצתי, פתאומי. היא ראתה בעיניו הקרות את פניה המבוהלות של עצמה. ואז, מבלי למצמץ, הוא אמר את המילים שחילקו את חייה ללפני ואחרי.
— אני אומרת שאני עייפה ורוצה לנוח איתך, רק שנינו. והרהיטים של אמא שלך… נו, הם יכולים לחכות, אם כבר מדברים בכנות. שום דבר לא יקרה להם. לא מתחשק לי היום לנסוע לשום מקום ולעשות דברים לא בשביל אמא שלך ולא בשביל אף אחד אחר.
— תנשקי את הרגליים של אמא שלי! הבנת? היא עכשיו המארחת שלך, הגברת שלך והאלה האישית שלך! ואם תתעקשי, אשלח אותך לגור בבית חולים!
הוא שחרר את סנטרה באותה פתאומיות, כמו שתפס. על העור נשארו סימנים אדומים מאצבעותיו. ועל פניו התפשטה חיוך זדוני, מנצח. הוא ראה את ההלם שלה, את פניה המאובנים, וזה הסב לו הנאה גלויה. הוא ניצח. הוא קבע את החוקים. והיא, נועה, עמדה באמצע המטבח החדש שלה, שמריח מקפה, והבינה בבהירות צורמת, מהממת, שחיי המשפחה המאושרים שלה בדיוק נגמרו, לפני שהספיקו להתחיל.
השקט שלאחר דבריו לא היה ריק. הוא היה סמיך וכבד, כמו ואקום ששאב מהמטבח לא רק את הקול, אלא גם את האוויר עצמו. נועה הביטה בו, בחיוך הזדוני הזה, והרגישה שמשהו בתוכה נמתח וקורס, נופל בתהום עם רעש. זה לא היה פחד. הפחד היה קודם, ברגע שאצבעותיו לחצו על סנטרה. עכשיו זה היה אחר. הכרה קרה, ברורה, כמעט מתמטית. המשחק שבו היא השתתפה, בתמימות שאולי האמינה שהיא יודעת את החוקים, נגמר. התחיל משחק חדש, ואת החוקים בו הוא קובע.
היא לקחה נשימה קטנה, כמעט בלתי נראית. קרח, כך נדמה, זרם בעורקיה במקום דם. היא הורידה את עיניה, הביטה בקנקן שהתקרר, בקפה שהיה אמור להיות חלק מבוקר משפחתי מאושר. היא לקחה אותו, ניגשה לכיור, ובתנועה מדויקת, מחושבת, שפכה את הנוזל הכהה והריחני לביוב. אף טיפה לא נשפכה על הרצפה.
— בסדר, — אמרה. קולה היה שטוח, ללא שום רעד. רק קול שקובע עובדה. — אני מתארגנת עכשיו.
עומר, שציפה לבכי, לצרחות, לתחנונים, לכל דבר שהיה מאשר את ניצחונו המלא והמוחלט, התבלבל. הצייתנות הרגועה והענייני הזאת הוציאה את הקרקע מתחת לרגליו. החיוך המנצח שלו נעשה חסר ביטחון, אפילו קצת טפשי מול הקור שלה. הוא צפה בשקט כשהיא הסתובבה ויצאה מהמטבח. בלי מהומה, בלי כעס, בלי עלבון. היא נעה כמו מנגנון שקיבל תוכנית חדשה ומיישם אותה בדיוק מושלם.
בחדר השינה היא פתחה את הארון. ידה, ללא שהיות, דילגה על החולצה הרגילה והנעימה ופנתה לחולצה כחולה כהה ומכנסיים קלאסיים. זה לא היה בגדים לעזרה בריהוט. זה היה מדים. שריון. היא התלבשה מהר, בלי תנועה מיותרת, והשתקפותה במראה הייתה השתקפות של אישה זרה, מרוכזת ומסוכנת. בזמן שסרקה את שערה, המבט שלה נעצר בתמונת החתונה שלהם על השידה. שני פרצופים מאושרים, מחייכים. היא הביטה בהם שנייה, שתיים, ואז פשוט הסתובבה. זו הייתה תמונה מחיים אחרים, מעולם אחר. אין לה שום קשר אליהם.
כשחזרה למסדרון, כבר נעולה ועם תיק על הכתף, עומר עדיין עמד שם, נשען על משקוף הדלת. הוא ניסה להחזיר לעצמו הבעה של סמכות, אבל בעיניו נראתה אי־וודאות.
— מוכנה כבר? — שאל, מנסה שזה יישמע כמו לעג.
— כן. אנחנו נוסעים?
התשובה הייתה נייטרלית כמו של מזכירה אוטומטית. היא שללה ממנו רגשות שהיה יכול להזין מהם. שללה את ההנאה שלו מהשפלתה. כל הדרך אל בית אמו עברה בשתיקה צפופה, חנוקה. לא הייתה זאת הדממה הנעימה שבה מילים מיותרות. זו הייתה מלחמה. אילמת, ועל כן אכזרית יותר. עומר אחז בהגה, פרקי אצבעותיו הלבינו. הוא פתח את הפה כמה פעמים, כדי לומר משהו, עוד עלבון, אבל מבטה הבלתי חדיר מנע ממנו. היא לא הביטה מהחלון בבתים שעברו לידה. היא הביטה ישר לפניה. אבל המוח שלה עבד במהירות מטורפת. היא לא בכתה על העולם שקרס. היא חקרה את האויב. היא נזכרה בכל מילה שלו, בכל תנועה, בכל אינטונציה. היא ניתחה, מיון, בנתה שרשראות לוגיות. עומר אוהב היה אשליה. האמיתי היה זה — הקר, האכזרי, המַפעיל. כדי לשרוד לצדו, היא הייתה צריכה להבין איך הוא בנוי. היא לא הייתה עוד אשתו. היא הפכה לחדרנית, שבקור רוח מנתחת חרק מגעיל ומעניין מאוד.
כשהמכונית עצרה ליד בניין הבטון האפור, היא נשפה כמעט ללא קול. השלב הראשון עבר. היא שרדה. עכשיו לפניה מאורה של זו שהורתה לה להעריץ את רגליה. ונועה ידעה: המבחן רק מתחיל.
את הדלת פתחה היא. רינה. אישה נמוכה, חטובה, עם תסרוקת מושלמת, קשה מלכה, ועם שפתון בהיר מדי לגילה. הדירה מאחוריה הריחה לא מנעימות, אלא מסטריליות: תערובת חריפה של חומר לליטוש, מטהר אוויר בניחוח \”אלפיני\” ומשהו חסר הגדרה, כמו קמפור. לא היה זה בית, כי אם מוזיאון, שבו לכל פריט — מהדמות הכחולה של רועה הצאן על השידה ועד ערימה מדויקת של מגזינים על השולחן — יש מקום משלו.
— נועה, חמודה שלי! כל כך חיכיתי לכם! — קולה היה מתוק כמו אפרסק בשל מדי, אבל עיניה, קטנות וקשובות, לא חייכו. הם סרקו, שפטו, שקלו. היא משכה את נועה אליה לנשיקה על הלחי, ונועה הרגישה על עורה את הצווארון הנוקשה, המגוהץ, של חולצת החותנת.
עומר נכנס פנימה, כמו בעל הבית, זרק את הז’קט על הפוף. כל הכעס הבוקרי התנדף, והוחלף במסכת של בן מכבד. הוא היה בטריטוריה שלו, תחת חסות ה\”אלה\” שלו.
— אימא, ובכן, מה עם העבודה? תראי לאן מזיזים.
הסידור מחדש התברר כפארסה. זה לא היה על לפנות מקום או להפוך את החדר נוח. זה היה על הפגנת כוח. המטרה הראשונה הייתה ארון עץ מגושם, לכה, מהתקופות הסובייטיות, עמוס כלי קריסטל שנראו כאילו לא נגעו בהם מיום קנייתם.
— הנה, ילדים, — רינה הצביעה על הקיר הנגדי. — עומר, אתה בצד הזה, ונועה תעזור מהצד השני. היא ילדה חזקה, היא תתמודד.
זו לא הייתה בקשה. זה היה צו עטוף בנימוס מעושה. נועה ניגשה בשקט לארון. פניו הכהים, המלוטשים, שיקפו את פניה כמו מראה עקומה. היא נאחזה בקצה המגולף. עומר עמד מולה, וכל מבטו של החזה עליה. הוא חיכה. חיכה שתגיד שזה כבד מדי, שתתחיל להתנגד. אבל היא שתקה.
הם הזיזו את הארון המפלצתי ממקומו. נשמע קול שריטות של רגליים על פרקט. נועה חרצה את כל שריריה, אצבעותיה ננעצו בעץ. היא הזיזה אותו בקול, בלי להוציא הגה, נשימתה סדירה, פניה רגועים. הם גררו אותו באיטיות על פני כל החדר.
— עצור! — ציוותה רינה, כשהארון היה במרחק סנטימטר מהקיר. היא פזלה בעיניים, הטתה את ראשה הצידה, כמו צייר שבודק נגיעה. — לא, משהו לא בסדר. לא מתאים. בואו נחזיר. רק יותר שמאלה בעשרה סנטימטרים מהמקום הקודם.
עומר השמיע קול של חצי צחוק. הוא הביט בנועה בניצחון. הנה זה. עבודה חסרת משמעות ומשפילה. אבל פניה של נועה לא רעדו. היא פשוט הנהנה ושוב אחזה בעץ הקר. הם גררו את הארון חזרה. ואז לפי פקודה, הזיזו אותו שוב. ועוד. רינה התענגה על התהליך. היא הייתה במאית של תיאטרון האבסורד הקטן הזה, והתפקיד הראשי — של הצייתנית הכנועה — נשמר לנועה.
— נועה, חמודה, נגבי את האבק פה מתחת לרגליים, — אמרה, כשהארון נעצר בפעם הרביעית במרכז החדר. — אני שמה תה.
זה היה השלב הבא. ההשפלה. נועה הסתכלה עליה, ואז על עומר. הוא עמד נשען על הקיר, ידיים משולבות על החזה, וצפה. בעיניו בלטה הנאה טהורה, בלתי מסויגת. נועה ניגשה לרינה ולקחה מידה את הסמרטוט הרטוב. וירדה על ברכיה על הפרקט הישן, החורק. היא לא הרגישה לא כאב בברכיים ולא השפלה. היא הרגישה שהברזל בתוכה נהיה מוצק. בזו אחר זו, היא ניקתה את הרצפה במקום שבו עמד הארון, והרגישה עליה שני זוגות עיניים. הם חיכו שהיא תישבר. שדמעותיהן של עלבון יחטטו מעיניה. אבל לא היו דמעות.
היא סיימה, קמה, החזירה את הסמרטוט למטבח. כשחזרה, רינה הסתכלה עליה בלי שמץ חיוך. במבטה הייתה שנאה קרה, גלויה. היא לא קיבלה את מה שרצתה. ההצגה נכשלה. השחקנית לא מסרה את הרגשות הדרושים.
— תקשיבי לי, ילדה, — הקול של החותנת איבד את כל המתיקות, נעשה קשה וצורם, כמו צירים שלא שומנו. — שתי קרשים האלה על הרצפה, את רואה? הם קצת בולטים. זה מפריע לי. תמצאי פטיש ותכניסי אותם למקום. עכשיו, מיד.
המשפט הזה, שנזרק בזלזול קור, היה החתיכה האחרונה שחסרה. עכשיו התמונה הייתה שלמה. לא סתם סידור מחדש, לא סתם ניקוי. זה היה טקס חניכה לעבדות. נועה הרימה עיניים. במבטה של רינה לא נותר עוד מתיקות ולא שנאה. נותרה רק ביטחון עצמי קר וריק. היא הסתכלה על נועה כמו שמסתכלים על חפץ, על גוף דומם שאמור למלא את תפקידו.
נועה הנהנה. הנהנה אחת קצרה, בקושי מורגשת.
— איפה זה? — קולה נשמע גם כן שטוח וחסר צבע.
— במחסן הקטן, בקופסה של הכלים, — ענה עומר, בלי להזיז את הגב מהקיר. הוא כבר חיכה למחזה: אשתו הצעירה והיפה, על ברכיה, עם פטיש ביד, תוקעת קרשים בפרקט של בית אמו. זה יהיה סיום מושלם ליום הזה. אישור סופי לסמכותו.
נועה הסתובבה והלכה למסדרון. מחסן היה קטן, מלא דברים ישנים, שהריחו מנגּל ומאבק. היא מצאה את קופסת המתכת האדומה. פתחה. הכלים היו מעורבבים: צבת חלודה, מברגים עם ידיות פלסטיק סדוקות, גלילי בד. ופטיש. ישן, מהעידן הסוציאליסטי, עם ראש כבד וידית עץ שהתבלתה במשך השנים. היא לקחה אותו. הוא היה כבד, אמיתי, משקלו מונח לה ביד. היא לחצה על הידית, הרגישה כל שריטה בעץ. זו הייתה תחושה של משהו אמיתי בעולם הזה של שקרים מתוקים.
היא חזרה לחדר. עומר חייך זחוח, כשראה אותה עם הפטיש. רינה עמדה כמו שופטת, ידיים משולבות על החזה. הם חיכו שהיא תרד על ברכיה. נועה עשתה כמה צעדים קדימה, עקביה הקישו בדיוק על הפרקט. היא עצרה במרכז החדר, הביטה בשני הקרשים הבולטים. ואז, לאט, לאט מאוד, היא הרימה את ראשה.
המבט שלה החליק על פני עומר, על פני אמו. הוא נעצר בקיר שמול. על היכל הקודש. על המזבח של הבית הזה. שם, מתחת לזכוכית, בסדרים מושלמים, נתלו התעודות של רינה. חייה, גאונתה, האלהות שלה. תעודת הצטיינות מאיזו קורס מקצועי, תעודת סיום לימודים עם הטבעת זהב, אישור \”ותיק העבודה\”, כמה תמונות דהויות שבהן היא, צעירה ורצינית, לוחצת יד למנכ\”ל החברה. הכול היה ממוסגר במסגרות דומות, ויחד הרכיבו קומפוזיציה שהעניקה לה השראה כל חייה. זה היה האיקונוסטזיס של אמו.
— מה את עושה? — קולו של עומר נשמע כבר לא בטוח. הוא ראה לאן היא מסתכלת.
נועה לא ענתה. היא עשתה עוד שלושה צעדים שהפרידו בינה לבין הקיר. היא ניגשה קרוב, ממש אל אותו אנדרטת התנשאות. ואז, עם אותו הבעה רגועה ומנותקת, היא הניפה את הפטיש. זו לא הייתה תנועה חדה ורעה. זו הייתה פעולה חלקה, מדויקת, כמעט אלגנטית.
ותוך כדי, חבטה.
הראשונה התנפצה — התעודה. קול שבירת הזכוכית היה מחריש אוזניים באווירה המתוחה. אבל היא לא עצרה. המכה השנייה פגעה בתעודה. המסגרת העץ נסדקה, זכוכית קרסה על הרצפה בשבבים נוצצים. המכה השלישית. הרביעית. היא לא ניפצה הכול בלי הבחנה. היא פעלה שיטתית, כמו מנתחת. מכה אחר מכה היא השמידה כל פריט, כל סמל גדולה ופאר של רינה. היא שברה לא רק זכוכית ועץ. היא שברה מיתוס. היא חיללה את האיקונוסטזיס שלהם לעיניים.
— עצרי! — צרחקה רינה, פניה התעוותו מאימה ואי־אמונה.
עומר עשה תנועה לעבר נועה, אבל עצר באמצע הדרך, כאילו חשמל הכה בו. הוא הביט בשבבים, בקרטון הקרוע, בתמונות המעוותות. הוא הביט בעולם שלו, במערכת הקואורדינטות שבה האם היא אלה, מתפוררת תחת מכות הפטיש בידי אשתו. הוא היה משותק מחילול הקודש.
כשהמסגרת האחרונה נשברה, נועה הורידה את היד. היא הסתכלה על מעשה ידיה — על שלולית הבלגן שבקיר. ואז היא פירקה את אצבעותיה, והפטיש הכבד נפל על הפרקט בקול חם. היא הסתובבה.
הם עמדו והביטו בה. על פניהם לא היה כעס. היה משהו גרוע מזה: חוסר הבנה מוחלט, מהמם, סופי. כאילו עומד מולם לא יצור אנושי, אלא כוח טבע ידוע שאינו, שזה עתה מחק את העיר שלהם מעל פני האדמה. נועה הביטה בעיניו של עומר, ואחר כך העבירה מבט לאמו. המשימה שלה הושלמה. היא לא רק סירבה לנשק את רגליים. היא ניפצה בפטיש את הבמה עצמה, שעליה עמדה ה\”אלה\” שלהם…
