הוא הושיט את ידו, רוצה ללטף את החיה המאיימת, אבל החתולה זינקה הצידה והחלה לזחול בצורה מוזרה הרחק מהיד המושטת…
“תראו אותו!” כמעט צרחה מנהלת בית הספר. “הזעיקו את ההורים, והוא אפילו לא מתבייש!”
יובל הביט ישר בעיני המנהלת הכועסת. על פניו של הילד בן העשר לא נותר שמץ של חרטה על המעשה הרע שעשה. במבט משועמם, הוא הקשיב בשקט לדבריה של נורית הדס.
“לשרוף את יומן הכיתה!” קולה של המנהלת עלה לצווחה.
“חכה בחוץ!” קרא אביו בקול חמור.
הילד יצא מחדר המנהלת, טרק את הדלת בקול רם. לא היה אכפת לו אם יענישו אותו שוב. הוא לא יכול היה לפעול אחרת, הוא הבטיח…
ומה עם ההורים? בקרוב הם ישכחו ממנו שוב, ייסעו למשלחת נוספת.
באותו ערב, במועצת המשפחה, הוחלט לשלוח את יובל למושב של סבא לכל הקיץ. אולי סבא יצליח למצוא דרך להתמודד עם המורד הצעיר…
*****
“זה לוח הזמנים שלך,” זאב, איש צבא לשעבר, הצביע לנכדו על דף נייר הכתוב בכתב יד מסודר. “במושב אין זמן להתבטל, כולם רוצים לאכול ולשתות.”
“אני עבד?” פרץ מיובל כשקרא את רשימת המטלות הארוכה.
זאב חייך, מעריך את מבטו הלוחמני של נכדו שהופנה אליו. אתמול הביא ירון את יובל, בלי להפסיק להתלונן על כמה קשה איתו. מריבות תמידיות בבית הספר, תלונות של מורים והמנהלת – כל אלה גזלו זמן מהמחקרים המדעיים. הוריו של יובל נסעו למשלחת, והקלו בהשארת הבן המורד אצל סבא.
הימים זרמו לאט, מלאים במשימות לא מוכרות…
יובל קם עם תרנגולי התרנגולת, עזר לסבא להאכיל את נקודה הפרה המנוקדת, ארבעת החזרזירים ורמי הסוס הערמוני. להביא מים, לערום עצים קצוצים, לעשב ערוגות…
העבודות לא נגמרו, אבל יובל הבטיח שלא יתלונן.
“הוא עוקב אחרי?” שאל יובל פעם, מביט בחשדנות בכלבו האהוב של סבא, אורי הגדול, שהלך אחריו כצל בכל פעם שיצא מגבולות החצר.
“הוא מרגיש שאתה לא מהמקום, חושש שתתבלבל,” ענה סבא באירוניה קלה.
יובל מאוד אהב לצאת לדיג. הילד למד בזריזות להתמודד עם החכה, ואחרי שבועיים זאב התחיל לשחרר אותו לבד לנהר.
התפיסה הכי טובה היתה בשעות הבוקר המוקדמות, כשהיה עדיין קריר. יובל אהב לשבת עם החכה על החוף ולהתבונן בזריחה, מאירה את הכול באור. דבר כזה בטוח לא רואים בעיר!
בבוקר אחד מוקדם, כשהתיישב עם החכות על גדת נחל ציורי, יובל הבחין בתנועה בעשב הגבוה.
איפשהו בקרבת מקום קרקרה צפרדע בקול רם, מיד נבח כלב. צלילים מוכרים, אבל…
העשב זז שוב, והילד החליט לבדוק…
צועד בזהירות בין העשבים הגבוהים, יובל הציץ בדמדומי הבוקר, אך לא ראה דבר. כבר חשב שזה דמיון, אך אז שמע אנחה חלשה ומעוררת רחמים.
הוא התכופף, פיצל את העשבים בידיו, וחתולה שרשה לעברו באיום, אוזניה לחוצות לאחור. עיני החיה הזהירו לשמור מרחק, והשריקה הביעה איום ברור.
“אוי…” נפלט מיובל בהפתעה. “למה את שורשת?”
הוא הושיט את ידו, רוצה ללטף את החיה המאיימת, אבל החתולה זינקה הצידה והחלה לזחול בצורה מוזרה הרחק מהיד המושטת.
ברגע זה האיר הבוקר, ויובל ראה כתמי דם על פרוותה הבהירה של החיה. לנגד עיניו צפה תמונה מהעבר הקרוב – ארבעה נערים מתעללים בחתול מפוספס עם אוזן ימין כווית קור…
יובל נרעד, מגרש את הזיכרון הכואב. החתולה פצועה, היא זקוקה לעזרה!
בידיים חשופות אי אפשר לקחת אותה, היא כועסת, וכמובן כואב לה. הוא הסתכל סביב ולא מצא דבר מתאים. הוא לבש מעיל רוח קל שהגן מפני קרירות הבוקר.
הוריד את המעיל, התקרב אל החתולה השורשת:
“קיס-קיס-קיס! אני רק רוצה לעזור לך… קיס-קיס-קיס!”
בכוחותיה האחרונים זינקה החתולה הצידה, אבל יובל היה זריז יותר. כיסה אותה במעיל, עטף אותה בעדינות והצמיד לחזהו. ואז רץ בכל הכוח הביתה, שוכח מהחכות…
“סבא, הכל יהיה בסדר עם החתולה?” שאל הנכד בפעם המאה, מביט בדאגה בדלת מטבח הקיץ.
“אל תדאג, מיכל היא וטרינרית, ויודעת בפצעים,” זאב ליטף את ראשו של נכדו. “בינתיים לך תביא את החכות, וכשתחזור, יהיו חדשות…”
יובל הנהן ורץ במהירות לנהר להביא את החכות. הוא מיהר כל כך שבקושי הספיק לנשום כשחזר הביתה.
באותו רגע הופיעה בפתח מטבח הקיץ דמותה הרזה של מיכל. האישה המבוגרת אמרה משהו לזאב, והוא חייך בשמחה.
“מה איתה?” פרץ מיובל.
“הכל יהיה בסדר,” ענתה מיכל. “נראה שננשכה על ידי כלב… טיפלתי בפצעים, עכשיו תטפל בה.”
“אני אעשה הכול!” קרא יובל, ובעיניו הופיעו דמעות של שמחה והקלה…
באותו ערב הילד לא זז מהחתולה הישנה, הכין לה מקום מאולתר מקופסה ושמיכה ישנה. הציב לידה קערות אוכל ומים, וישב וצפה בה ישנה.
“תישן כאן?” שאל זאב.
“אפשר?” שאל יובל בתקווה.
“עדיף שניקח אותה הביתה,” הציע סבא.
העבירו את החתולה לחדר שינה של יובל, והניחו את הקופסה ליד מיטתו.
במבט קרוב יותר, צבעה של החתולה היה בז’ בהיר עם פסים כמעט בלתי נראים.
יובל ישב על קצה המיטה, ממשיך לצפות בשינה של המטופלת שלו.
“אני מסתכל עליך, נכד, ותמה,” אמר זאב בהיסח דעת, מתיישב על כיסא בפינת החדר. “אתה לא עצלן, חכם, אחראי, וגם טוב לב לא חסר לך. אז למה אתה עושה מרד על ספינה?”
יובל הביט בסבא, משך בכתפיו במקום לענות.
“המעשה האחרון שלך עם יומן הכיתה…” התעקש סבא. “אתה לא סתם שרפת אותו, נכון?”
“הבטחתי, וכשמבטיחים – חייבים לקיים,” גמגם יובל.
הושיט ידו, ליטף בעדינות את ראש החתולה הישנה.
“למי הבטחת?” חששותיו של זאב התאמתו, כי לא האמין באשמת הנכד.
“במרתף של בית ליד בית הספר גר חתול רחוב שהאכלתי, ודיברתי איתו, בדיוק כמו שאתה עם אורי,” סיפר יובל, נחר באפו. “חלמתי לקחת אותו הביתה, אבל ההורים לא רצו לשמוע… הבטחתי לטובי שאני תמיד אגן עליו.”
“ומה קרה לחתול הזה?” שאל סבא בקול שקט, עוצר נשימה.
“נערים מכיתות גבוהות התעללו בו,” קולו של יובל רעד. “ביקשתי שיפסיקו, הם הסכימו בתנאי שאני אשרף את יומן הכיתה…”
“נבלות!” פרץ מהאיש המבוגר. “איפה החתול עכשיו?”
“אשה כלשהי לקחה אותו, כפי שאמר לי השוער,” יובל שוב ליטף את החתולה. “הייתי רוצה לדעת מה שלום טובי…”
“אתה גיבור!” סבא ליטף את ראש הנכד. “קיימת את ההבטחה, זה נכון, אבל למה לא סיפרת להורים?”
“הם לא שאלו,” ענה יובל בפשטות.
חלפו הימים… הפצעים על גופה של לילי, כפי שקרא יובל לחתולה, החלימו. החתולה הפסיקה לשרות ולהביט בחשדנות באנשים.
לילי קיבלה את הטיפול של האדם שהציל את חייה. עד מהרה, החתולה שהשתפרה והעלתה במשקל עברה לישון על מיטתו של יובל.
חלומו של הילד התגשם, אבל לעיתים קרובות ראה בחלומותיו את טובי המפוספס עם האוזן הכווית. החתול התחכך ברגליו בעדינות וגרגר בקול רם כשיובל הרים אותו.
“איפה אתה?” שאל יובל בחלום אל החתול המפוספס, אך לא קיבל תשובה.
עבר יולי, ואחריו אוגוסט…
יובל חיכה שהוריו יבואו לקחת אותו, אבל במקום זאת סבא הודיע לנכד שהוא צריך לנסוע לעיר לעניינים. לאחר שסיים את מטלות הבוקר, זאב השאיר את המשק לנכד ויצא לרכבת.
חזר בערב, עייף אך מרוצה. שיבח את הנכד על הסדר בעבודות, ובחיוך מסתורי קרא לו להיכנס לבית, שם הכניס קופסה גדולה.
“בוא הנה, נכד,” זאב הצביע על הספה. “תראה מי בא איתי מהעיר.”
יובל נכנס לחדר והביט בספה. הילד מצמץ כמה פעמים, מפחד שזה דמיון.
“טובי!” קרא הילד, לוקח בזהירות את החתול המפוספס עם האוזן הכווית. “סבא, אתה הכי טוב!”
החתול נראה בריא ושמן. אחר כך שיתף זאב את נכדו כיצד התרשם ממעשהו של יובל, והחליט לאתר את החתול המפוספס בעזרת פנייה לבית הספר של יובל.
התברר שהשוער פנה לעמותה לבקשת להציל את החתול, מחשש לחייו.
בתחילת ספטמבר הגיעו הוריו של יובל עם בשורה שהם צריכים לנסוע למשלחת ארוכה, והילד יצטרך לגור אצל סבא עוד זמן מה.
ההורים בקושי זיהו בילד העליז והשמח את המורד הקודם.
“אבא, עשית נס!” קרא ירון.
“למדו לשמוע את הילד שלכם,” אמר זאב בחניכה.
ובאשר ליובל, הוא שמח להישאר לגור עם סבא ולא היה צריך להיפרד מטובי ומלילי.
המורד הפך לבעלים הכי מסור ואחראי לבעלי החיים שלו.
מחברת: אילונה שוונדר
מקור.
