הטלפון השתתק. נגה עמדה באמצע המטבח, מחזיקה אותו בשתי ידיה על החזה. דודה גלית דיברה בדיוק ארבע דקות — קול יבש, ענייני, בלי דמעה אחת.
אורי ישב על הספה. הטלוויזיה רחשה ברקע משהו לא ברור. הוא אפילו לא הסתובב כשנגה הופיעה במסגרת הדלת.
— אורי. דודה גלית התקשרה. אמא נפטרה לפני שעה.
הוא הנהן. העביר אצבע על מסך הטלפון — גלל משהו, כבר לא משנה מה.
— אה. חבל.
— אני צריכה לנסוע. עכשיו. שעתיים נסיעה. תביא לי את המפתחות לאוטו.
אורי הניח את הטלפון. לא כי התרגש — כי שמע את המילה “אוטו”. הביט עליה מלמטה למעלה בהבעה של אי־נוחות קלה, כאילו ביקשה ממנו להזיז ארון.
— לא. האוטו צריך לי. אמא ביקשה שאסיע אותה לדודה זיווה. הבטחתי לה עוד בשבוע שעבר.
נגה לא זזה. האור מהמטבח נפל על הגב שלה, והפנים נשארו בצל.
— שמעת מה אמרתי?
— שמעתי. אבל היא כבר מתה. לאן לך למהר? מחר תיקחי אוטובוס, תגיעי. אמא — חיה. מחכה לי. הבטחתי.
שנייה. שתיים. שלוש.
— אתה רציני עכשיו?
— לגמרי. את אמא שלי אני לא אאכזב.
נגה נכנסה לחדר. עמדה בדיוק מול הטלוויזיה — ככה שאורי לא יכול היה להתחמק במבט. הוא היה צריך להרים את העיניים.
— אני מבקשת ממך פעם אחת. אחת. תחשוב על מה שאמרת עכשיו. ותענה מחדש.
— נגה, אל תעשי סצנה. הסברתי לך. אמא מחכה, הבטחתי. עם ההלוויה שלך שום דבר לא יקרה בלילה אחד.
— “עם ההלוויה שלי”, היא חזרה לאט.
— נו, עם ההלוויה. את מבינה על מה אני מדבר. תיסעי מחר. יסדרו הכל בלעדייך, יש דודה, שכנים.
נגה התקרבה אליו קצת.
— אתה מבין שזו הפעם האחרונה שאני מבקשת ממך משהו? לא השנייה, לא השלישית. האחרונה.
— אלוהים, נגה. תמיד את עושה הרים מגבעות. יום אחד! יום אחד תחכי. שום דבר לא יתמוטט. אמא ביקשה — אני נוסע. נקודה.
— אמא שלי מתה, אורי. ושלך — נוסעת לבקר ולשתות תה.
— אל תעוותי. היא רצתה כבר הרבה זמן, זיווה מחכה לה. הבטחתי. את רוצה שאפר את המילה שלי?
— אני רוצה שתזכור עם מי אתה גר. ומה היום הזה אומר לי.
— אני זוכר. אבל סדר זה סדר. החיים יותר חשובים.
נגה הזדקפה. הביטה בו כאילו היא זוכרת את הפנים. לא בשנאה. במשהו סופי.
— טוב, היא אמרה.
ה”טוב” הזה נשמע חלק. בלי טינה. בלי התפרצות. בלי רעד. אורי לא שם לב — הוא כבר הושיט יד לשלט.
*
נגה יצאה למסדרון. פתחה את המגירה העליונה של השידה — זו שאורי לא פתח אף פעם בשבע שנים. הוציאה תיקייה עבה עם סגר: הדרכון שלה, תעודת בעלות על הדירה, רישיון רכב על האוטו, מסמכי בנק. הכל — על שמה. ארזה בתיק.
הורידה מהקולב את שני צרורות המפתחות של האוטו. לבשה מעיל. נעלה נעליים.
— לאת הולכת? — צעק אורי מהחדר.
— נוסעת. להיפרד מאמא.
— על מה? אמרתי לך — האוטו צריך לי!
נגה פתחה את דלת הכניסה. אורי כבר עמד במסדרון — יחף, שלט ביד, עם הבעה מגוחכת של בעל בית נעלב.
— האוטו רשום על שמי. תמיד היה. הדירה — גם. כשאחזור, המנעול יהיה אחר. את הדברים שלך אקפל ליד הדלת. תבוא לקחת או אזרוק אותם.
— מה את מקשקשת?
— אני לא מקשקשת. אני אומרת. ברור ופעם אחת.
— נגה, תעצרי. תעצרי! את לא יכולה סתם…
— אורי. אמא שלי מתה. ואתה הסברת לי שאתה צריך יותר את האוטו — להסיע את שלך לאחותה לתה. זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. אין בינינו יותר כלום. תארוז את הדברים.
הדלת נסגרה. נשמעה נעילה. למטה נטרקה דלת הכניסה לבניין. תוך דקה הוא ראה מהחלון איך היא מתיישבת במושב הנהג — רגועה, בלי מהומה, בלי מבט לאחור. הניעה את המנוע. יצאה מהחנייה. אפילו לא הביטה למעלה.
אורי עמד באמצע המסדרון. חייג אליה — צלצולים ארוכים, בלי מענה. כתב הודעה: “תחזירי את האוטו. את השתגעת?” נקרא. שתיקה. עוד אחת: “תפסיקי לעשות שטויות. אמא מחכה, אני צריך לנסוע”. נקרא. שתיקה.
אחרי עשרים דקות התקשרה אמא.
— אורי, מתי אתה בא לאסוף אותי? זיווה כבר ערכה שולחן.
— יש סיטואציה, אמא. נגה לקחה את האוטו.
— איך לקחה? זה אוטו שלכם!
— פורמלית… רשום עליה.
— נו אז? אתה הבעל! תגיד לה שתחזיר!
— היא לא עונה לי. אני אתקשר אח”כ.
הוא התיישב על הספה. הסתובב בדירה. הכל נראה אותו דבר — רהיטים, וילונות, מדפים. אבל נגה הוציאה מהבית הזה את המסמכים, את המפתחות ואת עצמה. שלושה דברים שהחזיקו הכל.
הטלפון צלצל. נגה. הוא תפס את השפופרת.
— נגה! סוף סוף. תקשיבי, בלי…
— שתוק, — אמרה. בשקט ובקצר, כמו נקישה. — אני אומרת פעם אחת. הדירה שייכת לי. סבתא השאירה, מסמכים על שמי, אתה יודע את זה מצוין. האוטו קניתי לפני הנישואין. הכסף בכרטיס — שלי, אתה לא חסכת שקל אחד בשבע שנים. בכיס של הז’קט שלך יש מאתיים שקל — מספיק למונית של אמא שלך. בדיוק, אבל מספיק.
— נגה, חכי…
— אני מחליפה מנעול היום, אבקש מהשכנה ענבר להכניס את המנעולן. את הדברים שלך אקפל. הם יעמדו ליד הדלת. יומיים. אחר כך אזרוק לפח.
— את לא יכולה…
— יכולה. כל נייר. כל חתימה. הכל — שלי. ואתה בשבע שנים לא טרחת לרשום על שמך אפילו קומקום.
— זה נבזי!
— נבזי זה להגיד לאישה שהיא לא צריכה לנסוע לקבור את אמא. כי צריך אותך להסיע את שלך לתה. זה נבזי. אני פשוט לוקחת את מה ששלי.
שקט בקו נמשך ארבע שניות.
— נגה, הגזמתי. נו טיפש, נפלט לי. בואי נדבר רגיל כשתחזרי.
— אליך — אני לא חוזרת. נגמר לנו. אל תתקשר יותר.
צליל ניתוק.
אורי ישב עם הטלפון ביד. חייג שוב — המנוי לא זמין. עוד פעם — אותו דבר. היא חסמה את המספר שלו.
הוא הושיט יד לכיס הז’קט. שתי שטרות מקומטים. מאה ומאה. היא חישבה גם את זה — בדיוק מספיק למונית לדודה זיווה ובחזרה. לא פרוטה יותר.
הכרטיס ריק — הוא בדק. בחשבונות אחרים — אפס. מעולם לא התעניין. היה לו מספיק ממה שנגה נתנה. דירה — שלה. אוטו — שלה. כסף — שלה. הוא גר בבית של מישהי אחרת שבע שנים ומעולם לא חשב על זה.
אמא חיכתה בכניסה לבניין. דמות קטנה במעיל ירוק, עם שקית ממתקים לאחותה. המונית עצרה, היא נכנסה, הביטה סביב במושב.
— מונית? ברצינות? איפה האוטו?
— אצל נגה.
— אז תיקח!
— היא נסעה איתו. לתמיד.
אמא שתקה. נעצה מבט במשענת המושב הקדמי.
— מה זה “לתמיד”?
— זה מה שזה. היא הלכה. אמרה שאקח את הדברים תוך יומיים. תחליף מנעול היום.
— על מה?
— על זה שאמרתי לה לא לנסוע להלוויה. אמרתי שהאוטו צריך לי יותר.
אמא הסתובבה אליו. בעיניים — לא חרטה. בלבול. היא לא הבינה איך בקשה להסיע אותה לאחותה יכולה להפוך לאסון.
— נו, אמרת, אורי.
— לא חשבתי שהיא ככה…
— היית צריך לחשוב! שאשה אמא שלה מתה, ואתה אומר לה “תחכי”? אתה בסדר בכלל?
— את ביקשת להסיע!
— ביקשתי שתסיע. לא ביקשתי שתמנע מהאשה שלך ללכת להלוויה! אתה בעצמך המצאת!
המונית נסעה בעיר. המונה תקפוץ. אורי הסתכל על המספרים — הם עלו, וכל שקל כרסם בשטרות האחרונים. כשהמונית עצרה ליד הבית של דודה זיווה, המונה הראה שמונים שקל. חזרה — עוד שמונים. הנשאר — על אוכל. אולי. ליום אחד.
אמא יצאה. הסתובבה. השקית עם הממתקים התקמטה בידיה.
— ולאן אתה עכשיו?
— אלייך. אם תקבלי אותי.
— יש לי חדר ומטבח, אורי. מיטת סוכך במחסן.
— אז מיטת סוכך.
היא הנידה בראשה. הלכה לכניסה. הדלת נסגרה מאחוריה.
אורי נשאר לעמוד על המדרכה. בכיס — מאה עשרים שקל במטבעות ובשטרות מקומטים. בכרטיס — ריק. מאחוריו — עיר שבה אין לו אפילו מטר רבוע אחד.
הוא שלף טלפון. חייג את נגה. צלצולים ארוכים. אחר כך — קול מכני: “המנוי אינו זמין”.
הכניס את הטלפון לכיס. הביט על הידיים שלו — ריקות. כמו כל השאר.
ובינתיים, נגה עמדה בתוך החדר של אמא שלה. דודה גלית — מימין, שכנים — מאחור. היא עשתה מה שהייתה חייבת לעשות. נפרדה. כי בעיניה, המתים ראויים לא פחות כבוד מהחיים. ובוודאי יותר מבעל שבשבע שנים לא הבין ליד מי הוא גר.
