נוי סגרה את המנעול ונשמה עמוק בהקלה. איזה כיף, יומיים חופש לפניה – בלי תורים, בלי לשקול מצרכים, בלי לפרוק סחורה.
“נוי, את עובדת מחר?” – נשמע מאחוריה קול מוכר.
היא אפילו לא הספיקה להסתובב – כבר ידעה מי זה. יוסי לוי. תמיד מגיע ברגע הכי לא מתאים.
“מחר שבת,” היא ענתה בלי להסתובב. “חופש.”
“אה… הבנתי. טוב, אז בראשון אני בא.”
נוי בכל זאת הסתובבה. הזקן עמד עם שקית קניות בלויה, מעיל דהוי, והביט בה כאילו הוא מחכה למשהו.
“שוב יספור אגורות חצי שעה,” היא חשבה לעצמה.
“בוא בראשון,” היא זרקה לו והלכה הביתה.
הוא תמיד כזה – בא ממש לפני הסגירה, בוחר שניים-שלושה דברים קטנים, ואז בקופה מתחיל לחפש בארנק, סופר פרוטות. התור מאחוריו מתארך, אנשים נאנחים, והוא כאילו לא שם לב. איטי נורא. פשוט מעצבן.
בשבת בבוקר, כשהיא עברה ליד המכולת, נוי עצרה כמו קפואה.
ליד הדלת ישבה חתולה. סתם חתולת רחוב, אפורה, מרוטה ורזה נורא. אבל המוזר זה – היא לא סתם ישבה. היא התרוצצה מהדלת לחלון, שרטה בציפורניה את הסף, הציצה לתוך הסדק, מיאה. וכל כך עצוב, כל כך נואש.
“קדימה, לך מפה!” נוי הניפה יד.
החתולה אפילו לא זזה. רק הביטה בדלת.
“חסרת בית,” נוי חשבה והמשיכה הלאה.
במוצאי שבת, נוי התקרבה למכולת בתחושה כבדה. החתולה לא זזה. שכבה מכורבלת ליד הסף, תשושה.
המפתח הסתובב במנעול. הדלת נפתחה.
ואז נוי שמעה. ציוץ דק, כמעט לא מורגש. איפשהו בפינה, מאחורי המדפים.
היא נכנסה, הציצה – והלב שלה צנח.
גור חתולים.
קטנטן, עיוור, חסר אונים. שוכב בין קופסאות קרטון, מצייץ ברחמים, מזיז רגליים.
החתולה הסתערה פנימה אחרי נוי, קפצה לגור, התחילה ללקק אותו, לגרגר.
“אלוהים,” נוי לחשה. “אז ניסית להיכנס אליו.”
נוי עמדה מעל קופסת הקרטון ולא ידעה מה לעשות. החתולה הסתדרה ליד הגור, ליקקה אותו, גרגרה – בפעם הראשונה מזה יממה נרגעה.
ובראש של נוי רק מחשבה אחת: “אסור להחזיק חיות במכולת. איפה אשים אותם?”
“תקשיבי, את מפתיעה,” היא מלמלה בקול. “איך בכלל נכנסת לכאן? מתי הספקת?”
החתולה רק נלחצה יותר לגור.
נוי נזכרה: בערב שישי, כשסגרה, היה עומס של קונים בכניסה. מהומה, חיפזון. בטח אז היא חמקה פנימה. בלי שישימו לב. וילדה בלילה, כשהמכולת הייתה ריקה.
וכל השבת היא התרוצצה בחוץ, ניסתה לחזור פנימה.
“טוב,” נוי נשמה. “עכשיו נחשוב על משהו.”
היא מזגה מים לחתולה בכוס פלסטיק, שברה חתיכת נקניק מהסנדוויץ’ שלה. החתולה שתתה בתאווה, בחיפזון, כאילו פחדה שייקחו לה.
אחרי זה נוי פתחה את המכולת לקונים.
הראשונה נכנסה השכנה, דודה שרה. היא ראתה את החתולה עם הגור וטפחה בידיים:
“נוי, מאיפה?”
“נו… ככה,” נוי הניפה יד. “היא חמקה פנימה. שמעי, שרה, אולי תיקחי? יש לך נכדים שאוהבים חיות.”
דודה שרה קמטה אף:
“יש לנו כבר חתול. זקן, מרושע. יחנוק את כולם. לא, לא, סליחה.”
הבא היה משה האינסטלטור. גם הוא סירב:
“אשתי לא מרשה. היא מתעטשת מהפרווה.”
אחרי זה באה אמא צעירה עם ילד. הילד הושיט יד לגור, אבל האם משכה אותו:
“אל תיגע! מלוכלך! מחלות. בוא נלך מפה.”
נוי עמדה מאחורי הדלפק והרגישה משהו נצמד בפנים. כל סירוב הדהד בחזה כמו נקישה.
“אף אחד לא ייקח אותם?”
בצהריים היא כבר התייאשה.
בערך בשלוש אחר הצהריים הדלת נפתחה ויוסי לוי נכנס.
כרגיל – לאט, בזהירות. שקית קניות ביד. הוא ברך בשקט, הנהן.
נוי אפילו לא הספיקה לענות – הוא עצר בכניסה, התכופף ליד הקופסה.
“אוי,” הוא אמר בשקט. “מי פה?”
החתולה הרימה ראש, הביטה בו בחשדנות.
יוסי לוי הושיט יד בזהירות, ליטף את ראשה. היא עצמה עיניים, החלה לגרגר.
“נוי,” הוא פנה אליה. “מה יהיה איתם?”
נוי נאנחה:
“לא יודעת, יוסי. אי אפשר להשאיר אותם פה. ואף אחד לא רוצה לקחת.”
“הבנתי.”
היא שתק רגע, ואז שוב ליטף את החתולה. הגור צייץ בשקט, זז.
“אפשר…” יוסי לוי התחיל וגמגם. “אפשר שאני אקח אותם?”
נוי קפאה. הביטה בזקן ולא האמינה למשמע אוזניה.
“אתה?” היא שאלה. “ברצינות?”
“כן.” הוא חייך בביישנות. “לי לבד בכל זאת משעמם. תהיה לי חברה. נכון, אני לא יודע איך לטפל בהם. אבל אלמד. אקרא באינטרנט.”
נוי הרגישה גוש עולה בגרון. הזקן האיטי הזה, שהיא כל כך מיהרה אותו, האיצה בו, התעצבנה עליו.
הוא היה היחיד שלא עבר ליד.
“יוסי,” היא לחצה. “תודה לך. באמת. תודה.”
הוא הניף ידיים:
“נו, מה פתאום. לי נעים. בבית ריק. אשתי מתה לפני שלוש שנים. אין ילדים. אז אני בא לפה כל יום כדי לדבר עם מישהו.”
לנוי היה כל כך בוש, שרצתה להיבלע באדמה.
היא תמיד התעצבנה שהוא איטי. שהוא מעכב את התור.
והוא פשוט בודד.
יוסי לוי הרים בזהירות את הקופסה עם החתולה והגור. תמך מלמטה שלא ירעד. החתולה הביטה בו בחשדנות, אבל לא התנגדה. כאילו הבינה – האיש הזה לא יפגע.
“רק שאני לא יודע איך לסחוב אותם הביתה,” הוא אמר מהורהר. “הקופסה גדולה, לא נוחה. והם מטולטלים שם.”
“רגע,” נוי רצה למחסן וחזרה עם קופסת קרטון קטנה ויציבה. “קח, בזאת יותר טוב. ויש ידיות.”
היא העבירה בעצמה את החתולה עם הגור, רפדה בתחתית בד רך. ידיים רעדו. לא ברור למה – מהתרגשות או מהבושה שכרסמה מבפנים.
“נוי, אולי תמליצי לי,” יוסי לוי חייך בחוסר ביטחון, “מה לקנות להם? בטח צריך אוכל? קערה?”
נוי פתאום ראתה בבירור: הזקן אבוד. הוא לקח אחריות, אבל אין לו מושג מה לעשות הלאה. ובכל זאת לקח. כי לא יכל לעבור ליד.
“חכה,” היא אמרה בנחישות.
היא עברה בין המדפים, אספה כל מה שצריך: קופסת שימורים לחתולה, שקית אוכל יבש, שתי קערות פלסטיק, חבילת חול לארגז.
“זה בשבילך,” היא הושיטה ליוסי שקית.
“נו, מה את אומרת. אני אשלם.”
“לא,” נוי קטעה. “ממני. סתם ככה.”
הוא רצה להתנגד, אבל היא הביטה בו בחומרה כזו שהוא רק הנהן:
“תודה. תודה רבה.”
יוסי לוי הרים את הקופסה והשקית, פנה ליציאה. בפתח הסתובב:
“נוי, מה דעתך? צריך לקחת אותם לוטרינר?”
“כן,” היא הנהנה. “מחר תלך. שיבדוק שהכל בסדר.”
“טוב. אלך כמובן.”
הוא יצא. הדלת נסגרה בצלצול חרישי.
נוי נשארה לבד.
במכולת היה שקט. ריק. רק על הרצפה, בפינה, מונחת קופסת הקרטון הישנה – אותה אחת שבה שכב הגור.
היא ניגשה, הרימה את הקופסה, רצתה לזרוק. ופתאום לא יכלה. התיישבה ממש על הרצפה, הצמידה את הקופסה לחזה ובכתה.
דמעות זלגו על הלחיים, טפטפו על הקרטון.
היא נזכרה כמה התעצבנה על יוסי לוי. כמה האיצה בו. כמה נאנחה כשהוא נכנס למכולת. כמה חשבה: “שוב הזקן הזה. שוב יספור אגורות.”
והוא הסתבר ככה.
בלי להסכים, לקח חתולה וגור. למרות שבקושי גומר את החודש – רואים עליו בבגדים, איך הוא סופר פרוטות בארנק.
אבל לא עבר ליד.
“אלוהים,” נוי חשבה, “איזו טיפשה אני. איזה לב אבן.”
היא ניגבה דמעות בכף ידה, קמה מהרצפה. זרקה את הקופסה לפח. חזרה מאחורי הדלפק.
לקונים התחילו להיכנס.
יום עבודה רגיל.
אבל משהו בתוך נוי השתנה. היא הביטה בקונים אחרת. כבר לא כעוד תור שצריך לשרת מהר. אלא כאנשים, שלכל אחד סיפור משלו. ואף פעם לא תדע מה יש לאדם בנשמה.
מחר היא בטוח תשאל את יוסי לוי מה שלום החתולה והגור. איך הם מסתדרים. אם צריך עזרה.
ולעולם לא תמהר אותו שוב.
עברו יומיים.
נוי חיכתה ליוסי לוי. הציצה בדלת, הקשיבה לצעדים במסדרון. אבל הוא לא בא.
והדאגה רק גדלה. “אולי קרה משהו? אולי חלה? או חלילה לחתולה?”
ביום השלישי היא לא יכלה יותר.
שאלה את השכנים את הכתובת. מסתבר שיוסי לוי גר בבניין ליד, בקומה השלישית.
נוי קנתה שקית תפוחים, חבילת עוגיות – סתם בשביל הכבוד, לא בידיים ריקות – ואחרי העבודה הלכה אליו.
הדלת לא נפתחה מיד. אחרי כמה שניות נשמעו צעדים מדשדשים, ויוסי לוי הופיע בפתח. מופתע, נבוך.
“נוי? את… אצלי?”
“כן,” היא הושיטה את השקית. “החלטתי לבקר. מה שלומך? מה שלום החתולה והגור?”
הפנים של הזקן אורו בחיוך. כזה חם, אמיתי, שלנוי נעשה קל בלב.
“תכנסי, תכנסי!” הוא זז הצידה. “הם מסתדרים אצלי נהדר!”
הדירה הייתה קטנה, צנועה. ריהוט ישן, שטיח בלוי. אבל נקי, נעים.
על אדן החלון, על שמיכה מקופלת, נמנמה החתולה. לידה התנועע הגור – כבר התחזק, פרוותי.
“הנה הם,” אמר יוסי בגאווה. “קראתי לחתולה מיצי. ולגור – פיצי. כי ככה קטנטן.”
נוי ניגשה, ליטפה בעדינות את מיצי. היא פקחה עין אחת, גרגרה ושוב נרדמה.
“איזה יפים,” נוי אמרה בשקט.
“נו, כן.” יוסי חייך מפה לאוזן. “את יודעת, לקחתי אותם לוטרינר. הכל בסדר.”
הוא דיבר ודיבר – על איך מיצי בלילה הראשון התחבאה מתחת לספה, וגררה לשם את פיצי, איך אחרי זה התרגלה, איך עכשיו מקבלת אותו בדלת כשהוא חוזר.
בלכתה, נוי התעכבה בפתח:
“יוסי, בוא למכולת. אני אחכה לך.”
הוא הנהן:
“אבוא.”
והוסיף בשקט:
“תודה לך, נוי. על הכל.”
“זה אני צריכה להודות לך,” היא ענתה. “אתה אדם אמיתי.”
למחרת יוסי לוי שוב הגיע למכולת. כרגיל – לאט, עם שקית.
אבל הפעם נוי קיבלה אותו בחיוך. הוציאה שרפרף מהמחסן, הציבה ליד הדלפק:
“שב, יוסי. אל תמהר. אני לא ממהרת לשום מקום.”
הוא הנהן בהכרת תודה. התיישב. התחיל לבחור מצרכים בנחת.
ונוי בפעם הראשונה לא מיהרה את הזקן.
