מירב שמעה לראשונה את היללה בשבת בלילה, כשחזרה ממשמרת לילה. היללה הייתה ארוכה ומלאת געגועים – כזו שגורמת לעמוד השדרה להצטמרר. היא עצרה את הרכב ליד הבית והקשיבה. היללה הגיעה מאיזשהו מקום סמוך לחלקה שלהם.
היא יצאה מהרכב וראתה. ממש ליד הגדר, במקום שבו צומח עץ הזית הישן, ישב כלב. קטן, ג’ינג’י, כחוש כל כך שהצלעות בלטו. הלוע שלו מורם לשמיים והוא מיילל ומיילל.
– היי, אתה! – צעקה מירב. – לך מפה! תעיר את כל השכונה!
הכלב השתתק, הוריד את ראשו. הביט בה – ובמבט הזה היה משהו שגרם למירב לסגת בעל כורחה.
– לך כבר, – נופפה מירב בידיה בעייפות. – אין לי זמן.
היא הלכה לישון לקראת בוקר, אבל הראש שלה היה מלא בצליל היללה ההוא.
– שמעת כלב בלילה? – שאלה בבוקר חמותה חנה, כשירדה מירב למטבח. – יילל כל הלילה, המזיק! חשבתי שאולי הוא של השכנים, כאלה מייללים לפני מוות.
– לא של השכנים, – ענתה מירב. – איזה משוטט. ישב אצלנו ליד הגדר.
– נו, באמת! – נבהלה חנה. – צריך לגרש אותו! זה לא טוב כשכלב זר מיילל ליד הבית. אני אזרוק מלח בחצר, זה ירחיק אותו.
מירב שתקה. היא לא האמינה בסימנים האלה. למרות שאמא שלה, עליה השלום, תמיד אמרה: כלב לא מיילל סתם. או שהוא מרגיש מוות, או צרה.
בערב, בעלה איתן חזר מהעבודה מאוחר, כועס נורא.
– שוב קיצוצים, – זרק את התיק בפינה. – פעם שלישית בחצי שנה! עוד מעט יפטרו חצי מהמחלקה.
– אולי זה יעבור, – ניסתה מירב להרגיע. – אתה הרי המנהל הכי טוב שלהם.
– כן, הכי טוב, – התעקם איתן. – כולם הכי טובים. להנהלה לא אכפת. להם רק חשוב לעשות דו”חות יפים ולקחת בונוס לעצמם.
הם ישבו לאכול ארוחת ערב בשתיקה, כל אחד שקוע במחשבותיו. יובל, בנם בן השש, כמעט נמנם מעל הצלחת – רץ כל היום בגן. חנה סרגה, שפתיה קפוצות – סימן שאין להפריע לה.
בלילה, היללה חזרה. ארוכה, עצובה. מירב קפצה, ניגשה לחלון. הכלב ישב באותו מקום, ליד עץ הזית. איתן התעורר, קילל מתוך שינה:
– מה זה השטויות האלה! צריך לגרש את המנוול!
הוא רץ לחצר בתחתונים וכפכפים, צעק ונופף בידיים. הכלב התרחק כעשרה מטרים והתיישב. איתן זרק לעברו מקל – לא פגע. חזר הביתה, טרק את הדלת חזק כל כך שהזכוכיות רטטו.
– מחר אשים רעל, – הבטיח. – נמאס!
– איתן, אי אפשר ככה, – התחילה מירב.
– אפשר! – צעק הבעל. – עוד מעט בגלל איזה כלב נעיר את כל המשפחה!
מירב נשכבה, אבל לא הצליחה להירדם. שכבה והביטה בתקרה. ורעיון אחד הסתובב בראשה: מה אם אמא צדקה? מה אם זה באמת מבשר רעות?
בבוקר הלכה לגדר. הכלב שכב מתחת לעץ הזית, מכורבל כדור. הרים ראש והביט. לא בורח, לא נוהם – רק מביט.
– מה אתה עושה פה? – שאלה מירב בשקט. – יש לך בית? בעלים?
הכלב ייבב קלות. קם, ניגש לגדר. התחיל לחפור ברגליו באדמה. מירב התכופפה, הסתכלה. מתחת לגדר היה בור קטן – הכלב ניסה לחפור מנהרה.
– למה אתה רוצה להיכנס אלינו? – תהתה מירב בקול. – מה אתה רוצה?
הכלב הפסיק לחפור, נעל בה מבט.
– טוב, – נאנחה מירב. – חכה פה.
היא חזרה עם קערת מים ושאריות מרק עוף מאתמול. דחפה מתחת לגדר.
– קח, תאכל. רק תפסיק ליילל, אחרת בעלי באמת ירעיל אותך.
כך עבר שבוע. כל לילה – יללה. איתן נעשה כועס יותר ויותר, חנה קוננה על סימנים רעים. ומירב המשיכה להביא לכלב אוכל. אבל הכלב בכל זאת כחש לנגד עיניה.
– תקשיבי, מירב, – אמרה השכנה רוני דרך הגדר, – את יודעת של מי הכלב הזה?
– משוטט, כנראה.
– נו, כן, בטח משוטט, – צחקקה רוני. – דיברתי אתמול עם רחל, זו שגרה שני בתים מכם. היא אומרת שהכלב הזה גר אצל משפחת גולדברג. זוכרת את גולדברג?
מירב נזכרה. זוג זקן, שקטים, משכילים. מזמן עברו לאנשהו. מכרו את הבית למשפחה צעירה.
– אז מה?
– אז ככה, שהיה להם בן. קראו לו דניאל, או משהו כזה. לא זוכרת בדיוק. ובכן, הוא נהרג לפני שנה. בתאונת דרכים. נהג שיכור דרס אותו.
צמרמורת ירדה על עמוד השדרה של מירב.
– ו…?
– ויש אומרים שהכלב הזה היה של הבן שלהם. אחרי ההלוויה הוא ברח מהבית, חיפשו אותו חודש – לא מצאו. ועכשיו, רואים, הוא חזר. רק הבית כבר לא שלהם. אנשים זרים גרים שם. אז הוא מיילל. מתגעגע לבעלים.
– סיפורי סבתא, – נופפה מירב, אבל הלב שלה התכווץ.
בערב סיפרה את הסיפור בארוחת הערב. איתן נחר:
– שטויות. כלבים לא זוכרים כל כך הרבה זמן.
– זוכרים, – פתאום אמרה חנה בקול. – ממש זוכרים. אצלנו במושב הייתה שכנה, לכלב שלה חיכה ארבע שנים לבן שלה מהמלחמה. כל יום יצא לכביש. וכשהוא נהרג – יילל שבוע, ואז מת ממש על הסף.
דממה כבדה ירדה. יובל הביט בסבתא בפחד.
– אמא, גם הכלב שלנו ימות? – שאל הילד בשקט.
– הוא לא שלנו, – גער איתן. – ובכלל, די עם זה!
בלילה, מירב לא יכלה יותר. כשהיללה התחילה שוב, היא חבשה חלוק ויצאה לחצר. ניגשה לגדר. הכלב ישב עם לוע מורם. יילל כאילו מוציא את נשמתו.
– מה אתה רוצה? – לחשה מירב. – מה אתה רוצה מאיתנו?!
הכלב השתתק. סובב את ראשו לכיוון הבית של גולדברג. ליתר דיוק, לכיוון הבית שהיה פעם שלהם. ייבב, כאילו קורא למישהו.
– אין את בעלך, – אמרה מירב. – אתה מבין? אין אותו. כבר מזמן אין.
היא הושיטה יד, ליטפה את ראש הכלב. הכלב לא התרחק. עצם עיניים.
כך הם ישבו. אישה וכלב. תחת שמיים זרועי כוכבים, בדממה של המושב בלילה.
– בוא, – אמרה מירב. – בוא הביתה. הוא לא יחזור. אבל אתה יכול לגור אצלנו. רוצה?
הכלב פתח עיניים. הביט ארוכות, בוחן. כאילו מחליט – אם להאמין.
– בוא, – חזרה מירב. – אני מבטיחה – לא נפגע בך.
היא קמה והלכה חזרה. הכלב קם בעקבותיה. צעד לאט, בעייפות. מירב הסתובבה – הוא בא.
מירב פתחה את השער.
– היכנס.
הכלב קפא על הסף. אחר כך עשה צעד. עוד אחד. חצה את הסף.
באותו לילה לא נשמעה יללה.
בבוקר ירד איתן למטבח ונחרד. על השטיח הישן ליד התנור ישן כלב ג’ינג’י. מירב בישלה דייסה.
– מה, הבאת את התן הזה הביתה?! – התפוצץ הבעל.
– ששש! – סיננה מירב. – תעיר את יובל.
– אמרתי – בלי כלבים בבית!
– ואני אמרתי – הוא נשאר, – ענתה מירב בשלווה. – וזהו.
איתן הביט באשתו בעיניים פעורות. היא מעולם לא התנגדה לו. מעולם.
– מירב, את…
– החלטתי, איתן. הכלב נשאר. אם לא מוצא חן בעיניך – הדלת שם.
דממה כבדה. הכלב הרים ראש, הביט בהם. ברוגע, בלי פחד.
– שיהיה, – נופף איתן בידו. – תעשי מה שאת רוצה!
טרק את הדלת ויצא לעבודה. חנה, שצפתה בסצנה מהמסדרון, רק הנידה ראשה:
– אוי, מירב, הוצאת את האיש מדעתו. בגלל איזו כלבה.
– לא כלבה, אמא, – ענתה מירב בשקט. – לא כלבה.
קראו לכלב ג’ינג’י – על שם צבע פרוותו. יובל היה הראשון שהתיידד איתו. התברר שהכלב יודע פקודות, מביא כדור, לא נובח סתם. מנומס, בקיצור.
ג’ינג’י השתלב מהר. ישן במסדרון, אכל מעט, ביקש לצאת החוצה. כלב מושלם. אבל היה בו משהו. כאילו חיכה למשהו. לעיתים קם בלילות, ניגש לדלת, מרחרח.
כעבור שבועיים קרה זה.
איתן חזר מהעבודה שחור משחור.
– נגמר, – אמר, מתיישב ליד השולחן. – פיטרו אותי. מהיום אני מובטל.
מירב קפאה.
– איך פיטרו?
– ככה! קיצוץ כוח אדם. חצי מהמנהלים מחקו. אני ביניהם.
– אבל אתה…
– מה אני?! – התפוצץ איתן. – המנהל הכי טוב? מומחה מנוסה? לא אכפת להם! הם רוצים צעירים שאפשר לשלם להם גרושים!
הכה באגרופו על השולחן. יובל נרעש, נצמד למירב. ג’ינג’י, שנמנם בפינה, הרים ראש.
– מה נעשה עכשיו? – לחשה מירב. – על המשכורת שלי לבד לא נחיה.
– בדיוק! – איתן קם, התחיל לפסוע על המטבח. – משכנתה לבית צריך לשלם, הרכב בקושי נוסע, ילד צריך להאכיל. ואין לי עבודה ואין סיכוי!
– תמצא משהו, – ניסתה מירב להרגיע, למרות שידעה – עבודה במושב זה לא פשוט.
– כן, אמצא! אני בן ארבעים וחמש, מי צריך אותי?
הימים הבאים היו כמו סיוט. איתן שתה. לא הרבה, אבל לעתים קרובות. התעצבן על כל דבר. רב עם אמו, צעק על יובל. מירב הלכה לעבודה כמו לעבודת פרך – חוזרת הביתה, ומוצאת סצנה חדשה.
ג’ינג’י בתקופה הזאת התחיל להתנהג מוזר. הלך אחרי איתן לכל מקום. הביט בו בלי להסיר עיניים. כשהבעל שתה – נשכב לרגליו וייבב קלות.
– תוריד את הכלבה שלך! – צעק איתן. – אין לי כוח להסתכל עליה!
אבל ג’ינג’י לא הרפה.
ביום חמישי בערב, מירב התעכבה בעבודה. מלאי, ההנהלה הכריחה להישאר. חזרה באחת עשרה. הבית חשוך, בחצר שקט. מוזר – בדרך כלל איתן צופה בטלוויזיה עד חצות.
היא פתחה את הדלת – וראתה.
איתן שוכב על הרצפה במסדרון. מחוסר הכרה. לידו בקבוק ריק. ומעליו עומד ג’ינג’י, נובח, מגרד ברגל, מושך בשרוול.
– איתן! – מירב עפה אל בעלה.
מיששה דופק – חלש, אבל יש. נשימה שטחית. ריח של אלכוהול היה כל כך חזק שאי אפשר לנשום.
– אמא! – צרחה מירב. – אמא, תתקשרי לאמבולנס!
חנה קפצה מחדרה, נחנקה.
– אלוהים, מה קרה לו?!
– לא יודעת! תתקשרי לאמבולנס, מהר!
ג’ינג’י לא זז מאיתן. ייבב, ליקק את פניו. מירב פתאום הבינה – אם לא הכלב, היא הייתה מוצאת את בעלה מאוחר מדי. הרעלת אלכוהול, אמרו הרופאים אחר כך. עוד קצת – ולא היו מצליחים להציל אותו.
איתן שכר בבית חולים שלושה ימים. חזר הביתה כחוש ומזדקן.
– סלחי לי, – אמר למירב כשנשארו לבד. – אני לא יודע מה נפל עליי.
– ששש, – הניחה יד על כתפו. – העיקר שהסתדר.
– הכלב הציל, נכון? – איתן הביט בג’ינג’י, שוכב ליד הדלת. – אני זוכר במעורפל – הוא נבח, לא נתן לי להירדם. ניסיתי לגרש אותו, והוא שרט, יילל.
מירב הנהנה, לא בטחה בקולה כדי לדבר.
– מוזר כל הסיפור, – המשיך איתן. – כאילו הוא ידע. כאילו בכוונה לא נתן לי להתעלף.
– אולי הוא באמת ידע.
איתן שתק, ואז קרא:
– ג’ינג’י, בוא הנה.
הכלב ניגש בזהירות. איתן הושיט יד, ליטף את ראשו.
ג’ינג’י ליקק את ידו. ובעיני הכלב היה שינוי.
עברו שישה חודשים.
איתן מצא עבודה – לא יוקרתית כמו קודם, אבל יציבה. הפסיק לשתות. עם המשפחה נעשה רך יותר. ג’ינג’י הפך לחבר מלא במשפחה – חנה האכילה אותו במטעמים, אפילו איתן טייל איתו בערבים.
מירב עמדה ליד החלון, צפתה בבעלה ובכלב חוזרים מטיול. איתן סיפר משהו לג’ינג’י, והכלב הקשיב בתשומת לב.
– אמא, מאיפה הגיע ג’ינג’י? – שאל יום אחד יובל.
– לא יודעת, בני, – ענתה מירב בכנות. – פשוט בא. כשהיה לנו רע – הוא בא.
– ועזר?
– ועזר.
– בטח הוא קוסם טוב, – קבע הילד. – במסווה של כלב.
מירב חייכה. אולי יובל צדק. מי יודע.
ובלילה חלמה חלום. בחור צעיר עומד ליד כביש, מלטף כלב ג’ינג’י.
הכלב מיילל, מתחכך ברגלי בעליו.
– לך, – אומר הבחור. – אל תדאג לי.
ונעלם בערפל הבוקר.
מירב התעוררה בבכי. קמה, ניגשה למסדרון. ג’ינג’י ישן על שטיחו. רגוע, נושם בקצב.
הכלב פקח עין אחת, הביט בה. וחזר לישון.
ובבוקר, כשכולם אכלו ארוחת בוקר, אמר יובל פתאום:
– אמא, ג’ינג’י מחייך. תראי!
ואכן – פרצוף הכלב היה מרוצה. כאילו השלים את ייעודו.
מירב ניגשה, כרעה לצדו, חיבקה את הכלב. הוא הניח ראש על ברכיה.
– אנחנו אוהבים אותך, – לחשה מירב.
ג’ינג’י נאנח קלות. ועצם עיניים, נצמד בביטחון.
אי שם, מעבר לעולם הזה, עמד בחור צעיר ליד נחל בהיר וחייך. חברו מצא בית חדש. ואהבה חדשה. אז הכל בסדר. הכל כמו שצריך.
