Author: Hazel Tang
שיעורים לחיים
הסלון הפרטי בלב תל אביב הבריק כמו קופסת תכשיטים מתחת לנברשות מוזהבות. מראות מהרצפה עד התקרה החזירו אליהן הבזקי משי, שמלות חצי תפורות, ונשות החברה הכי מצוחצחות
שיעורים לחיים
הילד הקטן רץ אל ילד חסר בית… ואז אמו ראתה את הצמיד המדרכה ברחוב דיזנגוף בתל אביב סערה כל כך שאיש לא שם לב לכאב. מוניות שירות צהובות חלפו במהירות
שיעורים לחיים
הזקן תמיד התיישב בתא מספר שבע. אותו בית קפה. אותו קפה שחור. אותה שתיקה מביטה לחלון. המלצריות קראו לו מר הלוי גבר בעל זקן לבן קצר, מקל הליכה מעץ בלוי, ושקט
שיעורים לחיים
הבלונים עוד לא התרוממו מחדש מאז הזכוכית שנשברה. לחישות התפשטו מתחת לנברשות כמו אש בשדה קוצים, וכל העיניים היו נעוצות בשלושת הדמויות שעמדו במרכז.
שיעורים לחיים
יומן אישי, 12 באוגוסט, תל אביב הכל היה נראה מושלם באולם. נברשות קריסטל זוהרות, מוזיקה חרישית מתנגנת ברקע, האורחים צוחקים, כוסות נוקשות זו בזו, הכל מרגיש
שיעורים לחיים
הילדה הקטנה כבר החליטה עדיף שיחשבו אותה לגנבת מאשר לראות את התינוק בוכה עוד לילה אחד. לכן היא עמדה ליד הדלפק, מחזיקה קרטון חלב כאילו הוא לא סתם קרטון
שיעורים לחיים
יצאתי מהרכב בכעס על מה שקרה למאזדה החדשה שלי ואז הילד דיבר על אמא האמיתית שלו הכביש בצפון היה מלא שמש. עשבים ירוקים התנועעו ברוח הקלה. ילדים צחקו בשדה
שיעורים לחיים
הדבר הראשון שראו לא היה הילד. זו הייתה השמנוניות. ידיים מוכתמות בשמן. בגדים מלוכלכים. ילד שלא שייך למקום כזה. כי המקום הזהמושלם. זכוכית.
שיעורים לחיים
האולם הגדול זוהר באור זהוב כשכולם מפנים מבטם. נברשות קריסטל מתנוצצות מעל שיש מצוחצח, התזמורת מנגנת חרישית, והאורחים העשירים בחליפות מחוייטות ושמלות נשף
שיעורים לחיים
“זה לא ככה עובד…” אבל הקול שלו כבר לא בטוח בעצמו. הילדה לא מסיטה את המבט. העיניים שלה יציבות. מרוכזות. “תספור איתי…