הדבר הראשון שראו
לא היה הילד.
זו הייתה השמנוניות.
ידיים מוכתמות בשמן.
בגדים מלוכלכים.
ילד שלא שייך למקום כזה.
כי המקום הזהמושלם.
זכוכית. פלדה. מכונות ששוות מיליונים.
הכול מסודר עד הפרט האחרון.
חוץ מרכב אחד
ספורט שחור.
דומם.
בלי סיכוי לתיקון.
כולם ניסו.
כולם נכשלו.
עד
שהוא נגע.
“מי זה?”
“אני לא יודעת…”
“הוא נוגע במאזדה של הלוי.”
פאניקה התפרצה בשנייה.
מרדכי ירד בריצה.
“תעצור!”
דממה מוחלטת.
כל המוסך קפא.
חוץ ממנו.
הילד סיים את מה שעשה.
נסוג לאחור.
ורק אז
הרימית מבטו.
נינוח.
בטוח בעצמו.
חיוך קל בזווית הפה.
כאילו לא רק תיקן את הרכב
אלא סיים משהו שכבר מראש היה שייך לו.
מרדכי נעצר שלושה צעדים ממנו.
נושם במהירות.
כועס.
מפוחד.
כי אף אחד לא נוגע לחלוטין במאזדה VX-9 של הלוי.
לא העובדים.
לא המהנדסים.
אפילו לא המומחים שהוטסו במיוחד מגרמניה.
הרכב הזה לא רק יקר.
הוא אישי.
קדוש.
ועכשיו איזה ילד רחוב מלא שמן השאיר עליו סימני אצבע.
מרדכי הצביע עליו בתקיפות.
“אתה בכלל יודע במה נגעת?”
הילד הסתכל עליו בשקט.
העיף מבט חטוף במכונית השחורה.
המשטח המלוטש החזיר את אור המוסך הלבן כמו מים אפלים.
ולשנייה אחת
הבעת פניו התרככה.
כמעט רוך.
“אבא שלי בנה את המנוע הזה לא נכון,” אמר ברוגע.
שקט.
כל המכונאים מתקשחים.
מרדכי צחק בצחוק קצר.
קר.
מאיים.
“אתה חושב שאתה מבין יותר מנתן הלוי?”
הילד שתק.
רק שלח יד דרך החלון אל מתג ההנעה.
כולם התכוננו לשתיקה.
לאכזבה.
לבושה.
במקום
הרכב התעורר לחיים.
רעש עוצמתי.
שלם.
הצליל שעט במוסך כמו רעם אדיר.
כמה מכונאים קפצו.
מישהו הפיל מברג.
מרדכי לא הצליח לזוז.
כי הצליל היה שונה.
נקי יותר.
מאוזן.
חי.
המכונה הבלתי אפשרית שלא פעלה שמונה חודשים
חיה.
בשלמות.
הילד נסוג חרישית.
ידיים מוכתמות שמן.
עיניים שלוות.
בלי ניצחון.
כאילו לא היה ספק בכלל.
מרדכי בוהה בלוח הבקרה.
כל שגיאה
נעלמה.
כל התראה
התפוגגה.
קולו נשמע חלול:
“איך עשית את זה?”
הילד משך בכתפיו קלות.
“מתחת לשסתום המשני יש מעקף סמוי.”
אחד המכונאים לחש:
“זה לא קיים.”
הילד הסתובב אליו.
“קיים.”
הצביע לעבר המנוע.
“פשוט לא מצאתםרק שלושה אנשים ידעו על זה.”
מרדכי הרגיש קור זוחל בגב.
כי זה נכון.
רק שלושה ידעו.
נתן הלוי.
מרדכי הלוי.
והבן של נתן.
זה שכולם בטוחים שמת בשריפה במפעל לפני שלוש עשרה שנה.
מרדכי נעץ בו מבט אמיתי בפעם הראשונה.
העיניים.
הסנטר.
האופן שבו הוא מטה את הראש להקשיב למנוע.
הדם שלו קפא.
“לא…”
הילד ניגב את ידיו בסמרטוט ישן.
שלף שרשרת כסף מתחת למעיל בלוי.
מרדכי עצר נשימתו.
כי תלויה שם הייתה
המפתח המקורי.
זה שנתן נתן לבנו בשבוע שלפני השריפה.
קולו נשבר.
“איפה מצאת את זה?”
המבט של הילד לא זז ממנו.
“אמא שלי שמרה עליו.”
מרדכי התרחק שני צעדים.
כי אשתו של נתן נעלמה באותו לילה עם השריפה.
הוכרזה כמתה.
הגופות לא נמצאו.
הילד ניגש בעדינות לרכב.
העביר יד איטית על הצבע השחור.
ואמר בקול נמוך שהרעיד את המוסך כולו:
“אמרה שאם הרכב יפסיק לעבוד אי פעם…”
הביט ישירות במרדכי.
“…זה סימן שנגמרו השקרים שמסתירים אותו.”
שקט.
דממת אלוהים.
ואז
מהמשרד המוגבה, מאחורי זכוכית
נשמע קול.
חד.
מהוסס.
“עמי?”
כל העיניים נישאו מעלה.
ושם
חיוור כסיד, מאחורי הזכוכית
עמד נתן הלוי.
חי.
מביט למטה אל הילד
ודמעות זולגות בעיניו.
כי הילד שליד הרכב שהתעורר לתחייה
נושא בדיוק את פני הבן שאבד לו.
